ב-24 באפריל 2013, לפני חמש שנים בדיוק, התרחש בבנגלדש האסון הקטלני ביותר בהיסטוריה של תעשיות הייצור. 1,134 עובדות בתעשיית הטקסטיל נהרגו, ולמעלה מ-2,600 נפצעו, כשקומלפקס "רנה פלאזה", קרס. המבנה בן חמש הקומות, ששלושת העליונות בו נבנו ללא היתר, הוסב בחלקו לתעשיית לטקסטיל, למרות שלא תוכנן לעמוד בעומס שהטילו עליו המכונות הכבדות של חמשת המפעלים ששכנו בו.

‘I escaped death by less than a foot’

#BehindTheLabel Story 3 of 6: Nurbanu

Over one thousand workers died in the 2013 Rana Plaza tragedy. If Nurbanu, a mother of three, had fallen a few centimetres to the left she would have been one of them. This means work isn't only exhausting – it brings back dark memories.

livesbehindthelabel.newint.org/home.html

Posted by New Internationalist on Wednesday, 22 November 2017

סדקים במבנה הרעוע בבירה דאקה החלו להופיע החלו להופיע בימים שקדמו לקריסה. העובדות שהתלוננו על כך, פונו ממנו ביום שקדם לאסון, אך אולצו לשוב לעבודה למחרת בגלל הלחץ של המפעלים לעמוד בהזמנות שקיבלו ממותגי האופנה הבינלאומיים.

האסון חסר התקדים העלה על סדר היום את תנאי העבודה הקשים והמסוכנים בתעשיית האופנה במדינות מזרח אסיה. מחיר זה לרוב אינו גלוי לצרכנים שנתקלים רק בשורה התחתונה של התעשייה – המוצר הסופי בחנות – בעוד ש"מאחורי הקלעים" של התעשייה עטויים ערפל כבד. פעילים חברתיים וארגוני עובדים חיפשו בין ההריסות תגיות וקבלות של החברות הבינלאומיות, כדי להוכיח את הקשר שלהן לאסון, אחרי שאלה הכחישו אותן וטענו כי האשמים הם הספקים וקבלני משנה מולם עבדו. בין 29 המותגים שאת בגדיהם ייצרו במקום היו פרימרק, אינדיטקס (הבעלים של המותג זארה בין היתר) C&A, מנגו וולמרט, ו-Kappa.

טיקט של בגד שנמצא בהריסות הרנה פלאזה (צילום: AP Photo/Ismail Ferdous).

תעשיית האופנה מבוססת כיום על שיטת המותגים: החברות הגדולות משווקות למעשה את שמן, אך לא מייצרות את הבגדים שנושאים אותם. את הייצור הפיזי מבצעים קבלנים וקבלני משנה. השיטה הזו מאפשרת לחברות להסיר מעצמן את האחריות למקרים של ניצול עובדיםעבודת ילדיםמפגעי בטיחות או מקרים של זיהום סביבתי, ולהשאיר את המותג שלהן נקי בעיני הצרכן. חברות רבות מסרבות לחשוף את שמות וכתובות המפעלים המייצרים עבורם בטענה לסודיות מסחרית ופגיעה בתחרות.

הפיצוי למשפחות הקורבנות, שהוערך ב-30 מיליון דולר בלבד, סכום מזערי ביחס לרווחי העתק של המותגים, התעכב אף הוא בעקבות התעקשותן של החברות הבינלאומית שאינן קשורות לאסון. למפגש עם המשפחות שהתקיים בנובמבר של אותה שנה, הגיעו נציגים של תשעה מותגים בלבד.

הריסות בניין "רנה פלאזה" בבנגלדש. (צילום: rijans/flicker).

מותג האופנה פרימרק הציעה פיצוי בגובה 200 דולר לכל קורבן שיוכח, באמצעות בדיקת DNA, שאכן נהרג באסון. תנאי שהקשה מאד על המשפחות לגבות את הפיצוי. רק ביוני 2015 הושג היעד, כאשר גם מותגים שלא היו קשורים באופן ישיר לרנה פלאזה תרמו אף הם, בעוד שלא כל 29 המותגים שילמו בעבור הפיצויים. את הסכום הגדול על סך 1.6 מיליון דולר שילמה פרימרק.

