דבר העובדים בארץ ישראל
menu
יום חמישי י"ח באדר ב' תשפ"ד 28.03.24
21.4°תל אביב
  • 19.7°ירושלים
  • 21.4°תל אביב
  • 24.4°חיפה
  • 21.7°אשדוד
  • 25.0°באר שבע
  • 25.3°אילת
  • 21.1°טבריה
  • 20.8°צפת
  • 21.3°לוד
  • IMS הנתונים באדיבות השירות המטאורולוגי הישראלי
histadrut
Created by rgb media Powered by Salamandra
© כל הזכויות שמורות לדבר העובדים בארץ ישראל
מגזין דבר

יד שנייה, זאת האופנה

קארין ירון בחנות B2 בקיבוץ גינוסר. "החנות היא שילוב של שתי אהבות שיש לי, עולם האופנה והאסתטיקה ועולם המיחזור" (צילום: רז רותם)
קארין ירון בחנות B2 בקיבוץ גינוסר. "החנות היא שילוב של שתי אהבות שיש לי, עולם האופנה והאסתטיקה ועולם המיחזור" (צילום: רז רותם)

החלופה הסביבתית, החברתית והיצירתית לאופנה המהירה | קארין ירון, הקימה את חנות B2 בקיבוץ גינוסר: "הרעיון הוא לא רק להתחדש אלא גם להשתחרר"

רז רותם
רז רותם
צרו קשר עם המערכת:

בחנות בגדי היד השנייה "B2" בקיבוץ גינוסר שעל שפת הכנרת, עסוקה קארין ירון, הבעלים, באריזת פריטי החורף ובסידור פריטי הקיץ. היא פתחה את העסק לפני קצת יותר משנה, ורגע אחרי שתלתה את הסוודרים, את המעילים ואת האפודות על הקולבים, נאלצה לסגור לפרק זמן לא ידוע.

במבט ראשון, החנות נראית כמו בוטיק אופנה יוקרתי ולא כמו מקום בו אפשר לקנות זוג מכנסיים, חולצה, ושמלה ב-150 שקלים. כל בגד ובגד בחנות נבחר בקפידה, כובס, גוהץ ונתלה במקומו על מתלים עשויים מענפי עץ צבועים בלבן. על הקירות, המעוטרים בעלים מטפסים ירוקים, תלויים מראה וכמה מדפים עליהם פריטים נלווים כמו ארנקים, תכשיטים וכובעי קש. תאי ההלבשה מרווחים ומעוצבים בקפידה.

קארין ירון. "מדאיג אותי מה יקרה בעוד 30-20 שנה אם נמשיך לחיות כאילו אין מחר" (צילום: אלבום פרטי)
קארין ירון. "מדאיג אותי מה יקרה בעוד 30-20 שנה אם נמשיך לחיות כאילו אין מחר" (צילום: אלבום פרטי)

ירון (41, גינוסר), נשואה ואם לבן 4, עיצבה ושיפצה את המקום בעצמה. היא מאמינה שהאסתטיקה חשובה לא פחות מהמחיר. "במקצוע שלי אני מעצבת ומפיקת אירועים. אני אוהבת צבע ויופי. שנים חיפשתי דרך להיכנס לעולם האופנה ולא כל כך מצאתי את עצמי. לא רציתי ללכת לעבוד בחנות בגדים. אני לא מאמינה בזה". החנות, לדבריה, היא "שילוב של שתי אהבות שיש לי, עולם האופנה והאסתטיקה ועולם המיחזור. מאוד מדאיג אותי מה יקרה בעוד 30-20 שנה אם נמשיך לחיות כאילו אין מחר".

בחנות בגדי היד השנייה "B2" בקיבוץ גינוסר. נראית כמו בוטיק אופנה יוקרתי (צילום: רז רותם)
בחנות בגדי היד השנייה "B2" בקיבוץ גינוסר. נראית כמו בוטיק אופנה יוקרתי (צילום: רז רותם)

במדינות כמו אנגליה, גרמניה וארה"ב, תרבות יד שנייה מפוארת אינה עניין חדש. לארץ הגיע הטרנד באיחור לא כל כך אופנתי. לצד ה"ביגודיות" הוותיקות של ויצ"ו החלו להיפתח חנויות כמו של ירון, כמעט בכל פינה בארץ, זאת לצד מאות בלוגים, עמודים ברשתות החברתיות ואתרי אינטרנט שעוסקים בנושא ומאפשרים בחלקם לרכוש בגדים באופן מקוון.

