חלון משרדו של מוחמד דראושה, מנהל תחום שוויון וחברה משותפת במרכז גבעת חביבה, קמפוס חינוכי שמקדם את ערכי השלום, השוויון והסולידריות, ניצב בדיוק בגובה דגל ישראל שתלוי בכניסה למבנה. את הרגע הפוליטי הנוכחי, בו השפעתם הפוליטית של ערביי ישראל על עתיד המדינה עשויה להתברר כגדולה מאי פעם, אי אפשר להבין לדבריו, מבלי להבין את השינויים האדירים העוברים על החברה הערבית בארץ בעשורים האחרונים.

"המילה שינוי מגדירה יותר מכל את מה שעובר על החברה הערבית בישראל", מסביר דראושה. "זו חברה שחיה עד כה בשוליות כפולה. מצד אחד בשוליים של הישראליות. מצד שני, בשוליים של הזהות הפלסטינית. זו התובנה של אוסלו. תקום מדינה פלסטינית, אבל לא באיכסל, הכפר בו אני חי, ולא בנצרת או בתרשיחא.

"אז אני אשאר פלסטיני, אבל ישראלי. הפסקנו להתבייש להגיד שאנחנו ישראלים כי באיזשהו מקום גם הפלסטינים אמרו לנו – אתם לא תהיו חלק מהפרויקט הלאומי הפלסטיני".

ועדיין, בצעדת יום האדמה שהתקיימה השבוע היו המוני דגלי פלסטין.
"דגל פלסטין הוא סוג של זהות תרבותית אצלנו. אפילו לאומית. היא כן מגדירה את הייחודיות שלנו. אבל היא לא נועדה להיות אצבע בעין היהודית. זה כמו יהודי ששם טלית בזמן תפילה. מה זה יום האדמה עבורנו? זה סוג של תפילה. ובתפילה אני שם סממני זהות. הבן שלי עובד בעיר יהודית, מנהל סניף של רשת מוכרת. הוא לא הולך ביום יום עם דגל פלסטין. יום או יומיים בשנה הוא שם את ה'טלית' הזו, ומתפלל את התפילה הזו".

זה נשמע כל כך נורמלי כשאתה מתאר את זה. אבל ליהודי, גם אחד שתומך בהקמה של מדינה פלסטינית, קשה לראות את זה ככה. זה דגל של ישות לאומית שנמצאת בסכסוך עם המדינה.
"אתה כיהודי רואה את הסכסוך. אבל החברה הערבית היא במקום של פוסט-קונפליקט. החברה הערבית השלימה עם מדינת ישראל וקיבלה את ישראל כעובדה מוגמרת. 365 ימים בשנה אני ישראלי לכל דבר. ויומיים מתוכם אני עושה לעצמי את תפילת העומק הזו של הזהות".

"להרחיב את ההגדרה של ישראליות"

דראושה רואה בחוק הלאום הוכחה לכך שבכל עימות עם היהדות של המדינה, החברה הערבית יוצאת מופסדת. "הרוב היהודי הציוני לא בשל לפשרות בנושאים האלו. חוק הלאום הוא ניסיון לשרטט גבולות ללגיטימציה האזרחית של הערבים בישראל. הסדרה שוויונית של המעמד האזרחי של הערבים בישראל דורשת, לצד הגדלת הכוח הפוליטי של הערבים, ליצור שותפויות עם עוד יהודים שמוכנים לכך. לבד הערבים לא יכולים לחולל שינוי כזה".