 102 שנים של הזנחה

יכול להיות שהנתון הבא יפתיע אותכם: בעשור האחרון, נהרגו יותר עובדים ועובדות בתאונות המוניות במפעלי ייצור בתחום הטקסטיל מאשר באסונות המוניים בכל תעשייה אחרת. אפילו יותר מעבודות בהן הסיכון רב הרבה יותר כמו מכרות, או תעשיית הנפט והאנרגיה.

אך ייתכן שההפתעה לא במקומה. בטח אם ניקח בחשבון שלאורך רוב ההיסטוריה שלה, הועסקו בתעשיית הטקסטיל עובדים מהחלקים המוחלשים ביותר בחברה, ברוב מוחלט של המקרים מדובר בנשים.

שישה חודשים בלבד לפני הקריסה של הרנה פלאזה, התרחש אסון ברובע אחר של בירת בנגלדש. שריפה שפרצה במפעל הטקסטיל טזרין, הביא למותם של 117 עובדים, ומעל 200 פצועים. השריפה החלה מקצר חשמלי, והלהבות התפשטו במהירות בין הקומות בגלל הבדים הרבים שהיו בו. דלתות החירום במקום היו צרות מדי מכדי לאפשר לעובדים להימלט מהבניין הבוער, ורבים מהם נלכדו בתוכו.

כבאים בנגלדשיים מכבים את השריפה במפעל טקסטיל 'טזרין' בבגנלדש בו נהרגו מעל 100 עובדות במפעל (צילום: AP Photo/Hasan Raza, File)

אסון המוני נוסף התרחש בספטמבר 2012 בפקיסטן. כם במקרה הזה מדובר היה בשריפה במפעל טקסטיל. דלתות מילוט האש במקום היו נעולות,  ועל רוב החלונות הותקנו סורגים מברזל, 289 מעובדים שנלכדו במקום מצאו את מותם באסון.

ב-3 ביולי 2017 נהרגו 11 עובדים, ומעל ל-50 נוספים נפצעו, בהתפוצצות דוד במפעל לייצור טקסטיל ליד העיר דאקה, בירת בנגלדש. גם שם האסון התרחש בעקבות אחסון לקוי של בדים בסמוך לדוד.

שלא תטעו, לא מדובר בענף שהסיכון הוא חלק בלתי נפרד ממנו. ציוד המגן היחיד בו אמורה תופרת להיעזר הוא, במקרה הגרוע ביותר, אצבעון. עבודה על מכונת תפירה לא אמורה להוות סכנת חיים, אך רבים ממבני הייצור בתעשיית הטקסטיל מתוחזקים בצורה לא בטוחה, חלקם לא יועדו מראש לאכסן תעשייה, וברבים מהם מעדיפים הבעלים לשים סורגים מברזל על החלונות ולנעול את דלתות המפעל (כולל דלתות החירום) כדי למנוע מהעובדות לקחת הפסקה ולמנוע גנבות. על כך יש להוסיף את העובדה שהעובדות מתקשות להתלונן על ליקויים וסכנות מחשש לפיטורים והתנכלויות. בהרבה מהמקרים הלחץ של מותגי האופנה להוריד מחירים גורם לבעלי המפעלים לחסוך בתחזוקת המבנים, ולחסוך בציוד מגן מפני אש כמו מטפים ואזעקות.

אחת הדוגמאות הראשונות בכרוניקה המתמשכת של ההזנחה בתעשיית הטקסטיל התרחשה 102 שנים לפני אסון הרנה פלאזה. שריפה שפרצה במפעל החולצות טריאנגל בניו יורק, ב-25 במרץ 1911, גבתה את חייהם של 123 תופרות ו-23 תופרים, רובן מהגרות יהודיות ואיטלקיות. בעלי המפעל נעלו את היציאה מהמפעל, ואת הכניסה לחדר המדרגות, כדי למנוע גנבה ויציאה לא מאושרת של העובדות להפסקה. כמוצא אחרון, ניסו רבות המעובדות להימלט דרך מדרגות החירום, אך אלו נבנו באופן לא ראוי וקרסו.