"ברוכים הבאים, זאת חנות יד שנייה"

למרות שבטווח הקצר הקורונה פגעה בחנויות, יש מי שטוענת שהזמן הארוך בבתים, רשתות האופנה שנסגרו ותובנות על תרבות הצריכה וקיימות, עוררו התעניינות יוצאת דופן בבגדים מיד שנייה.

לדברי אופירה אוברוגר, מחלוצות היד השנייה בישראל והבעלים של "אדרת", מוסד ותיק ברחוב בוגרשוב בתל אביב, ו"ארגמן", חנות לאופנה עילית מיד שנייה, "הקורונה עשתה עבודה מדהימה. אני רואה את זה בסוג האנשים שנכנסים".

אופירה אוברוגר בחנות 'אדרת' בתל אביב. "חיה ונושמת מיחזור וקיימות" (צילום: אלבום פרטי)
אופירה אוברוגר בחנות 'אדרת' בתל אביב. "חיה ונושמת מיחזור וקיימות" (צילום: אלבום פרטי)

אוברוגר (45), נשואה ואם ל-3 מיפו, מעידה על עצמה שהיא "חיה ונושמת מיחזור וקיימות עוד לפני שהמילים האלה הומצאו". היא מספרת שעוד בנערותה בקריות העדיפה ללבוש בגדים משוק הפשפשים ולא "משתי החנויות בהן כולן קנו". גם היום, העיסוק במיחזור ובקיימות הוא חלק בלתי נפרד מאורח החיים שלה ושל בן זוגה, אמן המיחזור ניר אוחיון. "זה הכיוון שלנו בחיים", היא אומרת, "לפני שהבנו שזאת אג'נדה, זה כבר היה שם".

לדבריה, השינוי של השנה האחרונה הוא חלק מתהליך ארוך. "כשפתחתי את החנות והיו נכנסים אנשים, לא קהל מקומי או משוגעים לדבר, הייתי צריכה להסביר מה זה יד שנייה. היו משפטי פתיחה שהעובדות שלי ואני היינו אומרות: 'היי, ברוכים הבאים, זאת חנות יד שנייה, הבגדים פה מכובסים וכו'. אבל משנה לשנה המודעות הלכה וגברה".

"בין 2005 ל-2010 אנשים התחילו לטוס הרבה יותר לחו"ל, לברלין, התחיל הקטע של ההיפסטרים, והיד השנייה הפכה להיות משהו חם וטרנדי".

"אדרת" בתל אביב. "היד השנייה הפכה להיות משהו חם וטרנדי" (צילום: אלבום פרטי)
"אדרת" בתל אביב. "היד השנייה הפכה להיות משהו חם וטרנדי" (צילום: אלבום פרטי)

וכמו בכל מהפכה, הזליגה למיינסטרים היא מדד משמעותי להצלחה. "כשאת רואה בזארה חולצות שנראות וינטג' אז גם מתחילות להגיע לחנות נשים מבוגרות יותר, קהל שאני קוראת לו 'ראשון מערב', ומתחילות לחפש את הדבר האותנטי". גם המודעות הגוברת למשבר האקלים ולעובדה שתעשיית האופנה היא בין המזהמות בעולם תורמת, לדבריה, להצלחה.

מה את צופה שיהיה פה עוד חמש שנים?
"אני צופה שיהיה פה כמו בכל עיר אחרת באירופה, שכמו שיש לך חנויות רגילות יש לך אותה כמות של חנויות יד שנייה. ולא רק בבגדים, גם ברהיטים, בתכשיטים, אני חושבת שזה ילך לכיוון הזה. זה מוכרח ללכת".

המחיר האמיתי של האופנה

כשהשיח משתנה, תאגידי האופנה מתקשים יותר מבעבר לטשטש את המחיר האמיתי של המותגים שהם מייצרים. על פי הערכות של ארגוני סביבה בינלאומיים, תעשיית האופנה והטקסטיל אחראית ל-8%-10% מפליטות גזי החממה (יותר מכל התעבורה הימית והאווירית יחד).