מה זה דורש?
"זה אומר, בין היתר, שינוי של הישראליות. לא לקבל את הישראליות הקלאסית, הציונית-יהודית בלבד, אלא לבנות זהות ישראלית שיכולה להתרחב ולהכיל את החברה הערבית. האתגר כאן הוא מול הדרישה לשינוי זהות המדינה ממדינת העם היהודי למדינת כל אזרחיה. אני חושב שהציבור הערבי מוכן כאן לסוג של פשרה. אפשר להגיד מדינת ישראל כמדינת העם היהודי וכל אזרחיה. זה לא או-או. אז חיים בדואליות מסוימת. החברה הערבית החלה לפתח יכולת הכלה של הדואליות הזו.  מהתובנה הזו נולדו איזונים פוליטיים חדשים ותובנות פוליטיות חדשות בחברה הערבית עוד לפני הבחירות האחרונות. אבל המעבר הזה מהתנגחות לחיפוש שותפים עוד לא הצליח".

מדובר בשינוי טקטי, להיות נעימים יותר כדי להצליח להשיג יותר, או בשינוי זהותי?
"אני חושב שזה זהותי. זו בחירה בכיוון אחר, שמתחיל מהפנמה של התובנה שישראל פה כדי להישאר, ואנחנו צריכים למצוא את מקומנו בתוך ישראל. ובשביל זה צריך למצוא את המכנה המשותף עם כמה שיותר ישראלים אחרים, יהודים. אי אפשר למצוא מכנה משותף עם כולם, אבל בואו נחפש את מי שכן, ויחד ונרחיב את ההגדרה של ישראליות".

"מה יזיק לך להוסיף עוד פס מצד שמאל או ימין של הדגל בצבע טורקיז? או פרח? או ציפור דרור? אפשר להוסיף לדגל משהו כדי שגם האוכלוסייה הערבית תוכל לראות את עצמה שם"

איך הדואליות שתיארת מתבטאת בפועל בחיים של ערבי ישראלי?
"בערבי שלא מתבייש להגיד שהוא ערבי פלסטיני, שרוצה להיות פרופסור באוניברסיטה ישראלית, שרוצה לנהל בית חולים בנהריה, שרוצה להיות יו"ר דירקטוריון בבנק לאומי. וכן, גם ערבי שרוצה להיות שר בממשלת ישראל. רוצים ישראליות 'על מלא', אבל לא על חשבון הזהות הפלסטינית שאוחזים בה, גם אם מוותרים על חלק מהכלים שלה. אז לא נחיה במדינה פלסטינית. לא נאמץ את הכלים של עימות מול ישראל ולא נייבא את התרבות הפוליטית הפלסטינית.

"הציבור הערבי כבר לא חושב על זה יותר במונחים של או זה או זה. הקושי הוא שבעיני חלק מהיהודים המרחב לא יכול להכיל את שני הדברים. בציבור הערבי יודעים כבר לעשות את האיזון. זה תהליך קלאסי של מיעוטים, שיש בו גם יתרונות".

כמו מה?
"את הבן שלי שלחתי ללמוד בתיכון בירדן. למה? כי במציאות של שלום, מי שמתחבר לעולם הערבי פתוח לעולם. מי בני הכיתה שלו? יורש העצר הירדני, הבן של מושל ג'דה, הבן של מנכ"ל עראמקו, חברת הנפט הסעודית. אז עכשיו הוא בשנות העשרים לחייו, אבל ככל שהוא יתבגר בחיים המקצועיים שלו, וככל שאותם ילדים יכנסו לתפקידים בכירים, והפוליטיקה תהיה משוחררת יותר, הוא יהיה במקום שהוא יכול לנצל את הישראליות שלו עד תום, יחד עם הפלסטיניות שלו והערביות שלו.

"המציאות שיוצרים הסכמי אברהם מחזקת את זה. יש קשר הדוק בין המקום של ישראל במזרח התיכון והמקום של האזרחים הערבים בתוך ישראל. לכן אני תומך בכל הסכם שלום בין ישראל למדינות ערב. אני חושב שזה משרת גם את סיום הסכסוך הישראלי פלסטיני, כי בסופו של דבר העמים במדינות האלה רוצים לראות את העם הפלסטיני מקבל את זכויותיו, ולממשלות שיש איתן שלום תהיה יותר השפעה מאשר לאויבים".

