גל לוסקי (53) רגילה להסתובב במדינות מוסלמיות. לרוב היא עושה את זה בחשאי. "אם יזהו אותי בשטח זה יהיה הסוף", היא מספרת. בימים אלו היא נמצאת בדובאי, כחלק מהמשלחת הישראלית לכנס בנושא סיוע בינלאומי לאפריקה בתקופת הקורונה. זו הפעם הראשונה שהארגון שייסדה, "עזרה ישראלית מוטסת" (Israeli Flying Aid), חושף את האג'נדה המלאה שלו בוועידה בינלאומית, ולא סתם זה קורה במדינה ערבית.

גל לוסקי וסמנכ"לית עזרה ישראלית מוטסת מאיה צוקרמן בכנס בדובאי. "מקווה שזה יפתח ברית דמים בין מוסלמים ליהודים" (צילום: מיכל דיבון)

"אני רוצה לשתף פעולה עם ארגונים בעולם המוסלמי, הרחק מזירת ההתגוששות הישראלית-פלסטינית", מסבירה לוסקי, שזכתה להדליק משואה ביום העצמאות ב-2015, כהוקרה על פעילותה ברחבי העולם. "אני מקווה שזה יפתח ברית דמים בין מוסלמים ליהודים, ברית שיכולה להיחתם רק בפעילות הצלת חיים".

איך הגעת להקמת ארגון סיוע חצי חשאי שפועל מהאיטי ועד סוריה?
"אח שלי, ירון, נפצע קשה בלבנון. זה היה ב-1992. הוא היה קצין בצנחנים, הם נתקלו בחוליית מחבלים ליד הבופור. הוא הובל במסוק לבית החולים ושם הצילו את חייו. הייתה לו פציעה קשה בראש, בעיניים, ביד ימין. החיים הפשוטים שהיו לי נעצרו באותו רגע, בגיל 24.

"התגובה הראשונה היא הרצון לנקום. השגרה החדשה שנוצרה לי בבתי החולים לצד אחי הפצוע, המחשבות שהיו לי עם עצמי, הובילו אותי למקום אחר. הבנתי שהנקמה הכי חזקה היא לנסות לתקן".

אז מה עשית?
"ראיתי בטלוויזיה ב-1994 מה קורה ברואנדה והחלטתי להגיע לשם ולעזור להם. הייתי צעירה ונאיבית, ואפשר גם לומר טיפשה. לקחתי איתי 5,000 דולר בכיס, כסף שחסכתי מהעבודה, וטסתי לרואנדה. פשוט ככה. הגעתי לשטח וחיפשתי ארגוני סיוע לחבור אליהם. אחרי שחזרתי לארץ בער בי לנסוע שוב. ושוב.

קבר אחים בו נטמנו שרידי קרבנות מרצח העם ברואנדה. "החלטתי להגיע לשם ולעזור להם"  (AP Photo/Greg Marinovich)

"הסתובבתי במשך 10 שנים בין אסונות בעולם, דרך כל מני ארגונים, מנסה לסייע לנשים וילדים. למי שהכי זקוקים לסיוע באסונות טבע ומלחמות. הבעיה היא שלא תמיד ניתן להגיע אליהם. למדתי שארגוני סיוע לא בהכרח מסייעים למי שהכי זקוק. הם לא אוטונומיים. אין להם את החופש לבחור מי יקבל סיוע ויש הרבה ציניות באופן בו הם פועלים. זה נובע מכך שהם לא יעברו על החוק הבינלאומי, וגם לא על החוקים במדינות בהן מתרחש האסון".

לא מוכנה לחיות עם השקר

לוסקי היא עבריינית. לאזרחי ישראל אסור להיכנס לסוריה או לעיראק, בטח שלא להעביר לשם משאיות מלאות בציוד ולארגן משלחות רבות משתתפים. מה שעוד יותר מיוחד בסיפור הזה הוא שלוסקי ושותפיה עוברים על החוק גם במדינות היעד. "בסוף 2004 צונאמי שטף את סרי לנקה", היא מספרת. "יותר מחצי מיליון איבדו את בתיהם, רבבות פצועים והרוגים. מיד נסעתי לשם לסייע במה שאוכל. כשהגעתי הבנתי שאף ארגון לא מסייע לטמילים".

