האנושות מתפתחת ביחס הפוך לחדרי מדרגות. ככל שהטכנולוגיה מתפתחת והעניין באדריכלות ובעיצוב גובר, כך הופכים חדרי המדרגות, אותם מעברים אנכיים שמצויים בכל בניין הגבוה יותר מקומה אחת, למקומות קודרים, מכוערים ולא בטוחים. לא תמיד זה היה כך. ימי החג הם הזדמנות לגלות ברחבי הארץ חדרי מדרגות שתוכננו אחרת, כאלה שנעים ובריא להשתמש בהם.

מדרגות הן גם תרבות. מרסל דושאן יצר בציור "עירום יורד במדרגות", מהפיכה בסגנון הקוביסטי; היצ'קוק סיבך בחדר מדרגות את גיבורו בסרט "ורטיגו"; ודיוויד בואי פגש את עצמו בחדר המדרגות בשיר "האיש שמכר את העולם". אבל כיום, סביר שאירועים תרבותיים כאלה לא יתרחשו בחדרי מדרגות.

תקני הבטיחות המחייבים את המתכננים הם אחד מהגורמים המרכזיים בדחיקת חדרי המדרגות אל עומק הבניינים, שם הם סגורים בחדרים אטומים, מסתתרים מאחורי דלתות כבדות ומוארים בתאורה חיוורת. כך יוצרים את המקום האחרון שאנשים רוצים להיות בו, ובמקום זאת, עוברים למעליות – נמנעים מחילוץ עצמות וכושר בריא, מבזבזים אנרגיה מזהמת וגם מתרחקים מהזדמנות להציץ בנוף ולהכיר את הסביבה שבה חיים.

אבל זה לא חייב להיות כך. כאן מוצגים 12 חדרי מדרגות יוצאי דופן מחיפה ועד אילת. חדרי מדרגות מפעם וגם מהעת האחרונה, כי בכל זאת, עם כישרון והעזה אפשר לעשות את הדברים כמו שצריך.

***

חיפה: "לב הדר הכרמל", רחוב רש"י

חדר המדרגות ב"לב הדר הכרמל". אדריכל: תאודור מנקס. "מפרויקטי המגורים השאפתניים ביותר שנבנו בארץ באמצע המאה הקודמת" (צילום: מיכאל יעקובסון)

הירידה במעמדם של חדרי המדרגות מקבילה להתדרדרותה של העיר חיפה, ובשני המקרים המצב כיום ירוד למדי. למרות זאת, חיפה היא ככל הנראה העיר עם מספר חדרי המדרגות המרשימים ביותר בארץ.

פרויקט "לב הדר הכרמל", שתכנן האדריכל תאודור מנקס, היה מפרויקטי המגורים השאפתניים ביותר שנבנו בארץ באמצע המאה הקודמת. על שטח של 15 דונם הוקמה שרשרת אליפטית של בתים שסגרו על חצר פנימית גדולה.

סבכות מבטון בדוגמה דקורטיבית סוגרות על המדרגות ומאפשרות הצצה אל מבואת הכניסה (צילום: מיכאל יעקובסון)

מלחמות, משבר כלכלי ועלויות גבוהות גרמו לפרויקט להסתיים באופן לא מוצלח. עם זאת, 14 חדרי המדרגות השונים זה מזה, שתכנן האדריכל, נבנו כמתוכנן. הם יוצרים משחק של פנים וחוץ, נושא שהעסיק את מירב האדריכלים שתכננו חדרי מדרגות. חדרים אלה כוללים פתחי חלונות עגולים וגדולים הפונים אל החצר הפנימית שתוכננו בה גינה, מגרשי ספורט, בריכות נוי ושחייה, אך כל אלה לא בוצעו, ובמרכז המתחם נוצר סוג של טבע עירוני.

סבכות מבטון בדוגמה דקורטיבית סוגרות על המדרגות ומאפשרות הצצה אל מבואת הכניסה, כמו גם אל המבואות לדירות. הסבכות חוזרות ומופיעות במרבית חדרי המדרגות.