"לא רק שאין איפה לבנות, אין איפה לזרוק את הזבל"

כחלק מהפרויקט להרחבת הישראליות, היה דראושה ממייסדי מפלגת "מען" (יחד בערבית) שהתכוונה לרוץ בבחירות האחרונות לכנסת. לדבריו, המפלגה הסירה את מועמדותה כשהתברר שאחוז ההצבעה בציבור הערבי צפוי להיות נמוך, מה שלא היה מאפשר למפלגה החדשה לעבור את אחוז החסימה.

היוזמה ל"מפלגת מרכז ערבית, שתהיה ימינה ממרצ ותחפש שותפות עם המרכז הישראלי", כפי שהוא מגדיר זאת, התקשתה להבשיל בזמן הקצר שלפני הבחירות, תוך כדי סגרי הקורונה. אבל הרעיונות שהביאה היוזמה לשיח מעניינים.

"35% מהחברה הערבית הפכו בשנים האחרונות למעמד ביניים. זה אנשים שמוכנים לשלם 15 שקלים עבור כוס קפה, ומחפשים לצאת פעמיים בחודש לאכול במסעדה טובה ולטוס לחו"ל פעם בשנה"

סביב ההקמה של מען דיברת על חוק שוויון על בסיס מגילת העצמאות. מגילת העצמאות היא לא רק "תקיים שוויון זכויות חברתי ומדיני גמור לכל אזרחיה", היא גם "בארץ-ישראל קם העם היהודי". אתה טוען שיש ציבור ערבי משמעותי בישראל שהיה תומך בחוק כזה?
"אני טוען ש-50% מהציבור הערבי לפחות היו תומכים. זה לפי סקרים שקיימנו. זה הריאל פוליטיק של החברה הערבית. אנחנו רוצים שינוי בישראליות. הערכים שמופיעים במגילת העצמאות הולכים ונשחקים. אז אנחנו אומרים, בואו נעצור את ההידרדרות הזו. נקפיא אותה כחוקה, כחוק יסוד. נקפיא את המצב הנתון. נכון, זה מסמך שיש בו מתח מסוים בין יהודית לשוויונית, אבל עדיף לי להישאר עם המתח הזה מאשר להמשיך בירידה התלולה.

"זה לא אומר שמגילת העצמאות צריכה להיות מה שמכתיב את המציאות לעולם ועד. בארה"ב יש חוקה, ויש את התיקונים לחוקה. אז שהדורות הבאים יעסקו בתיקונים".

זו בדיוק האמירה שתקפיץ מתנגדים. אתה מתחיל עם תיקונים, והחשש הוא שהדורות הבאים ידרשו תיקונים שמשמעותם היא כרסום בזהות היהודית של המדינה.
"למה זה צריך להיות כרסום? אפשר לדבר על הוספת ערכים. בוא נדבר על המקומות הכי קשים. יש לך את הדגל. אני לא רוצה לשנות את הדגל. אין לי בעיה עם הדגל. אבל הדגל לא מדבר אלי. הוא מדבר אליך, הוא ממלא אותך ברגשות ונרטיבים וכל הדברים האלה. אלי הוא לא מדבר.

"מה יזיק לך אם מוסיפים עוד פס מצד שמאל או ימין של הדגל בצבע טורקיז? או פרח? או ציפור דרור? אפשר להוסיף לדגל משהו שמכריזים שהוא בעבור האוכלוסייה הערבית, כדי שגם היא תוכל לראות את עצמה שם, ולא רק את הסמל היהודי.

"אפשר גם ללכת לחוק השבות. אנחנו היום 17% מהאזרחים. מה יזיק לך לתת לי מכסה של 17% בחוקי ההגירה? תאפשר לי לאזרח בן זוג או קרוב משפחה מדרגה שנייה, אבל לא יותר מ-17%. אם מגיעים לישראל עשרת אלפים איש, אז 1,700 מהם יוכלו להיות ערבים. זה לא משנה את הדמוגרפיה, זה לא פוגע בשימור הרוב היהודי ולא בהבטחת מקלט בטוח ליהודים. זה לא מאה אחוז שוויוני, אבל זה מייצר עבורי מרחב שחוקי ההגירה של היום לא מאפשרים.