מפעל החולצות טריאנגל במהלך השריפה מרף 1911 (מתוך ויקימדיה)

רוז שניידרמן, מנהיגת פועלות אמריקאית שעבדה אף היא במפעלי טקסטיל ופעילה באיגוד המקצועי של עובדות הטקסטיל בניו יורק, אמרה בכינוס זיכרון לזכר ההרוגות באסון כי "אין זו הפעם הראשונה שנשים נשרפות חיים בעיר זו. בכל שבוע אני שומעת על מותה בטרם עת של אחת מאחיותיי לעבודה. בכל שנה באלפים מאתנו מוטלים מומים. חייהם של נשים וגברים כה זולים, והרכוש כל כך קדוש. יש רבים כל כך מאתנו על כל משרה, שזה משנה אך מעט אם 146 מאתנו נשרפו למוות".

כתמונת מראה לדבריה של שניידרמן לפני 107 שנים אמרה השבוע בראיון לטלגרף הבריטי נזמה אקטר, מנהיגת פועלות בנגלדשית ויו"ר איגוד פועלות הטקסטיל SGSF שהחלה לעבוד כתופרת בגיל 11: "אנחנו בעיקר כוח עבודה זול – וזה מה שמפחיד אותנו, אלו שעל רצפת המפעל, רובן נשים, חשופות לרוב להטרדה והתעללות. במיוחד אם הן מנסות להתאגד – נשים עדיין מקבלות יחס כאילו הן לא אמורות לדבר".

Meet Nazma, the self-proclaimed rebel

#BehindTheLabel Story 1 of 6: Nazma

42-year-old Nazma is a self-proclaimed ‘rebel’. Having been fired from her factory job at 14 for being a troublemaker, she’s fought hard for the rights of garment workers. Here is her story, from our newly launched web documentary – ‘Lives Behind the Label’.

livesbehindthelabel.newint.org

Posted by New Internationalist on Monday, 20 November 2017

בטוח יותר, לפחות בינתיים

השינוי המרכזי שהתרחש בעקבות התמוטטות הרנה פלאזה היה בתחום הבטיחות במבנים. הלחץ הציבורי על המותגים הביא לכך ששבועיים אחרי האסון, ב-15 במאי 2013, נחתם הסכם בנגלדש בנושא בטיחות אש ומבנים.

ההסכם העצמאי, שהיה מחייב מבחינה משפטית לחמש שנים, נחתם בין 222 מותגים גלובליים וקמעונאים ובין האיגודים המקצועיים, במטרה לבנות בבנגלדש תעשיית ביגוד בטוחה ובריאה. בחודש יולי האחרון הוארך תוקפו של ההסכם, שהשינויים בו ייכנסו לתוקפו בסוף מאי 2018 עם תום ההסכם הנוכחי. הסכם בנגלדש חל על כ-2.5 מיליון עובדות ועובדים בתעשיית הטקסטיל במדינה.

האנדרטה לזכרם של ההרוגים בהתמוטטות המפעלים ב'רנה פלאזה' בו נהרגו 1,127 עובדות בתעשיית הטקסטיל המקומית באפריל 2013 (צילום: AP Photo/A.M. Ahad)

בעת חתימת ההסכם הראשון, האיגודים המקצועיים המקומיים בבנגלדש לא היו חזקים מספיק לנהל משאים ומתנים עם המותגים העולמיים, מה שהביא להתערבות האיגודים העולמיים. בזכות ההתערבות הבינלאומית, ההסכם שנחתם הוא ייחודי בתחום העבודה העולמית. הוא חורג מיחסי העבודה המקומיים במחויבות הצדדים ומהווה הסכם מחייב משפטית של כל החתומים עליו. ההסכם מוכיח את יעילות כוחם של איגודי העובדים הבינלאומיים, ויכולת ההשפעה על חיי העובדות והעובדים באזורים בהם כוח העבודה עדיין לא מאורגן ואיתן דיו.

כאמור, בעוד חודש יפוג תוקפו של הסכם בנגלדש, ואת מקומו יתפוס "הסכם המעבר של 2018" שימשיך את עבודת הביקורת העצמאית של מהנדסים ופקחים מטעם הצדדים, לזיהוי ותיקון מפגעים שעלולים לסכן את העובדות בתעשייה. ההסכם החדש כולל הגנה מוגברת עבור עובדים שמועברים ממקומם – עקורים עקב דרישות עבודה, ומכיר בחשיבותה של הזכות להתאגדות המאפשרת שיפור בתנאי ההעסקה.