לוסקי בסרי לנקה. "ראיתי את הצד האפל של הסיוע ההומניטרי"  (צילום: עזרה ישראלית מוטסת)

הטמילים הם מיעוט אתני בסרי לנקה, שחי באזור שנפגע הכי קשה מהצונאמי. "ממשלת סרי-לנקה השתמשה באסון הזה כדי להרעיב אותם. פשוט כך. הממשלה לא נתנה לאף ארגון לעזור להם, וממש הקפידה בקנאות שהם לא יקבלו סיוע. כל ארגוני הסיוע הגדולים ששמם הולך לפניהם, וגם מדינת ישראל, כולם סייעו לסרילנקה לכאורה, אבל בפועל סייעו לשלטון שמשתמש באסון כדי להרעיב אוכלוסייה. לא יכולתי לחיות עם השקר הזה".

איזה שקר?
"מועצת הביטחון של האו"ם אוסרת על התערבות בתוך מדינה ללא אישור השלטונות שלה. יוצא מזה שאסור להעניק סיוע הומניטרי, גם במקרה של אסון טבע, מלחמה ואפילו רצח עם, אלא אם כן הריבון מאשר את זה. לקח לי זמן להבין ולעקל את זה, אבל במשך עשר שנים בהן התנדבתי במקומות רבים ודרך ארגונים שונים, ראיתי את הצד האפל של הסיוע ההומניטרי. זה שלא מדברים עליו. ממשלות שמשתמשות באסון הומניטרי כנשק להשמדה המונית של ילדים ונשים שכל חטאם שנולדו בצד הלא נכון של המפה הפוליטית במדינתם. ארגונים הומניטריים, כולל האו"ם, שפשוט זורמים עם זה.

עקורים מאידליב, סוריה. "רוצים לשלוח סיוע הומניטרי לסוריה? דעו שהסיוע הזה הולך למשטר אסד" (צילום: סוכנות הידיעות AP).

"רוצים לשלוח סיוע הומניטרי לסוריה למשל? דעו שהסיוע הזה הולך למשטר של אסד. תשלחו לו מזון, תרופות, בגדים, דלק – זה מפנה לו משאבים כדי לרכוש עוד נשק ולשלם לעוד שכירי חרב. הכסף שמדינת ישראל מעבירה לאו"ם משמש בין היתר את אסד וכל מני רודנים אחרים. הכסף הזה לא מגיע לנשים ולילדים שזקוקים לו. לריבון יש מנדט מלא מהאו"ם להרעיב את אזרחיו למוות, למנוע גישה למים נקיים או טיפול רפואי בעקבות אסונות טבע, בלי גינוי אחד במועצה לזכויות אדם באו"ם. העולם שותק".

אז מה עשית בסרי לנקה?
"נכנסתי לאזור הטמילי באופן בלתי חוקי. זאת הייתה הפעם הראשונה. ארגנתי מבצע סיוע גלוי איפה שהממשלה אישרה לסייע, ובדרכים-לא-דרכים נכנסתי לשטח האסור.

"בשביל לעשות את זה הקמתי את הארגון. זו גם הייתה הפעם הראשונה שהבאנו לשטח מתנדבים ישראלים, ביניהם גם רופאים ופסיכולוגים המתמחים בטיפול בילדים בפוסט טראומה. חילקנו שם 42,000 ארוחות. זה היה המבצע הראשון שלנו".

לא מבקשים רשות להציל חיים

"כשם שאף אחד לא מבקש רשות להרוג, אנחנו לא מבקשים רשות להציל חיים", אומרת לוסקי, "זה המוטו שלנו. לעיתים אנחנו עוברים גם על החוק הישראלי בזה שאנחנו נכנסים למדינות אויב. בהתחלה זה הרגיז את הרשויות אבל עם השנים למדו לקבל את זה ואפילו להוקיר את זה. חלק מהפעילות שלנו נעשית באופן גלוי, לפעמים אנחנו מנהלים מבצע גלוי ולצידו עורכים מבצע חסוי בלי שאף אחד יבחין, ובחלק מהמקרים, למשל בסוריה או בלבנון, המבצע לגמרי חסוי".

פעלנו במערב סודאן באותו הזמן שלפי פרסומים זרים ישראל הפציצה שיירות נשק במזרח סודאן"

ב-16 השנים שחלפו מאז סרי לנקה, לוסקי והמתנדבים שלה היו עסוקים. "מיד לאחר שהקמנו את הארגון אירוע רדף אירוע" היא נזכרת. "פעלנו בדארפור, בזמן שהתרחש שם רצח-עם, בשנים הכי קשות בין 2004 ל-2006. סודאן הייתה בזמנו מדינת אויב. פעלנו במערב סודאן באותו הזמן שלפי פרסומים זרים ישראל הפציצה שיירות נשק במזרח סודאן. גם באינדונזיה, שאין לה קשרים עם ישראל, היינו. אחרי רעידות האדמה שם.