"אז אני קולט אותך. אני מחפש לענות על האינטרס שלך בשימור הרוב. אבל תקלוט אותי, כבנאדם שהבת שלו, שלומדת בג'נין באוניברסיטה, עשויה להתאהב במישהו מג'נין, ואתה מונע ממני אפשרות שהם יחיו לידי באיכסל. לשם מה?".

אלפים במחאה על האלימות בחברה הערבית במג'ד אל כרום. "טיפול בפערים שנוצרו בגלל אפליה זה מה שימגר את האלימות" (צילום: דוד כהן/פלאש90)

ההיגיון הזה תקף בעוד תחומים?
"זה נכון בכל תחום שבו יש אפליה. בנציבות שירות המדינה, בדירקטוריונים של חברות ממשלתיות. גם שם יכולה להיות מכסה. זו אפליה מתקנת שצריכה להיות שלב בדרך לתיקון. יש 70 שנות אפליה? אז אפשר לעשות מחצית מזה תקופה של אפליה מתקנת.

"זה נכון במיוחד ברשויות המקומיות, שלאחר מחנק של עשרות שנים יצטרכו יותר מחלקן היחסי בתקציב כדי להשלים את הפער. ולצפיפות הזו ברשויות יש השפעות אדירות. זה לא רק שאין איפה לבנות, אין איפה לזרוק את הזבל.  הבן של סגן נשיא אוניברסיטת חיפה, פרופ' מאג'ד אלחאג', נרצח בגלל סכסוך של תזיז את פח האשפה מטר לפה מטר לשם.

"בכלל, 50% מהפשיעה והאלימות בחברה הערבית זה פשע מאורגן שרק המשטרה יכולה לטפל בו. אבל 50% זה אלימות שהמקור שלה הוא חברתי-כלכלי. טיפול בפערים שנוצרו בגלל אפליה זה מה שימגר אותה".

"הציבור הערבי לא מחכה שיפתחו לו את הדלת"

למגמות הפוליטיות והזהותיות שדראושה מתאר יש כוח מניע מרכזי אחד: מעמד הביניים הערבי ישראלי. הנתונים שהוא מציג לא מותירים מקום לספק שמדובר בתופעה עוצמתית.

אתה יכול לאפיין את הציבור הערבי שתומך ברעיונות שאתה מציג כאן?
"בחברה הערבית 47% נמצאים מתחת לקו העוני. זה ציבור מסורתי יותר, שכולל את הבדואים בדרום ובצפון. אבל סדר גודל של 35% מהחברה הערבית הפכו בשנים האחרונות למעמד ביניים.

"זה אנשים שמוכנים לשלם 15 שקלים עבור כוס קפה, ומחפשים לצאת פעמיים בחודש לאכול במסעדה טובה ולטוס לחו"ל פעם בשנה. הבנות שלי התרגלו לרמת חיים כלכלית שאני בגילן כמעט ולא יכולתי לדמיין. זה ציבור שחי בפועל את הדברים שאני מדבר עליהם כי זה קשור בהכרח בישראליזציה כלכלית. בהשתלבות בכלכלה ובחברה הישראלית".

מוחמד דראושה. "מה בן גביר יכול לעשות לבן שלי מהכנסת? הוא צריך אותו" (צילום: יואב רימר)

מדברים על עלייה בגזענות, הזכרת את חוק הלאום שהיה מאוד קשה לערבים בארץ. איך זה שבמקביל מתרחש השינוי הזה?
"הציבור הערבי לא מחכה שיפתחו לו את הדלת. איפה שיש חריץ – הוא משתלב. תסתכל על הצמיחה המטאורית בהשכלה הגבוהה. בתקופת אוסלו 3.5% מהסטודנטים באוניברסיטאות ישראליות היו ערבים. היום זה 19%. ויחד עם ערבים ישראלים שלומדים ברשות הפלסטינית, בירדן ובאירופה, אנחנו 27% מהסטודנטים הישראלים.

