"הקומונה הפריזאית", שהתקיימה בסך הכל כחודשיים ב-1871, היתה אחד הניסיונות הראשונים בעולם לכינון דמוקרטיה שבה לפועל הפשוט יש השפעה. "הקומונה היא דוגמה ללהט מהפכני שאוחז בשלטון", אומר פרופ' דניס שרביט (62), ראש התכנית ללימודי דמוקרטיה באוניברסיטה הפתוחה, העוסק בהגות הצרפתית של 200 השנים האחרונות. "היא השפיעה כל כך על ניסיונות אחרים לאורך ההיסטוריה כיוון שהיא היתה הבלתי אפשרי, שהפך לאפשרי".

למילה "קומונה", אגב, יש ניחוח שיתופי-סוציאליסטי, אבל משמעותה בצרפתית היא רשות מקומית, או קהילה.

1. הפריזאים אומרים לא

ערב הקמת הקומונה הפריזאית שלטה בצרפת ממשלת "הרפובליקה השלישית" בהנהגתו של אדולף טייר, שהיתה בפועל ממשלת בובות גרמנית, לאחר תבוסת נפוליאון השלישי במלחמה נגד פרוסיה ב-1870. למרות שיתוף הפעולה של ממשלת טייר עם שלטון הכיבוש הפרוסי בפריז, רבים מתושבי העיר ומאנשי המשמר הלאומי המשיכו בהתנגדות לה.

"המתרס", קומונת פריז, מאי, 1871 מאת אנדרה דמבמז (ויקימדיה קומונס)

חוסר שיתוף הפעולה של הפריזאים עם הממשלה אינו מפתיע במיוחד, כשלוקחים בחשבון את יחסי הכוחות הפוליטיים: בעוד שבפרלמנט הלאומי כוחם של הסוציאליסטים, מתנגדי הכניעה לפרוסיה, היה זעום, בפריז המתועשת הם זכו ב-37 מתוך 42 המושבים שהוקצו לבירה בבחירות של 1871.

דניס שרביט. "מרד מתחיל באמירת 'לא', אבל מאחורי ה-'לא' הזה יש חזון" (צילום: סבסטיין לבן)

שרביט: "במובן מסוים הניסיון הדמוקרטי המיוחד של הקומונה, מתחיל דווקא מחוסר קבלה של דין הבוחר. בצרפת יש באותה תקופה זכות הצבעה כללית, גם אם לגברים בלבד. אבל הפועלים של פריז מרגישים שגנבו להם את הייצוג, כיוון שבפרלמנט יש רוב עצום לתומכי המונרכיה. אלבר קאמי כתב שכל מרד מתחיל באמירת 'לא', אבל שמאחורי ה'לא' הזה יש איזשהו חזון, משהו שרוצים לממש".

2. הממשלה מכריזה מלחמה

ב-18 במרץ 1871 צבא הרפובליקה נכנס לבירה כדי להחרים את הנשק שהיה בידי פועלי העיר ואנשי המשמר. הם סרבו למסור את הנשק, והממשלה, שישבה באותו זמן בוורסאי, הכריזה מלחמה על פריז. "הפועלים של פריז הבינו כי הגיעה השעה לכוון בעצמם את מהלך העניינים וכי זו זכותם, וחובתם, להפוך לאדונים לגורלם על ידי תפיסת הכוח השלטוני", נכתב בגילוי הדעת של הועדה המרכזית של פריז באותו יום.

הוועדה החליטה לקיים בחירות דמוקרטיות, שנערכו ב-26 בחודש, והקומונה נוסדה רשמית יומיים אחר כך, ב-28 במרץ. בראשה הועמד המהפכן לואי אוגוסט בלאנקי.

הסוציאליסט הצרפתי לואי אוגוסט בלאנקי (ויקימדיה קומונס)

שלטון הקומונה חוסל במהלך 8 ימי לחימה שזכו לכינוי "שבוע הדמים". 100 אלף חיילים צרפתים, ששוחררו לקראת המתקפה מהשבי הפרוסי, תקפו את העיר. במהלך הקרבות נהרגו כ-4,000 מלוחמי משמר הקומונה. בין 20 ל-30 אלף אזרחים נטבחו במהלך ולאחר הקרבות ורבים אחרים הוגלו לקולוניות של צרפת מעבר לים. מניין האבדות של צבא הרפובליקה עמד על פחות מ-1,000 חיילים.