מלבד זאת, היא נחשבת לבזבזנית "כבדה" של מים. על מנת לייצר טי-שירט אחת דרושים לא פחות מ-2,500 ליטר מים. מכנס ג'ינס דורש 10,000 ליטרים. 20% מזיהום המים מתעשייה בעולם מגיע מתעשיית האופנה, בשל השימוש בחומרי צבע וכימיקלים בתהליך הצביעה והריכוך של הבד. רוב הזיהום מתרחש במדינות הייצור במזרח הרחוק ובאפריקה.

כדי להוסיף חטא על פשע, התעשייה הזו גם מייצרת כמות עצומה של פסולת. על פי סקר הפסולת של המשרד להגנת הסביבה 2013-2012, 5% מנפח הפסולת בארץ הוא בגדים שנזרקו לפח.

השפעות תעשיית האופנה (עיצוב: אידאה)
השפעות תעשיית האופנה (עיצוב: אידאה)

ואז, יש את המחיר האנושי. הייצור, המתקיים ברובו במדינות נחשלות, כרוך בניצול מחפיר. העובדות, רבות מהן נשים צעירות, עוזבות את הכפר בו חיו כדי להתפרנס בעיר, שם הן תלויות במפעלי הטקסטיל לא רק לשם פרנסתן אלא גם לצרכי דיור, דבר שמאפשר לבעלי המפעלים שליטה רבה על חייהן. ימי העבודה הם בני 14-12 שעות כמעט ללא הפסקות וללא יום מנוחה שבועי, ובשכר זעום.

ארגונים הפועלים נגד עבדות מודרנית מעריכים כי מדי שנה מיוצרים בתנאי עבדות מוצרי אופנה בשווי של כ-127 מיליארד דולר.

השליטה בחיי העובדות וניצולן, עולים בחלק מהמקרים גם בחיי אדם. על פי דו"ח של ארגון "גלובל פאשן אג׳נדה", בכל שנה מתרחשות 1.4 מיליון פציעות במפעלים בתעשיית האופנה ובעשור האחרון נהרגו יותר עובדים ועובדות בתאונות המוניות במפעלי ייצור בענף הטקסטיל מאשר בכל תעשייה אחרת.

הריסות בניין "רנה פלאזה" בבנגלדש ב-2013. מעל 1,000 עובדות טקסטיל נהרגו באסון (צילום: rijans/flicker)
הריסות בניין "רנה פלאזה" בבנגלדש ב-2013. מעל 1,000 עובדות טקסטיל נהרגו באסון (צילום: rijans/flicker)

"פעם לא היו יודעים על אסונות כמו זה שהיה ב'רנה פלאזה' בבנגלדש", אומרת ירון. "הבניין התמוטט על העובדות. נהרגו שם ילדות. כשאני חושבת על זה אני מקבלת צמרמורת. אני מפחדת שאולי יש בגד אחד שאני לובשת שעשו אותו שם".

"מיחדוש": מיחזור וחידוש

גלית לבב (27, תל אביב), מספרת שכשנחשפה לנזקי עולם האופנה הזדעזעה עמוקות. היא מצאה דרך יצירתית להשיב לחיים בגדים שנזרקו. היא קוראת לזה "מיחדוש" (מיחזור וחידוש). "במקום ללכת לנחלת בנימין ולקנות בדים, אני משתמשת בבגדים ישנים כחומר גלם. אני מפרקת אותם, עושה חיבורים מעניינים, הרבה עבודת טלאים, ויוצרת בגד חדש". לדבריה, חומרי גלם הם הדבר האחרון שהיא צריכה לדאוג ממנו. "אנשים רק מחפשים לאן להעביר שקיות".

גלית לבב בחולצה שעברה מיחדוש. "אין סיכוי בעולם שאקנה באופנה מהירה" (צילום: אלבום פרטי)
גלית לבב בחולצה שעברה מיחדוש. "אין סיכוי בעולם שאקנה באופנה מהירה" (צילום: אלבום פרטי)

אצל לבב, כל פריט הוא יחיד ומיוחד. "אני משתדלת לא לחזור על פריטים". את הבגדים שהיא מעצבת ותופרת היא מוכרת באתר האינטרנט שלה תחת המותג "RE.GAL". פריטים אחרים הם בתפירה אישית. "נשים מביאות לי בגדים מהארון הפרטי שלהן ואני תופרת להן מהם משהו חדש". בימים אלה היא מקימה סטודיו שיאפשר ללקוחותיה למדוד את הבגדים ולהיחשף לעבודתה.