"הגענו למצב ש-23% מהרופאים בבתי החולים בארץ הם ערבים, יחד עם 30% מהאחיות והאחים ו-55% מהרוקחים בבתי המרקחת. גם בהייטק אפשר לראות את זה. צמיחה מ-3% ל-8.5% מההייטק הישראלי בחמש השנים האחרונות. איפה שיש תעשייה פורחת וצורך באנשים, שם מסירים חסמים. ובעולם העסקים רואים חברות משפחתיות שפנו לחברה הערבית ומבינות שהן התעלמו עד כה מ-80% מהשוק. אז מביאים רב ותעודת כשרות ומתחילים למכור בכל הארץ לא רק טחינה בארכה, שזה נגיד מוצר שמזוהה עם ערביות, אלא גם קטשופ תלס".

"מספר הילדים הממוצע לאישה ערבייה עם תואר אקדמי ועבודה הוא נמוך ממספר הילדים של יהודייה עם תואר ועבודה. מי שמודאג מ'השד הדמוגרפי' מוזמן לחלק לנשים ערביות מלגות לימודים ולהסיר בפניהן חסמים לכניסה לשוק העבודה"

ולתהליכים האלו שאתה מתאר יש השפעה גם על המבנה הפנימי של החברה הערבית? של המשפחה הערבית?
"בוודאי שזה משפיע. כמעט 68% מהסטודנטים הערבים הן סטודנטיות. בהתאם, רואים גידול משמעותי מאוד בתעסוקת נשים ערביות מ-17% ב-2007 ל-41% היום. ב-30% ממשקי הבית הערבים יש משכורת שנייה. זה בדיוק מה שיוצר מעמד ביניים.

"עם זה מגיע אחוז גירושים גבוה, כמעט 30% גירושים, קרוב לחברה הכללית. זו ישראליזציה, שכאן המשמעות שלה היא גם מערביזציה. הגידול הטבעי של האוכלוסייה הערבית בישראל היום נמוך מזה של האוכלוסייה היהודית ונמצא במגמת ירידה.

"יש נתון שאני מזכיר הרבה פעמים. מספר הילדים הממוצע לאישה ערבייה עם תואר אקדמי ועבודה הוא נמוך ממספר הילדים של יהודייה עם תואר ועבודה. מי שמודאג מ'השד הדמוגרפי' מוזמן לחלק לנשים ערביות מלגות לימודים ולהסיר בפניהן חסמים לכניסה לשוק העבודה. לא חייבים מדיניות גזענית".

איך כל זה משפיע על המפגש בין יהודים לערבים?
"זה מייצר סיטואציה לא רגילה. פתאום יש כאן ערבי שאינו מסכן. רופא הוא לא מסכן, הייטקיסט או סטודנט באקדמיה הוא לא מסכן. הוא לפחות ברמה שלך, ובמקרים מסוימים אתה תלוי בו. אם המורה שלך ערבי או הרופא שלך ערבי, אז אתה, כיהודי, תלוי בו. אז הקשר חייב לעבוד מבחינתך. אבל החברה היהודית עוד צריכה ללמוד לייצר את המרחב שהחברה הערבית צריכה ורוצה. זה ייקח זמן".

"אם עבאס הולך עם נתניהו זה יהיה סוף הקריירה שלו"

איך אתה מבין את שיעור ההצבעה הנמוך לצד מה שנראה כמו השפעה חסרת תקדים של המפלגות הערביות על הפוליטיקה הישראלית?
"החברה הערבית מחפשת מהפוליטיקה שני דברים: אחדות והשפעה. לפני שנה היה נראה ששני הדברים האלו משתלבים ושיעור ההצבעה עלה ל-64%. בבחירות האחרונות האחדות התנפצה ו-210 אלף מצביעים שהצביעו לרשימה המשותפת בבחירות הקודמות נטשו את המפלגות הערביות. כמעט 130 אלף נשארו בבית והיתר עברו למפלגות יהודיות, מיעוט קטן מהם לליכוד.