3. זמן קצר, השפעה ארוכה

שלטון הקומונה נמשך בסך הכל 72 ימים, אך השפעתה עצומה. קרל מארקס כינה אותה: "המבשרת המפוארת של החברה החדשה". המהפכנים הקומוניסטים של 1917 שאבו ממנה השראה, וכך גם חניכי תנועת הנוער הציונית 'דרור' באלג'יר ב-1952, משתתפי מרד הסטודנטים בפריז ב-1968, ודוגמאות רבות אחרות.

4. פני הדמוקרטיה: שלטון עצמי

"בקומונה טיפחו ומימשו, גם אם לזמן קצר ובמסגרת יחסית מצומצמת של כ-100 אלף איש, את עקרון השלטון העצמי", אומר שרביט.

מדי ערב התקיימו בשכונות ברחבי פריז אספות תושבים, בהן דנו על דרכה של הקומונה. חלק מהדיונים באספות היו ארציים ביותר, ונגעו בסוגיות של אספקה וגיוס לוחמים, לקראת העימות הבלתי נמנע עם צבא הרפובליקה. לדיונים באסיפות היתה השפעה של ממש על מדיניות הקומונה.

בריקדה בפינת שדרות וולטייר ושדרות ריצ'רד-לנואר בתקופת קומונת פריז. צילום של Bruno Braquehais (ויקיפדיה)

שרביט: "זה אולי הניסיון הכי קרוב להתמודדות עם הבעיה הגדולה של החלוקה בין שולטים לנשלטים. זה לא שהקומונה פותרת את המתח הזה, אבל המודעות הזו להשתתפות מירבית של הציבור היא משמעותית".

לטענתה של האנרכיסטית האמריקאית וולטרין דה קלייאר, במאמר שכתבה ב-1911, רוב מתוך 2 מיליון תושבי העיר לא נסחפו אחר הקומונה. גם לא כל הפועלים ובעלי המלאכה, כשליש מהתושבים, נמנו על פעילי הקומונה. אך גם היא הודתה ש"לא היה בכל ההתקוממות הזו פרק מעורר השראה יותר מאשר תיאור המפגשים עם העובדים. למפגשים הללו הלכו אלה אשר בנשמתם בער להט האמונה במה שאנשים מסוגלים להגשים. החזון קרן מעיניהם המצפות ליום בהיר של סדר חברתי חדש".

5. פני הדמוקרטיה: חקיקה מלמטה

בתקופת שלטונה הקצר חוקקה הקומונה שורה של חוקים חברתיים לטובת הפועלים. חלקם פורצי דרך גם בסטנדרטים של זמננו. יום העבודה הוגבל לראשונה ל-10 שעות, הוטל איסור על עבודת הלילה שהיתה נהוגה במאפיות בעיר. הקפאת שכר הדירה, שהונהגה במהלך המלחמה עם פרוסיה, הוארכה. תשלום החובות הוקפא. בשל העובדה שמשפחות פועלים רבות נאלצו במהלך המלחמה למשכן את מעט רכושן, על חנויות המשכון נאסר למכור את הרכוש הזה עד לשיפור המצב הכלכלי.

שרביט: "זו חקיקה מלמטה. לא מתחילים מעקרונות, אלא מהתמודדות עם הבעיות שקיימות בשטח. אין שם משנה סדורה, מזהים את הבעיות ועל פיהן גוזרים. מגביהים את הרף של דאגה וטיפול בבעיות של האנשים, ורק מאוחר יותר שואלים את שאלת המשאבים למימוש התכניות".

המדיניות הכלכלית של הקומונה היתה דוגמה מוקדמת למדיניות כלכלית מרחיבה. מנהיגי הקומונה לקחו על עצמם את האחריות על ניסיון לשנות את הפרדיגמה החברתית כלכלית של תקופתם.

6. נשים נכנסות להיסטוריה

נשים השתתפו בהנהגה הדמוקרטית של הקומונה הפריזאית. הן אמנם לא הצביעו ולא יכלו להיבחר באופן פורמלי (רק ב-1944 ניתנה בצרפת זכות בחירה לנשים), אך הן אחזו בעמדות מפתח של ממשל הקומונה. נשים בקומונה הקימו בתי ספר, עמדו בראש הוצאות עיתונים, ופקדו על כוחות לוחמים. הן השתתפו בקרבות – ככוח עזר, כלוחמות ומקימות ביצורים. מספר ארגונים פמיניסטיים קמו בפריז במהלך ימי הקומונה.