אוברול משמיכת פיקה ועליונית משמיכת צמר של גלית לבב. "נשים מביאות לי בגדים מהארון הפרטי שלהן ואני תופרת להן מהם משהו חדש" (צילום: אלבום פרטי. עיבוד: אידאה)
אוברול משמיכת פיקה ועליונית משמיכת צמר של גלית לבב. "נשים מביאות לי בגדים מהארון הפרטי שלהן ואני תופרת להן מהם משהו חדש" (צילום: אלבום פרטי. עיבוד: אידאה)

עם זאת, לעצמה, אין לה זמן לתפור. "זה הכי הסנדלר הולך יחף, או החייט הולך עירום", היא אומרת. "אני לא מספיקה. יש לי בפינה בסטודיו שקית עם כל הדברים שאני רוצה לתפור לעצמי ולמי שקרוב אלי ואני לא מגיעה לזה".

אז מה את לובשת?
"כמעט 90% מהארון שלי זה יד שנייה. אם אני קונה משהו זה בעיקר נעליים או דברים ממש איכותיים, עם עדיפות למותגים ישראלים ומקיימים, שיחזיקו לי המון זמן. אין סיכוי בעולם שאקנה באופנה מהירה. לא תראי אותי בזארה או בפול אנד בר. פעם עשיתי את זה, אבל היום, עם מה שאני יודעת על תעשיית האופנה, אין סיכוי".

לא רק החזקים שורדים

דוגמה יפה לחיבור בין צרכנות, קיימות ושינוי חברתי היא רשת "דנדשה" של עמותת "שכולו טוב", שפועלת לקידומם ושילובם התעסוקתי והחברתי בקהילה של אנשים עם חסמים תעסוקתיים.

שני אריאלי (33, תל אביב), מנהלת הרשת שנוסדה לפני כארבע שנים, עומדת בראש מותג יד שנייה מצליח בן שישה סניפים (שניים נוספים בדרך), שמנפץ את התפיסה לפיה רק החזקים שורדים בעולם העסקי. "אלה חנויות מסחריות לכל דבר ועניין, עם מודל עסקי, שעובד מתוך רציונל של אינטראקציה עם הקהילה", היא מסבירה.

שני אריאלי בכניסה לחנות 'דנדשה' בכפר סבא. "מודל עסקי של אינטראקציה עם הקהילה" (צילום: צוות דנדשה)
שני אריאלי בכניסה לחנות 'דנדשה' בכפר סבא. "מודל עסקי של אינטראקציה עם הקהילה" (צילום: צוות דנדשה)

לדבריה, החנויות מורכבות מיחידות שכוללות מחלקת מכירות, תפירה ותיקונים. "המטרה", היא מסבירה, "היא שיהיה כמה שיותר נפח תעסוקתי", כדי לתת לנשים שעובדות ב"דנדשה" כלים להשתלבות בעולם העבודה.

"החנויות צריכות להיות בסטנדרט מאד גבוה", היא אומרת, "כדי שלא רק הקהל השבוי שקונה יד שנייה, אלא גם נשים שעוברות במקרה ברחוב יוכלו להיכנס ולקנות. יש פה התמודדות עם הרבה סטיגמות. גם לגבי יד שנייה וגם לגבי הנשים שעובדות כאן. העניין הוא לתת מוצר פגז. שאנשים ייכנסו לא בגלל רחמים אלא בגלל שיש להם חוויה טובה".

חנות דנדשה, סניף כפר סבא. "החנויות צריכות להיות בסטנדרט מאד גבוה" (צילום: צוות דנדשה)
חנות דנדשה, סניף כפר סבא. "החנויות צריכות להיות בסטנדרט מאד גבוה" (צילום: צוות דנדשה)

הסטנדרט בחנויות אכן גבוה מאד. החנויות אסתטיות, חלון הראווה מעוצב תדיר והסחורה איכותית ומגיעה לרוב מהלקוחות עצמן. "על כל 10 פריטים טובים שלקוחה מביאה היא מקבלת זיכוי של 50 שקלים לקנייה בחנות. מישהי שאלה אותי אם נקבל בגדים מתמנון ואמרתי לה שלא. אין לי למה למכור מוצר שעלה 30 שקלים. המטרה היא לקבל ממנה דברים איכותיים כדי שהיא תוכל אחר כך לקנות דברים איכותיים".