"ב-2005 היו שיטפונות בצפון-מזרח גאורגיה והממשלה הגיאורגית טענה שמסוכן מדי לשלוח סיוע לכפרים שבאזור הגבול עם צ'צ'ניה. אנחנו הצלחנו להגיע לשם והבאנו אתנו 10 טון של מזון וסיוע.

"הוריקן קתרינה גרם באותה שנה להצפות בניו אורלינס. בארה"ב אסור להיכנס לבתים של אחרים בלי רשות, אז המתנדבים שלנו היו היחידים שעברו מבית לבית, נכנסו פנימה וחיפשו נפגעים שלא חולצו. זה ה-DNA היהודי שלנו. קדושת החיים היא למעלה מכל חוק.

ניו אורלינס לאחר פגיעת הוריקן קתרינה."המתנדבים שלנו היו היחידים שעברו מבית לבית, נכנסו פנימה וחיפשו נפגעים שלא חולצו"  (צילום: AP Photo/Dave Martin)

"בהמשך פעלנו גם בחבל קשמיר, משני צידי הגבול, בהודו ובפקיסטן. זו דוגמה נוספת לסכסוך עתיק ימים שבסופו של דבר מתבטא בנשים וילדים שרועדים מקור ובקושי שורדים. לא אכפת להם הפוליטיקה וגם לנו לא. כל עוד הריבון מונע מהם סיוע הומניטרי אנחנו נהיה שם. ב-2008 פעלנו במיאנמר, באזורים שהגישה אליהם נאסרה על ידי החונטה הצבאית, ששולטת גם היום במדינה.

"הכישלון הכי גדול שלי היה בהאיטי. נסענו לשם אחרי רעידת האדמה ב-2010. נכנסנו לבתי יתומים כדי להעניק להם עזרה רפואית, ובעיקר לשמח אותם. החלטנו לאמץ בית יתומות של 75 בנות שקרס כליל, ובנינו להן בית יתומות חדש. הבעיה שלא יכולנו להיות שם כל הזמן לנהל את כל העניינים, ובנות שלנו נמכרו ב-50 דולר לשימוש כקורבנות בטקסי וודו.

נערה בהאיטי לאחר רעידת האדמה ב-2010. "זה לא יוצא לי מהראש עד היום. רצח ילדות תמימות בשביל פולחן, קורבן אדם" (צילום: AP Photo/Gerald Herbert)

"זה לא יוצא לי מהראש עד היום. רצח ילדות תמימות בשביל פולחן, קורבן אדם. לא רק שהתופעה הזו לא חלפה מהעולם, אלא שהיא נהייתה דת ממוסדת והרשויות בהאיטי מגוננות על כך. זה היה כישלון צורם. מה שהיה חשוב לי אחרי שהבנתי את זה, היה להגן על הילדות ובשביל זה היה צריך לסגור את בית היתומות ולהעביר אותן למקום אחר".

האסון שמתחת לאף

מלחמת אזרחים בסוריה פרצה במרץ 2011, בדיוק לפני עשור. "הבנתי שעכשיו האסון הוא פה, מתחת לאף שלי", אומרת לוסקי, המתגוררת כל חייה בקיבוץ חוקוק שלחוף הכנרת.

חצי מיליון בני אדם נהרגו במלחמה, בהם יותר מ-20 אלף ילדים, ומיליונים נעקרו מבתיהם. "התגובה שלנו הייתה מהירה. הגענו למלחמה הזו כארגון שכבר צבר ניסיון. הענקנו סיוע לאוכלוסייה שחיה תחת הפצצות של משטר אסד. באחד המבצעים הגדולים שלנו, בשיתוף עם תנועות הנוער וארגונים נוספים, סיפקנו עשרות טונות של ציוד לחורף לסורים שחיו סמוך לגבול ישראל.

ראש ממשלת ישראל, בנימין נתניהו, וגל לוסקי, יחד עם נציגי תנועות הנוער, בטקס הוקרה על מבצע איסוף התרומות לעקורים בסוריה, 2014 (צילום: לע"מ)

"ההצלחה במבצע הזה ניכרה בכך שהוא הגיע כמעט לכל בית בישראל. הצלחנו להפוך את המלחמה המרוחקת הזו לדבר שבני הנוער בישראל מתגייסים אליו, עוברים מבית לבית ומבקשים תרומות של בגדים ומזון. יש לכך ערך עצום בעיני".

