משבר הקורונה יצר התנגשות ערכית בשוק העבודה. מעסיקים נדרשים להחליט כיצד לפעול מול עובדים שלא רוצים או לא יכולים להתחסן. המדינה מצידה נמנעת מאמירה ברורה בעניין ומשאירה, כהרגלה, את תחום יחסי העבודה להתנהל כמו ג'ונגל.
לא מדובר בשאלה תיאורטית. בית הדין לעבודה בתל אביב דן בדיוק בסוגיה הזו בעקבות עתירתה של סיעת בגן ילדים במועצה המקומית כוכב יאיר. הסייעת מסרבת להתחסן ולהיבדק והמועצה מבקשת להרחיקה מעבודתה. השאלה מה גובר? כבוד האדם וחירותו, כלומר זכותה של העובדת על גופה או האחריות לבריאות הציבור יכולה להעסיק משפטנים רבים. אבל יש משפטן אחד שלא נתן את דעתו לנושא.
היום אמור היועץ המשפטי לממשלה לתת לבית הדין את עמדתו בנושא. אחרת, יאלץ בית הדין להכריע בסוגיה ללא עמדת המדינה. עד כה, הסתפקו נציגי היועמ"ש בהסבר כי בימים אלה, הממשלה פועלת לניסוח תיקוני חקיקה, שיגדיר באלו מקצועות וענפים, מותר יהיה להרחיק עובדים שאינם מחוסנים מעבודתם או לתבוע מהם בדיקות.
הסבר זה, כשניתן בבית הדין, עורר גיחוך משני צדי המתרס. כשבעוד עשרה ימים הבחירות, ספק אם מישהו חושב ברצינות שניתן יהיה להעביר חקיקה כזו בלוח זמנים רלוונטי. בזמן שעבור אלפי מעסיקים ועשרות אלפי עובדים מדובר בבעיה בוערת, שדורשת הכרעה, לא רק משפטית, אלא מנהיגותית וערכית, הממשלה לא מזדרזת להגיב.
גם מחוץ לכותלי בית הדין המדינה מעדיפה לשתוק. ההסתדרות והמעסיקים מוצאים את עצמם נדרשים להגיע להסכמות בלי הצלע השלישית, המדינה. כך גם היה במשבר ביחס לימי בידוד וקודם לכן בהצעה המשותפת שהכינו לחל"ת גמיש. הצעה שאם המדינה הייתה מקבלת, היתה חוסכת את בעיית החל"ת שהמשק נמצא בה היום.
האבסורד גדול עוד יותר, שכן המעסיקים, ובכללם מעסיקים במגזר הציבורי הכפופים לעמדת היועץ המשפטי לממשלה, תובעים מעובדיהם להציג בדיקות קורונה תכופות. זאת על אף שמשרד הבריאות עצמו הודה כי איננו ערוך לביצוע בדיקות בהיקפים שכאלו. כך שלא מדובר רק בשאלה מהותית של יחסי עבודה אלא גם בשאלה של משאבים ציבוריים ומדיניות המאבק במגיפה.
בזמן שהממשלה מתלבטת באילו סקטורים ראוי לחייב עובדים להתחסן או להציג בדיקות, במפעל הפיס וברשת שופרסל כבר מאיימים לפטר עובדים שאינם מחוסנים. בשוק העבודה אין ואקום, במקום שאין ממשלה שתיקח אחריות, חוק הג'ונגל נכנס לפעולה.
חוסר היכולת להגיב לשאלת העובדים הלא מחוסנים, הוא עוד דוגמא שבה הממשלה נמנעת מניהול המשבר ומשליכה את האחריות אל כוחות השוק שיפתרו את הבעיה. כך בהתייחס לעובדים בקבוצות סיכון שמשרד הבריאות המליץ להם בתחילת המשבר שלא להגיע לעבודתם, אך לא הבהיר ממה יתפרנסו או מי יגן עליהם מפני פיטורין. כך הופקרו המעסיקים ונאלצו לשאת על גבם לבדם את עלויות הבידוד של עובדיהם, עד שהמדינה 'נעתרה' בהתערבות בג"צ, לקחת על עצמה את מחצית העלות. כך בהתייחס לעובדים מחוסנים שילדיהם נכנסים כיום לבידוד, שמשרד האוצר טוען כי אינם זכאים לדמי בידוד.
דרך החורים האלה שהממשלה משאירה במרקם יחסי העבודה, נופלים העובדים ובעלי העסקים. זוהי מציאות כאוטית שאיננה מחויבת המציאות. דווקא בימים קשים שכאלו, אמורה הייתה ההנהגה הנבחרת, להוביל, ולסמן את הדרך.