חיפה: שיכון עובדי בתי הזיקוק, רחוב הצופים

בניין בשיכון עובדי בתי הזיקוק, חיפה. אדריכל: אלפרד גולדברגר. סבכות הבטון בחזית הבניין סוגרות על אולם מבואה המתנשא לגובה שתי קומות (צילום: מיכאל יעקובסון)

הדאגה לרווחת עובדי המפעלים, הגיעה פעם גם למגוריהם. לעובדי "חברת החשמל", למשל, בנו שכונה בחיפה; לעובדי תיאטרון "האוהל" דאגו לשיכון בתל אביב; וגם לעובדי הכור האטומי בנו מתחם משלהם בבאר שבע. אך נראה שעובדי בתי הזיקוק, בריטיים כולם, הם אלה שזכו למתחם המגורים המפנק והיפה ביותר.

שטח של 50 דונם נרכש בשנות ה-40, ובו יועדו לקום 50 מבני מגורים, ובהם מגוון דירות למשפחות, זוגות ורווקים. המתחם, שתכנן האדריכל אלפרד גולדברגר, התהדר בשער כניסה ענק, שסורג מתכת דקורטיבי סגר עליו ומנע כניסה חופשית של אורחים לא קרואים. המתחם כולו היה מגודר וכלל לבד ממגורים גם מגרש גולף פרטי לרווחת התושבים.

מבט מבחוץ על בניין בשיכון עובדי בתי הזיקוק, חיפה. הדאגה לרווחת עובדי המפעלים, הגיעה פעם גם למגוריהם (צילום: מיכאל יעקובסון)

אלא שהתערערות המצב הביטחוני בארץ, באמצע שנות ה-40, הובילה לגניזת התכנית המלאה, ורק חלק ממנה התממש. מאוחר יותר מכרה הנהלת בתי הזיקוק את המתחם, כמו גם את בתי הזיקוק, והסתלקה מישראל. גם כאן יש סבכות בטון שעיצובן חוזר ומופיע גם במרפסות הדירות. הן תופסות חזית שלמה וסוגרות על אולם מבואה המתנשא לגובה שתי קומות.

חיפה: רחוב ארלוזורוב 65-63

חדר המדרגות בבניין ברחוב ארלוזרוב 65-63, חיפה, רחב וכולל פיר עמוק. פס חלונות מלווה את פינתו לכל הגובה (צילום: מיכאל יעקובסון)

שנות ה-30 של המאה הקודמת היו ככל הנראה תור הזהב של חדרי המדרגות בחיפה. אוכלוסייה בורגנית, בשילוב אדריכלים וקבלנים מעולים, הפכו את העיר לאחת היפות בארץ למשך מספר שנים. בניין המגורים ברחוב ארלוזורוב 65-63 הוא למעשה זוג מבנים, שתוכננו יחד כצמודים זה לזה. מדרגות משותפות, רחבות וחגיגיות, מקשרות בין הרחוב ובין שני חדרי מדרגות נפרדים, המצויים בכל אחד מהם.

מפס החלונות נשקף הנוף המרהיב של נמל חיפה (צילום: מיכאל יעקובסון)

חדר המדרגות רחב וכולל פיר עמוק. פס חלונות מלווה את פינתו לכל הגובה, וממנו נשקף נוף מרהיב של מפרץ חיפה והנמל גדוש ספינות המשא. כאן, אגב, התגוררה בילדותה ירדנה ארזי.

חיפה: רחוב מסדה

מבט מבחוץ אל הבניין ברחוב מסדה, חיפה וחדר המדרגות. אדריכלים: בנימין אוראל ויחזקאל זוהר (צילום: מיכאל יעקובסון)

לא הרחק מהבניין ברחוב ארלוזורוב, ניצב אחד מהמבנים הרבים שתכננו האדריכלים-השותפים בנימין אוראל ויחזקאל זוהר, שפעלו בעיקר בשנות ה-30 בחיפה. מהיכרות עם תכניות המבנים שהוציאו תחת ידיהם, נראה שהם ממש חגגו כשבאו לתכנן חדרי מדרגות. שני האדריכלים הם ללא ספק מתכנני חדרי המדרגות הפוריים ביותר שפעלו בארץ באותו עשור. הבתים שתכננו לא נועדו לעשירי העיר, אלא לאוכלוסייה עירונית מהמעמד הבינוני-נמוך, אך השניים לא פספסו אף הזדמנות להעניק להם מקום משותף ייחודי.