איך אתם נכנסים למדינות אויב?
"הגיבורים הגדולים שלנו זו חבורה של כ-80 מוסלמים שהגיעו מיחידות מובחרות בצה"ל. החבר'ה האלה הפנימו שהסכנה האמיתית היא לא לאבד את החיים אלא לחיות את החיים בלי היכולת לתקן את העולם.

"צריך להבין את הסיכון שהם לוקחים. יהודי שייתפס בסוריה חס וחלילה, יחשב אויב. מוסלמי שייתפס בסוריה יחשב בוגד. זה הבדל קריטי בטיפול שהוא יקבל משוביו. אויב הוא סחיר, אפשר להחליף אותו תמורת משהו, אין כלפיו שנאה אישית. בוגד זה כבר משהו אחר.

"עכשיו תוסיף לזה שחלקם הלומי קרב עוד מימיהם בצה"ל. עבורי יש בזה סיכון מבצעי, כי אני לא יודעת איזה טריגר יגרום להם לאבד את זה, מה יוביל להתפרצות. למרות זאת, אני לא מסוגלת להגיד להם לא. אחד מהם אמר לי פעם: 'לימדו אותי להרוג בשביל מדינת ישראל והיום אני לא מספיק טוב בשביל להציל חיים?".

מי שמקבל את הסיוע יודע שאתם ישראלים?
"אין שום טעם שאני אבוא מהצד השני של העולם או אסכן את הצוות שלי ואת עצמי בחציית גבולות, ובסוף כל האספקה שתגיע תישרף רק כי ידעו שזה מישראל. אני אומרת לך את זה דוגרי, לא מעניין אותי שהם שונאים את ישראל.

אני עושה את זה כי לדעתי זה הלקח החשוב ביותר מהשואה. מדינת ישראל מעניקה לי ביטחון וזה היסוד הכי חשוב, מי כמוני יודעת את זה"

"אנחנו לא פה כדי לשנות את מה שחושבים על ישראל. אני לא מצפה לעשות שינוי בלבבות שלהם. לא מעניין אותי כלום, רק שלילדים שלהם יהיה מה לאכול. שהפצועים יקבלו טיפול ראוי. אנחנו יוצאים למשימות כדי להציל חיים ולחזור בריאים ושלמים. בחלק מהמשימות האלה המושג ישראל בכלל לא קיים. אין מגן דוד".

המגן דוד הכחול דווקא מאוד בולט בסמל הארגון.
"במשימות גלויות, איפה שאפשר, אני הכי ציונית. החלטתי לפני 16 שנים שאני מקימה ארגון שרשום בישראל. ארגון ישראלי ציוני גאה ולא מתנצל. ככל שאני מסתובבת בעולם ראיתי בכל במה אפשרית ישראלים שמתנצלים על קיומנו וזה מרתיח אותי. אני האחרונה שחושבת שישראל היא מדינה מושלמת, אבל לצד זה אני יודעת שזה לא במקרה שבחרתי להקדיש את חיי להצלת חיים. אני עושה את זה כי אני יהודייה, ישראלית, ציונית, מתוך החינוך שקיבלתי בקיבוץ.

"אני עושה את זה כי לדעתי זה הלקח החשוב ביותר מהשואה. צה"ל הוא מי שהכשיר את רוב המתנדבים שלי. בסוריה פעלתי יחד עם תנועות הנוער המדהימות, שהתגייסו למבצעי הסיוע שנה אחר שנה. אני עושה את זה מהבית הבטוח שלי שהעם שלי בנה לעצמו במו ידיו. מדינת ישראל מעניקה לי ביטחון וזה היסוד הכי חשוב, מי כמוני יודעת את זה".

איפה אתם מסייעים היום?
"מאז הפיצוץ בביירות אנחנו פועלות בארבע זירות במקביל. לא על כולן אפשר לספר. העברנו ציוד רפואי רב לביירות. כדי שזה לא יהיה מכשיר פוליטי זה נעשה דרך שני צדי ג' מבודדים. המטרה היא לא להביך את לבנון או את חיזבאללה אלא להציל חיים.

פינוי נערה מאזור הפיצוץ בנמל ביירות, אוגוסט 2020. "הנקמה הכי חזקה היא לנסות לתקן" (AP Photo/Hassan Ammar)

במקביל לכך, אנחנו שולחים לצ'אד סיוע רפואי, מאז שהכו בה שיטפונות בשנה שעברה. חלק מזה אמצעים למיגור מגפת הקורונה. גם בסודאן אנחנו פועלות אבל אני לא יכולה לפרט".