"מנסור עבאס רץ אמנם על הטיקט של ההשפעה אבל זה לא הספיק. לעבאס יש שתי בעיות מובנות. ראשית, הוא בסופו של יום מפלגה דתית. הוא אמנם ניסה להרים את הדגל הכלכלי, אבל הוא ש"ס לערבים. הוא לא יכול לפנות למיינסטרים. הבעיה השניה היא חוסר האמון באפשרות שהוא לכאורה מנסה לקדם, של השפעה דרך הימין הישראלי.

מנסור עבאס. "הוא ש"ס לערבים. הוא לא יכול לפנות למיינסטרים" (צילום: פלאש90)

"הימין הגזען המוצהר מגעיל אותנו. אבל גם בימין ה'קלאסי', זה שהוביל את חוק הלאום והוכיח את הגזענות שלו בעשייה, אין אמון. לכן אם עבאס הולך עם נתניהו זה יהיה סוף הקריירה שלו ואני הראשון שיתקוף אותו".

איך זה שדווקא אתה, כמי שבעד שותפות יהודית ערבית, ושאומר במפורש שהשותפות עם השמאל בלבד לא משיגה תוצאות, תוקף את המהלך הזה?
"כי אני לא מוכן לשותפות עם מי שמתנגד ערכית למעמד האזרחי השוויוני שלי".

יש גם קו אדום מהצד השני? כוחות בציבוריות הערבית שאתה לא מוכן ללכת איתם?
"כן. אני למשל לא מוכן ללכת עם תנועת בני הכפר לשום מהלך. זו תנועה ששוללת את קיומה של מדינת ישראל. או התנועה האסלאמית של ראאד סלאח. מה ביני לבינם? הם תנועה של האחים המוסלמים, שמפחידים אותי כפליים ממה שהם מפחידים אותך. הם רוצים להשפיע על איך אשתי תתלבש, על איך הבת שלי תתלבש, על איזה חינוך הילדים שלי יקבלו.

"אבל המיינסטרים של החברה הערבית, אותם 51%, לא לאומנים. הם דתיים באופן תרבותי, בדומה אולי למה שקוראים אצל היהודים מסורתיות. אז אני הולך לתפילה פעמיים בחודש. יותר כסוג של הזדהות חברתית תרבותית. אני אדם מאמין. אני צם ברמדאן, אבל אם אני לא מרגיש טוב אני אשתה מים לפני שיפנו אותי לבית חולים. 'מוסלמי לייט'. ואני חושב שרוב הציבור הערבי שם".

אתה אופטימי.
"כשאני מסתכל אחורה אני מתוסכל. אבל אם אני מסתכל קדימה אני מאוד אופטימי".

למרות בן גביר בכנסת, וכל הבעיות שנגעת בהן, אתה בטוח שהילדים שלך יחיו בישראל שהיחסים בין ערבים ויהודים בה טובים יותר?
"מה בן גביר יכול לעשות מהכנסת לבן שלי? מה סמוטריץ' יכול לעשות לבת שלי? הוא צריך אותה. אז הוא לא רוצה ערבייה ליד אשתו במחלקת יולדות. בסופו של דבר כשאשתו תצטרך טיפול גנטי לעובר שלה היא תבוא לבת שלי שתהיה בעוד שלוש שנים דוקטור לגנטיקה שעוסקת במניעת סרטן. אז הוא יבלע את הסכין של הגזענות של עצמו. הוא יאלץ להבין שהוא יותר מדי אידאולוג ופחות מדי ריאלי. הכוח של הרחוב יותר גדול מהכוח של האידאולוגיה".