מסך עצום העשוי מ-200 לוחות זכוכית, תופס את כל רוחב חדר המדרגות וממלא אותו באור זהוב (צילום: מיכאל יעקובסון)

בבניין ברחוב מסדה (וכך גם בבניין סמוך, ברחוב הרצליה 34) הם יצרו מסך זכוכית עצום שתופס את כל רוחב חדר המדרגות, שגם כך הוא רחב באופן חריג. האור הזהוב, שחודר דרך כ-200 לוחות הזכוכית – למרות שהוזנחו ולא עברו ניקוי כבר 80 שנה כנראה – שוטף את המדרגות וכל עלייה או ירידה בהן מעוררת אושר, לפחות אצלי.

חיפה: הפקולטה להנדסת תעשייה וניהול, קריית הטכניון

בניין הפקולטה להנדסת תעשייה וניהול, קריית הטכניון, חיפה. אדריכל: יעקב רכטר. באמצעות החזית החזרתית ביקש רכטר לייצג קדמה ובו-בזמן ליצור מבנה בעל חזות פיסולית (צילום: מיכאל יעקובסון)

לבניין, שתכנן האדריכל יעקב רכטר, בקרית הטכניון שבשכונת נווה שאנן, ובנייתו הושלמה ב-1988, יש חזית חזרתית, שבאמצעותה הוא ביקש לייצג קדמה ובו-בזמן ליצור מבנה בעל חזות פיסולית, כפי שעשה לרוב, למשל במלון הילטון תל אביב, ב"כיכר אתרים" ובבית הבראה מבטחים שבזכרון יעקב (כיום מלון "אלמא").

בקצה מבואת הכניסה בולטות המדרגות הלולייניות (צילום: מיכאל יעקובסון)

מרבית החלקים הפנימיים של בניין הפקולטה הם יוצאי דופן, כולל התקרה האדומה שמקרה את מבואת הכניסה הגדולה. בקצה אותה מבואה בולטות המדרגות הלולייניות שבהן ניתן לטפס לקומות העליונות. המעקה הבנוי, המלווה את המדרגות, צבוע בלבן ויש לו מאחז יד מעץ, שמעניק לעיצוב אלגנטיות. מסכי זכוכית פונים אל החוץ ובשעות היום מאירים את המדרגות בקרני שמש מלטפות.

תל אביב: פינת הרחובות פרישמן ושפינוזה

גרם המדרגות בבניין בפינת הרחובות פרישמן ושפינוזה, תל אביב. אדריכל: זאב רכטר. עיצוב המדרגות בקווים רכים שלא ניצבים זה לזה, מעניק למשתמשים מבט אחר אל עומק וגובה הבניין (צילום: מיכאל יעקובסון)

חזותו של הבניין הפינתי הזה לא מסגירה את איכויותיו הפנימיות, שמתגלות בדלתות העץ והזכוכית בכניסה, במעקה שמצוי בהמשך ומלווה את גרם המדרגות לכל אורכו, ובמקרה זה גם במתקן תיבות הדואר, העשוי כולו מעץ (ונותר שלם מאז שהותקן כאן ב-1939). מתקן התיבות מכיל חריצים למכתבים בחלקו החיצוני ומגירות בחלקו הפנימי. יתכן שפעם לא חששו כאן מגנבים?

מבואת הכניסה הכפולה משקיפה אל הרחוב מבעד לארבעה חלונות אנכיים, ומכאן נחשפים לגרם המדרגות, המקיף פיר רחב ועולה אל הקומות העליונות שבהן ממוקמות דירות המגורים. בין קומה לקומה, קבע האדריכל זאב רכטר (אביו של האדריכל יעקב רכטר), מרפסת קטנה שמקשרת בין המדרגות ובין חצר הבניין.

בכל קומה ישנה מעין מרפסת המקשרת בין המדרגות ובין הדירות (צילום: מיכאל יעקובסון)

את המדרגות הוא עיצב בקווים רכים, ולא אורתוגונליים (ניצבים זה לזה) כפי שרגילים לתכנן. כך הוא העניק למשתמשים מבט אחר אל עומק וגובה הבניין הנחשף בתחילת או בסיום השימוש במדרגות, כשבדרך, נחשפים אל החצר האחורית, ובקומת הקרקע גם לזו הקדמית.

