בעקבות פעולותיה מעוררות המחלוקת של קרן המטבע הבינלאומית במשבר הפיננסי של מדינות דרום-מזרח אסיה ב-1998, אז התנתה הקרן סיוע למדינות במצוקה ב'הידוק החגורה' מצד הממשלות המקומיות, הקימה הקרן משרד עצמאי לביקורת (Independent Evaluation Office, IEO). מטרתו של זה לשקול, מתוך ריחוק מסוים מההתרחשות, את המדיניות והפעילות של הקרן. משרד זה הפיק לאחרונה דו"ח מקיף על פעילות הקרן בזמן המשבר האירופאי שלאחר 2008.

רבות מן המסקנות של ה-IEO יישמעו מוכרות. המעקב של הקרן אחר המדינות, שמטרתו לאתר מבעוד מועד מוקדים כלכליים פגיעים ולא מאוזנים, היה לא הולם. בעוד שהיו בקרן מי שזיהו את הגידול באשראי והגידול בגירעון בחשבונות מטבע החוץ, ואת המיתון בפריון, לא היה מי שיעמוד על המשמעות המלאה של נתונים אלו.

הדברים מצביעים על נטייה, מודעת או לא-מודעת, לחשוב ש"אירופה היא אחרת". הכלכלות המתקדמות של אירופה לא הראו את אותן רגישויות כמו הכלכלות המתעוררות. מוסדות חזקים כמו הנציבות האירופית והבנק האירופי המרכזי אופיינו ביכולות ניהול מרשימות. ואיחוד המטבע, מסיבות שמעולם לא הובהרו במלואן, שינה את חוקי המשחק, כביכול.

טענות אלו שירתו את האינטרסים של הפקידות האירופית הבכירה. אך מדוע הייתה הקרן מוכנה לקבלן? תשובה אחת היא שהממשלות האירופיות הן בעלות מניות מרכזיות בקרן המטבע הבינלאומית. תשובה נוספת היא שהקרן היא מוסד אירופי בהוויותו, עם יו"ר אירופי(ת), צוות אירופי ברובו, ותרבות ניהול אירופית.

הדו"ח מבקר את האופן שבו הקרן נסוגה, לנוכח ההתנגדות האירופית, מדרישתה להבנייה מחדש של החוב היווני. הביקורת המושמעות בדו"ח נוגעת להצבת היעדים ה"שאפתנית" על ידי הקרן להתכנסות פיסקאלית (כלומר, קיצוצים תקציביים, שהיו הכרח כל עוד אין הבנייה מחדש של החוב) מבלי להעריך די את הנזקים הכלכליים של מדיניות הצנע.

בנוסף, ובאופן די יוצא דופן, הדו"ח של ה-IEO, הדו"ח מעלה את התהייה כיצד על קרן המטבע הבינלאומית לתאם צעדיה עם גופים איזוריים דוגמת הנציבות האירופית והבנק האירופי המרכזי – שתי הצלעות הנוספות של מה שכונה בזמנו ה"טרויקה" (השלישייה) של נושיה של יוון. הדוח מבטל את הטענה שהושמעה כאילו לקרן לא היה משקל שווה בתוך השלישייה הזו, ומבהיר כי ההחלטות התקבלו כולן בהסכמה.

אך טענה זו אינה מתיישבת במלואה עם מה שידוע לנו על ההחלטה הגורלית שלא להבנות מחדש את החוב היווני. כלכלני קרן המטבע הבינלאומית תמכו בהבנייה מחדש זו, אך הנציבות האירופית והבנק האירופי המרכזי, שהעמידו כשני שליש מסכום "חבילת החילוץ" עבור יוון, חשבו אחרת. ההסכמה בין שלושת הגופים הייתה במקרה זה רק מופע אחר של הביטוי "בעל המאה הוא בעל הדעה".

היה זה שיחזור של מקרה דומה משנת 2008, אז התעקשה הקרן על יצירת פיחות במטבע המקומי של לטביה, כחלק מתכנית הסיוע המשותפת של הקרן והאיחוד האירופי. בסופו של דבר, הקרן נאלצה לסגת מעמדתה בשל ההתנגדות האירופית לפיחות, מאחר והקרן העמידה רק כ-20% מתקציב תכנית הסיוע.

המסקנה, אם כן, היא שאל לה לקרן לקחת חלק בתכניות שהיא איננה המממנת העיקרית שלהן. אך הציפייה שהקרן תעמיד את מרבית הכספים לתכניות בהן היא שותפה משמעותה שעליה להרחיב את מקורותיה הכספיים. זו נקודה שה-IEO לא נוגע בה, מפאת חוסר סמכות או רגישות יתר של הנקודה.

והאם בכלל נכון היה לראות הבנק האירופי המרכזי כחלק מהנושים של יוון, ולכלול אותו בקרב מקבלי ההחלטות מהצד של נותני הסיוע? בדרך כלל, בעת משא ומתן עם מדינה, נוהגת הקרן להעמיד תנאים ודרישות לממשלה של אותה מדינה, ולבנק המרכזי שלה. אך בעת המגעים עם יוון, אירלנד ופורטוגל, קרן המטבע הבינלאומית דרשה מהממשלות תנאים לביצוע, ועשתה זאת יחד עם הבנק המרכזי שלהן – הבנק האירופי המרכזי. זו הייתה פעולה מוזרה, לכל הפחות.

טוב הייתה עושה הקרן אילו בשנת 2010 הייתה דורשת מהבנק המרכזי האירופי להתחייב "לעשות את כל הנדרש" או תכנית להסדרת הפעילות המוניטארית מהסוג שהציע, לבסוף, נשיא הבנק האירופי המרכזי מריו דראגי שנתיים מאוחר יותר. כך הייתה מתמודדת באופן ישיר עם הבעיה שנוצרה בשל התנגדות הפקידות האירופית הבכירה להבנייה מחדש של החוב היווני.

יש המתנגדים להחלת דרישות מן הסוג הזה על הבנק האירופי המרכזי מאחר ואזור היורו, בהיותו ישות איזורית, איננו חבר בקרן המטבע. רק מדינות, ולא איזורים, רשאים להיתמך במשאבי הקרן. אך אין דבר המונע מהקרן להתנות את הסיוע שלה במדיניות של גורמים איזוריים, בעת שהיא מלווה כספים למדינות באיזורים אלה. כך נעשה בעבר, במקרים שבהן סייעה הקרן לממשלות באפריקה או בקאריביים.

בארי אייכנגרין הוא פרופ' לכלכלה מאוניברסיטת ברקלי בקליפורניה, ובעבר היה יועץ מדיניות בכיר לקרן המטבע הבינלאומית

תורגם ע"י דבר ראשון מתוך Project syndicate