לא שם בשביל האקשן

היום מנהלות את הארגון שלוש נשים, עניין נדיר למדי בנוף של ארגוני הסיוע. עד לפני שנים ספורות, לוסקי עשתה את הכל לבד. הן מפעילות 1,200 מתנדבים, ובחמש השנים האחרונות אין להן יכולת לקלוט מתנדבים חדשים. מסתבר שהחשאיות של הארגון מרתיעה תורמים, שפעמים רבות רוצים שלט הוקרה או שהשם שלהם יופיע בכתבה בעיתון.

איך בכל זאת מממנים את הפעילות?
"דרושים תורמים אמיצים ואציליים. אנחנו מאפשרים לתורמים את הזכות לבחור לאיזה מהמבצעים שלנו לתרום ולאיזה לא. לאחרונה קיבלנו תרומה משמעותית מתורם אמירתי. הוא החליט לתרום לנו אחרי מחקר מעמיק שעשה, וזה מחמיא מאוד. הוא יכול היה לבחור כל עמותה מוסלמית אחרת לתרום לה והוא בחר אותנו".

המתנדבים של עזרה ישראלית מוטסת, מחולקים לקטגוריות, שמותאמות לתת מענה לאירועים ספציפיים. "ברעידת אדמה אני צריכה רופאים אורתופדיים ופנימיים, ומומחים לפינוי הריסות", אומרת לוסקי. "בשריפות אני צריכה מומחים לכוויות ודרכי נשימה. לכל אירוע צריך להיערך במדויק. בתוך כל זה יש לנו מתנדבים שהוכשרו לפעילות חסויה. חלק מהמתנדבים נשלפו מיחידות מאוד ספציפיות של צה"ל, עם השפה, קור הרוח וכל מה שמשתמע מכך.

המתנדבים שלי יודעים לנהל את המבצעים האלה יותר טוב ממני. אבל אני לא מסוגלת לשלוח אותם לשם בלי להיות שם איתם"

"למשימות חסויות אני שולחת אנשים שאני בוטחת בהם שלא רק שהם הכי טובים בעולם במקצוע שלהם, אלא שהם ידעו לנווט בתנאי שטח קשים, לתקן מנוע של רכב תחת אש, בקיצור, לעשות את הבלתי אפשרי. על כל מבצע שלנו אפשר לעשות סרט. תמיד יש אקשן, אבל אף אחד לא עושה את זה בשביל האקשן. מתנדבים בשביל להציל חיים. נקודה".

"להשאיר את העולם קצת פחות רע מאיך שקיבלתי אותו"

את מצטרפת לכל המשלחות? גם כשזה כרוך בסכנה?
"אני לא מסוגלת שלא להצטרף. אני יודעת שזה לא יעיל מבחינה מבצעית. המתנדבים שלי יודעים לנהל את המבצעים האלה יותר טוב ממני. אבל אני לא מסוגלת לשלוח אותם לשם בלי להיות שם איתם".

כמה פעמים חצית את הגבול לתוך מדינת אויב?
"השאלה הבאה".

איך זה מסתדר עם זה שאת אמא לשני ילדים?
"בהתחלה אמא שלי הייתה עוזרת לי עם בני הבכור וזה היה טבעי כי גידלתי אותו לבד. ככל שההבנה הקוגניטיבית שלו התפתחה, הייתי מסבירה לו למה ולאן אני נוסעת. זה היה הסוד שלנו. היה אסור לו לגלות לאמא שלי כי ידעתי שהיא לא תוכל לעמוד בזה. הוא היה אומר לי 'אמא אם את חושבת שהילדים שם זקוקים לך יותר ממני אז תסעי'.

"לאורך השנים התייעצתי עם המון מומחים, הרי חלק מהמתנדבים שלנו זה המקצוע שלהם, לטפל בילדים עם טראומה. שאלתי אותם מה הדרך הכי טובה להכין את ילדי לזה שהפרידה הבאה עלולה להיות כזו שלא אחזור ממנה. וזה מסובך כי לא מדובר בפרידה ממישהו שעומד למות ממחלה, אלא בפרידה בגלל מוות שהוא תוצאה של בחירה שלי. אגב, ביקשתי מאמי ומאנשים נוספים לא לנהל מגעים על השבתי, אם חס וחלילה יחטפו אותי, כדי לא להזיק למדינה.

"אני בוחרת פעם אחר פעם לעשות את זה. עם השנים הבנתי שהפחד היחיד שיש לי שהוא חזק יותר מהפחד למות, זה הפחד לחיות את חיי ללא משמעות. לחיות על הכוכב הזה ללא חמלה. בחרתי להביא ילדים לעולם, וזו האחריות שלי להשאיר להם את העולם קצת פחות רע מאיך שקיבלתי אותו".