תל אביב: פינת הרחובות גורדון ובן יהודה

גרם המדרגות בפינת הרחובות בן-יהודה 85 וגורדון 22, תל אביב. אדריכל: שלמה גפשטיין. גווני הצהוב והכתום של המדרגות הם ביטוי להעזה להכניס קצת צבע ל"עיר הלבנה" (צילום: מיכאל יעקובסון)

חזות סימטרית, מודרנית והדורה מאפיינת את הבניין הרחב, שבנוי על צמד מגרשים, בפינת הרחובות בן-יהודה 85 וגורדון 22. ההזנחה הקיצונית דורשת מבט מעמיק כדי להבחין באיכויות שבהן מתהדר הבניין שתכנן האדריכל שלמה גפשטיין, ובנייתו הושלמה ב-1935.

מדרגות רחבות מקשרות בין הרחוב לבניין, ומובילות למעין מבואת חצר, שבמרכזה עץ דקל. בכניסה לתוך הבניין מתגלה חדר מדרגות מרובע, כשבכל קומה ישנה מעין מרפסת המקשרת בין המדרגות ובין הדירות. גם כאן הדגיש האדריכל את העומק הפרספקטיבי שמעניק למבט את העושר של המקום.

ההזנחה הקיצונית דורשת מבט מעמיק כדי להבחין באיכויות שבהן מתהדר הבניין (צילום: מיכאל יעקובסון)

אפשר וכדאי להבחין גם בגוון המדרגות – צהוב-כתום. ב"עיר הלבנה", שהיתה למעשה מאוד אפורה, היו אדריכלים שהעזו להכניס מעט צבע, דווקא אל חדרי המדרגות בבניינים שתכננו. הצבעים שנבחרו היו לרוב בגווני צהוב וכתום, אך היו גם כאלה שבחרו בירוק ובכחול. הצבעים נבחרו ככל הנראה בהשראת השמים, הים והחול, וקישרו תודעתית בין הסביבה הים-תיכונית ובין הדיירים, שברובם באו בזמנו ממדינות קרות כמו גרמניה, פולין ורוסיה.

תל אביב: בית ההסתדרות, רחוב ארלוזורוב

סורג המתכת בחדר המדרגות בבית ההסתדרות ברחוב ארלוזורוב, תל אביב. אדריכל: דב כרמי, עיצוב הסורג: יוחנן סימון. לסורג בכניסה היתה מטרה כפולה: פונקציונלית ואידיאולוגית (צילום: מיכאל יעקובסון)

חדר המדרגות בבית ההסתדרות, שתכנן האדריכל דב כרמי עם צוות אדריכלים רחב, הוא יוצא דופן. בשעתו היה הבניין, שנחנך ב-1955, פורץ דרך והשפיע רבות על אדריכלים בארץ. החידושים הופיעו בחלוקה ובפריסת המבנים, בעיצוב החזיתות וגם בעיצוב המבואה המרשימה בבניין הראשי.

לסורג המתכת, שחוצץ בין תחתית חדר המדרגות למבואת הכניסה, היתה מטרה כפולה: אידיאולוגית ופונקציונלית. באמצעות סורג המתכת הוצגה במרומי המבואה דמותו של הפועל העברי. הסורג עוצב על ידי האמן יוחנן סימון, אז חבר קיבוץ גן שמואל, שעיצב רבות מהכרזות שהפיצה ההסתדרות באותן שנים. בכך הדגישה ההסתדרות את העובדה שהארגון, שבשעריו באים המבקרים, פועל למען שמירת האינטרסים של הפועל וקידום מעמדו ורווחתו. הפעולה הפונקציונלית נועדה לאפשר לאלה שעולים ויורדים במדרגות, לקבל נקודת תצפית מפתיעה על מבואת הכניסה מבעד לסורג האוורירי.