שרביט: "אנחנו מוצאים בקומונה את ראשיתה של הכרה פמיניסטית. נשים נחשבו לאזרחיות גם אחרי המהפכה הצרפתית, אבל זה היה תואר ריק. הקומונה כבר הסתכלה על נשים כעל סובייקט שיש לו זכויות. והנשים בקומונה ראו בה מקום שלראשונה מצליח להעניק להן מקום באמת. אפשר לראות בקומונה דאגה לנשים שנמצאות בשולי החברה. לנשים צעירות שילדו מחוץ לנישואין והחוק לא הכיר בהן ובילדיהן. עיסוק בהוצאת נשים ממעגל הזנות. מתייחסים לנושאים המגדריים כשלובים בסוגיות המעמדיות, ולא ניכר שזה מאיים על הגברים שהשתתפו בדיונים האלו.

אחת הנשים הבולטות בהנהגת הקומונה היתה לואיז מישל. היא התנדבה למשמר הלאומי, ומונתה לראש ועדת משמר הנשים של מונמרטר, תפקיד מרכזי בממשל הקומונה. לאחר נפילת הקומונה היא הואשמה בניסיון להפיל את הממשלה ובעבירות נוספות והפצירה בשופטים להוציאה להורג יחד עם חבריה להנהגת המרד. "נראה שלכל לב הזועק לחופש אין כל זכות אחרת מלבד קליע עופרת", אמרה, "אז אני תובעת את שלי". (אך היא נשלחה לגלות בקלדוניה החדשה).

לואיז מישל (ויקימדיה קומונס)

שרביט: "1871 היא אחד ההישגים החשובים של התנועה הפמיניסטית כיוון שלראשונה נשים נתפסות כחלק מההיסטוריה. יש להן תפקיד שאינו מוגבל לעניינים שנחשבו נשיים".

7. המנון שהפך לסמל

המנון תנועת הפועלים העולמית, האינטרנציונל, נכתב בהשראת הקומונה הפריזאית. המשורר אז'ן פוטייה כתב אותו במחבוא כחודש לאחר הקרבות. ב-1910 התקבל השיר כהמנון תנועת הפועלים העולמית ותורגם כמעט לכל שפה אפשרית.

למרות אירועי הדמים, שהיוו לפוטייה השראה, המילים שכתב לוחמניות פחות מאשר רבות מהגרסאות המתורגמות של השיר. התרגום לרוסית שהיה לאחד מהמנוני ברית המועצות, החליף את הקריאה המקורית "להצמחת דף חדש מתוך העבר", בדרישה "להרוס עד היסוד את עולם האלימות". תרגומו של אברהם שלונסקי לעברית נעשה מהגרסה הרוסית האגרסיבית, והקצין אותה עוד יותר: "עולם ישן עד היסוד נחרימה" (ולא "נחריבה", כפי ששרים רבים, אלא שמושג ה"חרם" המקראי אליו מכוון שלונסקי משמעו החרבה טוטלית).

8. דגל אדום בחלל

בין פריטי המטען על החללית הסובייטית ווסחוד 1, ששוגרה ב-1964 למסלול סביב כדור הארץ, והיתה החללית הראשונה שעל סיפונה היה צוות קוסמונאוטים ולא קוסמונאוט בודד, היתה פיסת בד אדום, שארית של דגל שנשא אחד מחיילי הקומונה הפריזאית.

9. ההמון אינו נבער

מה אפשר ללמוד מהקומונה הפריזיאית? "קודם כל, שהסדר הקיים הוא לא חוק טבע", אומר שרביט, "הקומונה הפריזאית מוכיחה שניתן לערער על הסדר החברתי, לשנות אותו. קל מאוד לומר שמה שהיה הוא שיהיה. לא שאנשים לא מעוניינים בשינוי, אבל ההיגיון המדיני, החברתי, הכלכלי, נתפס כנתון שאפשר רק להתנהל בתוכו, לא לשנות אותו. הקומונה מזכירה לנו שאפשר להרחיק לכת מעבר לסדר הקיים.

"לקח נוסף הוא שההמון הוא לא נבער. המומחים יודעים הרבה, כמובן. הם מקדמים את המדע, הם ממציאים חיסון. אבל טוב לשמור גם את זה שגם ההמון לפעמים יודע מה הוא רוצה וצריך להיות קשובים לזה. לא רק האליטות יודעות".

10. הסדר הקיים לא מוותר

"הלקח האחרון", מצר שרביט, "הוא שכאשר הסדר החדש מאיים יותר מדי, הסדר הקיים יודע לגייס את כל האמצעים כדי לחסל את הניסיון לשנותו. זו הבנה קשה. יש כאן סתירה ביחס ללקחים הקודמים, אבל הקומונה הפריזאית מחזיקה את שני הקטבים הללו".​