כשקונים משהו חדש צריך להוציא משהו ישן

בחנות של ירון בגינוסר, חברת הקיבוץ דליה שעל, מודדת בגדים מול המראה יחד עם בתה אביטל, ונכדתה אלה, שהגיעו לביקור. הן מתייעצות ומתלבטות אך לבסוף יוצאות בידיים ריקות. ביציאה, פונה אביטל לירון ומודה לה. "היה ממש כיף. יש לך פה מקום ממש מיוחד".

בחמש השנים האחרונות היא קונה רק יד שנייה. "התחלתי כשנכנסתי להיריון והבנתי שאני צריכה להחליף את כל המלתחה שלי". מאז, זו הפכה לדרך חיים. "כשאני קונה יד שנייה אני מרגישה שעשיתי מצווה. אני באה עם הביתה עם שקיות ומרגישה שלא בזבזתי – חסכתי".

ירון מסכימה. גם אצלה בחנות הלקוחות מביאות פריטי לבוש ומקבלות עבורם זיכוי לקנייה. מאחורי המודל העסקי הזה עומדת חשיבה חסכנית ומקיימת. "הרעיון הוא לא רק להתחדש אלא גם להשתחרר. אני מאמינה שכשקונים משהו חדש צריך להוציא משהו ישן".

דליה מקשיבה להן, אבל עוד מהססת. "בשבילי יד שנייה תמיד עשה חררה. זה נראה לא טוב, זה זרוק, זה לא מונגש. במקום שזה ילך לפח זה הלך ליד שנייה". עם זאת, היא מודה שהחנות של ירון עושה רושם אחר לחלוטין ומצליחה לשבור כמה סטיגמות.

אלה, הנכדה, אומרת שהיא בעצמה "כמעט ולא קונה יד שנייה. לפעמים אמא גוררת אותי ואני מוצאת כמה פריטים. זה נורא תלוי במקום".

אם יש משהו אחד שברור מהסתובבות בחנות של ירון בגינוסר, זה שקיימות יכולה להיות כייפית, יצירתית ומעוררת השראה. היא מסתובבת בחנות, ומציגה כמה מציאות: ז'קט פרחוני מעידן אחר, שמלה ירוקה שנראית כאילו נלקחה מהארון של ג'קי קנדי ועליונית מקטיפה. "כבר לא מייצרים דברים כאלה", היא אומרת בהתלהבות.

חנות B2 בגינוסר. טוניקה מרשת וקטיפה "שכבר לא עושים בצורה כזאת", שמלה ירוקה כמו של ג'קי קנדי וז'קט פרחוני מעידן אחר (צילום: רז רותם)
חנות B2 בגינוסר. טוניקה מרשת וקטיפה "שכבר לא עושים בצורה כזאת", שמלה ירוקה כמו של ג'קי קנדי וז'קט פרחוני מעידן אחר (צילום: רז רותם)

ויש גם בגדים שהיא מתלבטת לגביהם. "כמו למשל החולצה הזאת", היא אומרת ומורידה קולב עם מעין טוניקה שחורה העשויה מרשת וקטיפה. "העבודה שיש כאן, זה דברים שכבר לא עושים בצורה כזאת. אני לא מכירה בד שנראה ככה. זה שילוב של קטיפה שמולבשת על… אני לא יודעת איך יצרו את זה בכלל. הגזרה הזאת היא בעייתית. רוב הסיכויים שהיא לא תחמיא לרוב הבנות, אבל ברגע שמוסיפים לה חגורה, למשל, זה הופך למשהו אחר. צריך למצוא את המישהי האחת שתוכל לעבוד עם זה. אני מאמינה בסיפורי סינדרלה".

"להלביש נשים בבגדים שהן בחיים לא היו מדמיינות שהן היו לובשות"

אלעד הופמן (30, תל אביב) מודע היטב לרתיעה ולסקרנות מבגדי יד שנייה. בשנה האחרונה הוא פתח עסק לסיורים בחנויות יד שנייה בתל אביב, בהם הוא חושף את המשתתפות לתרבות המתפתחת. "אנחנו נפגשים בבית קפה, אני נותן הרצאה קצרה על אופנה ומסביר למשתתפות שאופנה היא דבר מחזורי וחושף אותן לאיכות של בגדים מפעם".