המבואה בבית ההסתדרות. סורג המתכת מאפשר לאלה שעולים ויורדים במדרגות, לקבל נקודת תצפית מפתיעה עליה (צילום: מיכאל יעקובסון)

מאז השתנתה אמנם דמותו של הפועל העברי וגם ההסתדרות עברה תמורות ושינויים, אך עדיין, שילוב של אמנות באדריכלות הוא הצהרה, מהלך המייצג את רוחו של הארגון ושאפתנותו.

תל אביב: פינת הרחובות פנחס רוזן ודבורה הנביאה

הבניין בפינת הרחובות פנחס רוזן ודבורה הנביאה. אדריכלית: נילי פורטוגלי. הבניין כולו מתבסס על תכנון לא שגרתי, ומכיל באופן יוצא דופן, מדרגות חיצוניות (צילום: מיכאל יעקובסון)

אדריכלי ימינו כבר אינם מתמקדים, כאמור, בתכנון חדרי מדרגות. הרי יש מעלית, אז מדוע שאנשים יטרחו ויטפסו בכוחות עצמם? יוצאת דופן היא האדריכלית נילי פורטוגלי, שמשקיעה בכל הפרויקטים שלה תשומת לב וכישרון.

בניין המגורים במפגש הרחובות פנחס רוזן ודבורה הנביאה בצפון תל אביב, שבנייתו הושלמה ב-2017, מתבסס כולו על תכנון לא שגרתי, כזה שהתמודד בהצלחה עם מגרש עם נתוני פתיחה גרועים, כמו קרבה לצומת סואן ומגבלות של קווי בניין.

השביל בין הבניינים והמדרגות מאפשרים מפגש אקראי בין השכנים (צילום: מיכאל יעקובסון)

"היה פה מגרש שניתן לבנות עליו בניין רגיל של 12 דירות", אמרה לי בזמנו פורטוגלי, "אבל החלטתי שהכניסה לא תהיה כמו שתמיד עושים, כשנכנסים ישר מהרחוב אל לובי משותף, מעלית ומדרגות". במקום ליצור גוש אחד של מבנה קופסתי סתמי, ובמטרה להעניק לכל אחת מהדירות תחושה של וילה, פוצל הבניין לשני גושים, שביניהם סמטה שבה נשתלו עצי פרי.

מהסמטה, אליה פונות הגינות הפרטיות של דירות קומת הקרקע, תכננה האדריכלית מדרגות חיצוניות שמקשרות לכל אחת מהדירות שבקומה השנייה. כך נוצר רחוב פנימי, שמרוחק מהרחובות הסואנים שבחוץ, טובל בעצי פרי ומאפשר מפגש נעים ואקראי בין השכנים – אלה שצועדים בשביל ואלה שמטפסים במדרגות.

ירושלים: מלון המלך דוד, רחוב המלך דוד

מלון המלך דוד, ירושלים. אדריכל: אמיל פוכט. מתאפיין לא רק במדרגות רחבות ומוארות אלא גם בחומרי גלם מעולים (צילום: מיכאל יעקובסון)

מי צריך מעלית כשיש חדר מדרגות מרהיב כמו זה שנבנה במלון המלך דוד? האולם הענק שדרכו ניתן לעלות ולרדת כבר 91 שנה, באופן הכי אנושי וטבעי שיש, מתאפיין לא רק במדרגות רחבות ומוארות היטב, אלא גם בחומרי גמר מעולים כמו שיש, עץ וסורגי מתכת דקורטיביים, חומרי הגלם שנמצאים כאן בדיוק כפי שתוכננו בידי האדריכל השוויצרי אמיל פוכט, שתכנן, בין השאר, כמה מבתי המלון המפוארים והמוצלחים שפועלים עד היום באלפים השוויצריים.

מי צריך מעלית כשיש חדר מדרגות מרהיב כזה? (צילום: מיכאל יעקובסון)

כשהנהלת רשת מלונות דן החליטה, בשנות ה-60,  להוסיף למלון שתי קומות חדשות, האדריכל הישראלי שנבחר לבצע את המלאכה החליט לוותר על קסמן של המדרגות שיצר קודמו בתפקיד, ודחק את המדרגות לקומות החדשות לחדר צדדי וסגור, כנהוג במחוזותינו.

ירושלים: רחוב יפה רום, שכונת גילה

ממבט מבחוץ על מסך הזכוכית המעוגל שעוטף את חדר המדרגות בבניין ברחוב יפה רום, שכונת גילה, ירושלים. אדריכל: דוד רזניק (צילום: מיכאל יעקובסון)

קבוצה מפוארת של אדריכלים התמודדה, במהלך שנות ה-70, בתכנון שכונת גילה. הסוגיה המרכזית שעמה התמודדו התמקדה בשיכון הציבורי, וכיצד ניתן לשפר ולשכלל אותו. האדריכלים לא רק העניקו טיפול שונה לדירות, אלא גם לחזות המבנים, לשטחים המשותפים ולמכלול השכונתי כולו.

נסיונות אלה היו ככל הנראה הפעם האחרונה שבה ראה עצמו הממשל הישראלי, באמצעות משרד השיכון, גורם עם אחריות על פיתוח סביבת המגורים. חילופי השלטון ב-1977 הביאו בין השאר לסיומו של מהלך שהובילה המדינה במשך קרוב לשלושים שנים, ומאותו רגע היא שחררה את עצמה מהאחריות. בכך, הותירה הממשלה את הזירה בידי השוק הפרטי, שלא עשה דבר על מנת לקדם את סביבת המגורים שנותרה מפגרת שנות אור מאחורי מדינות אחרות במערב.

ביום חודר אל חדר המדרגות אור טבעי ובלילה הוא מאיר את הרחוב כמגדלור (צילום: מיכאל יעקובסון)

במתחם הגדול, שתכנן דוד רזניק, בשכונת גילה, וכולל שורה ארוכה של בתי דירות, בחר האדריכל, שאף זכה בפרס ישראל על פועלו, להעניק לחדרי המדרגות מעמד מיוחד. הוא עיצב אותם כך שמסך זכוכית מעוגל עוטף אותם. ביום חודר אליהם אור טבעי ובלילה הם מאירים את הסביבה בתאורה מלאכותית, מהלך שמזכיר במשהו מגדלור מודרני. את העיצוב הרך יצר רזניק בהשראת אריך מנדלסון, בכיר האדריכלים שפעל באמצע המאה הקודמת בירושלים, ונהג לשלב במבנים שתכנן מרפסות שמזכירות במשהו את חדרי המדרגות האלה.​

אילת: "סינג סינג", רחוב התמרים

מתחם "סינג סינג", רחוב התמרים, אילת. אדריכל: תאודור קיסלוב. מורכב בחלקו משני זוגות בתי מגורים טוריים, שמקושרים ביניהם בסדרה של מדרגות פתוחות (צילום: מיכאל יעקובסון)

מתחם "סינג סינג" ידוע כיום באילת כמקום המגורים המוזנח ביותר בעיר. המתחם שמורכב בחלקו המרכזי משני זוגות בתי מגורים טוריים, שמקושרים ביניהם בסדרה של מדרגות פתוחות, נחנך ב-1961 בתכנונו של תאודור קיסלוב. במהלך אותו עשור היה קיסלוב האדריכל הפעיל ביותר בעיר, ויצר כמה ניסויים יוצאי דופן בתכנון אקלימי, כמו גם באדריכלות בכלל.

כשעוברים במדרגות האלה ומתבוננים לצדדים נחשף עומק ממוסגר ומעורר עניין. הפתיחות והקרבה בין שני המבנים יוצרות אינטימיות שמעודדת קשרי עין, כזו שבכוחה לחזק קשרים בין שכנים ולהדק את הלכידות הקהילתית. במקום דחוס כזה, קשה להסתיר סודות. כל שאגת שמחה, או להבדיל, צעקות ואיומים, נשמעים היטב. זה חיסרון, אבל אפשר למצוא בזה גם יתרון.

הפתיחות והקרבה בין שני המבנים יוצרות אינטימיות שמעודדת קשרי עין, כזו שבכוחה לחזק קשרים בין שכנים (צילום: מיכאל יעקובסון)

למרות היופי, שאפשר לזהות במדרגות הפתוחות שיצר האדריכל, המקום לא הצליח כבר בשלב מוקדם. בעשורים האחרונים התגוררו בו בעיקר עובדים זרים וכבר שנים שיזמים מנסים לבצע כאן פרויקט "פינוי-בינוי".