אלעד הופמן מדגמן את בגדיו הייחודיים בכיכר רבין בתל אביב. "אני יכול ללבוש שמלה כי זה יפה וזה בשבילי" (צילום: אלבום פרטי)
אלעד הופמן מדגמן את בגדיו הייחודיים בכיכר רבין בתל אביב. "אני יכול ללבוש שמלה כי זה יפה וזה בשבילי" (צילום: אלבום פרטי)

"משם אנחנו מתקדמים לחנויות וינטג', לפי העניין של הלקוחות". המטרה שלו, לדבריו, היא "להלביש נשים בבגדים שהן בחיים לא היו מדמיינות שהן היו לובשות. יש כאלה שרק רוצות לראות אבל הן עוד לא מוכנות לקנות, ויש כאלה שבאות עם ראש יותר פתוח". גם אלה וגם אלה מרגישות לדבריו, שמדובר בחווית קניה שונה מזו שהורגלו אליה. סיור של כ-4 שעות עולה לכל משתתפת כ-120 שקלים.

יש גם גברים שמגיעים לסיורים האלה?
"יש גם גברים, פחות מנשים, אבל יש חנויות שמתמקדות בגברים וגם, בעידן של היום, גברים יכולים ללבוש בגדים שמיועדים לנשים, ולהיפך".

את סגנון הלבוש היצירתי של הופמן לא ניתן לשייך לאף טרנד ספציפי. "אמא שלי אמרה לי שפעם היא היתה צריכה להכיל את זה שאני הומו והיום היא צריכה להכיל את זה שאני מתלבש בצורה שונה מהחברה הנורמטיבית. אני חושב שזה עוד צעד. יש לי בן זוג שאוהב אותי כמו שאני, למרות כל השנים שחשבו שאני מתלבש ככה כדי לקבל תשומת לב. הוא הבין שאני מתלבש בשביל עצמי. שאני יכול ללבוש שמלה כי זה יפה וזה בשבילי".

הוא עצמו לובש כמעט רק בגדי יד שנייה. "אפשר להיראות אופנתי ומעודכן גם עם פריטים מיד שנייה ווינטג'. אני קונה גם יד ראשונה. לא צריך ללכת עם שלטים ברחוב – אל תקנו יד ראשונה. זה בסדר גמור לשלב. כל יום קם מעצב חדש, אנשים רוצים להוציא את היצירתיות שלהם. מעצבים ישראלים רוצים שיקנו את הבגדים שלהם".

"לעשות שימוש חוזר בבגדים במצב טוב"

כמו הופמן, גם גל איציק (32) מפתח תקווה, זיהתה את ההתעניינות ההולכת וגוברת בבגדים מיד שנייה. בשונה ממנו, היא חוסכת ללקוחותיה את ההגעה לחנות. "אני נהנית מלנבור בכל מיני ביגודיות של ויצו והרבה חברים שלי לא אוהבים את החוויה של ללכת לחנויות יד שנייה. יש להם רתיעה מזה או שהם גרים במקומות שאין בהם חנויות כאלה, אז אני מצלמת להם ואם הם אוהבים אני קונה להם".

גל איציק. "יש כמויות קיצוניות של בגדים לתרומה" (צילום: אלבום פרטי)
גל איציק. "יש כמויות קיצוניות של בגדים לתרומה" (צילום: אלבום פרטי)

את המחווה החברית, החליטה להפוך בשנה וחצי האחרונה לעסק ולפתוח את עמוד האינסטגרם  yad2seeker. "אני הולכת בעיקר לביגודיות, בשעות קבועות, מעלה תמונות לסטורי, ומי שרוצה משהו שולחת לי הודעה ואני קונה בשבילה ומעבירה את זה הלאה עם עמלה קטנה".

לדבריה, יש לה קהל לקוחות נאמנות ונאמנים שמחכים שתלך לחנות. בימי הקורונה, כשהחנויות נסגרו, אפשרה לעוקביה לפרסם בעמוד בגדים מהארון הפרטי שלהם ולמכור אותם. לדבריה, העובדה שקל למכור בעזרתה בגדים, "מאפשרת ליותר דברים להגיע לשימוש חוזר. יש כמויות קיצוניות של בגדים לתרומה. טוב שיהיו כמה שיותר פלטפורמות שמאפשרות לעשות שימוש חוזר בבגדים במצב טוב".

(השתתף בהכנת הכתבה: מור הופרט)

דבר היום כל בוקר אצלך במייל
על ידי התחברות אני מאשר/ת את תנאי השימוש באתר

כל העדכונים בזמן אמת

הירשמו לקבלת פושים מאתר החדשות ״דבר״
נרשמת!