נכון להיום 144 מותגים וברות אופנה – בהם פרימק, H&M ואינדיטקס (בעלת המותג זארה) – חתמו על ההסכם החדש, שמקיף כ-2 מיליון עובדות ועובדים במעל 1,300 מפעלים. לחץ הציבורי מופעל כעת על שאר החברות שהיו חלק מהסכם המקורי, אך עדיין לא חתמו על ההסכם החדש, בהן Marks and Spencer, Abercrombie & Fitch

Why all brands need to sign the 2018 Bangladesh Accord

After the collapse of the Rana Plaza building on 24 April 2013 the Bangladesh Accord was established to prevent such a tragedy from ever happening again. The Accord ends in May this year will be continued with a follow up programme. Garment brands and home textile producers need to renew their commitment or sign up for the first time to keep the workers in Bangladesh safe. #RanaPlazaNeverAgain Read more and take action here: https://cleanclothes.org/safety/2018-accord

Posted by Clean Clothes Campaign on Tuesday, 17 April 2018

"סימנים מבנגלדש על התנגדות להמשך ההשפעה החשובה של ההסכם אחרי מאי, מדאיגים אותנו", אמרה כריסטי הופמן מזכ"לית UNI – ארגון עובדים עולמי החתום על ההסכם, כחלק מקריאת הארגונים לכלל המותגים לחתום על ההסכם החדש.

ג'ודי גירהארט, מנכ"לית הפורום הבינלאומי לזכויות עובדים, המשקיף על יישום הסכם בנגלדש הוסיפה כי "קריסת הרנה פלאזה הוכיחה שמנגנוני הביקורת המסורתיים כשלו, ושבהיעדר אלטרנטיבה מהימנה ואחראית, המשכו של הסכם בנגלדש נחוץ למניעת אסון נוסף".

דוגמא להצלחתו של ההסכם  לחייב משפטית את המותגים ניתן לראות בהסכם פשרה שנחתם בינואר האחרון לתיקון מפגעים מסכני חיים בלמעלה מ-150 מפעלי ייצור, שעמד על 2.3 מיליון דולר. ההסכם נחתם בין מותג אופנה רב לאומי לאיגודי העובדים העולמיים אינדסטריאול ו-UNI בהליך בוררות כחלק מהסכם בנגלדש. שמו של המותג נאסר לפרסום כחלק מתנאי ההסכם. בין המפגעים שזוהו במפעלים בשרשרת האספקה של אותו מותג: אי התקנה של אזעקות עשן ואש, אי התקנה של מערכות מתזים, מחסור בדלתות חירום להימלטות מאש, ואי הפרדה בין חומרים דליקים לדוּדים הנמצאים במפעל.

חמש שנים אחרי, מה השתנה?,

לפני כשבועיים נערך בניו יורק כינוס בהשתתפות עיתונאיות חוקרים, נשות איגוד מקצועי מבנגלדש, פעילים חברתיים וגורמים בתעשיית האופנה, תחת השם "מה השתנה מאז הרנה פלאזה- זכויות עובדים ובטיחות, חמש שנים מאז האסון".

הסכם בנגלדש זכה בכינוס להתייחסות רחבה, כמו גם המאבק להחתמת המותגים על הסכם 2018. "היו לנו שנים על גבי שנים של תכניות אחריות תאגידית… והתוצאות היו מאכזבות", אמרה שרה פוקס, לשעבר נציגת מחלקת המדינה לענייני יחסי עבודה בינלאומיים.

לעומת השיפור בבטיחות המבנים, ניתן כיום לראות שחיקה בהתקדמות שהושגה בתחומים אחרים (כמו חופש ההתאגדות ושכר העובדות) מיד אחרי האסון. בבול אקהטר, נשיא פדרציית עובדי התעשייה והטקסטיל בבנגדלש אמר בכינוס כי "אחרי הרנה פלאזה נהיה קל יותר לאגד עובדים. אבל מאז 2015 ועד עכשיו זה נעשה קשה הרבה יותר".

סטיבן גרינהאוס, לשעבר כתב העבודה של הניו יורק טיימס, התייחס אף הוא לחשיבות חופש ההתאגדות ולסיבה לנסיגה בתחום. "בין אם אתה אוהבים את זה או לא איגודים מקצועיים הם הדרך האפקטיבית ביותר לשיפור המשכורות ותנאי העבודה" טען. "לצערי, ממשלת בנגלדש חוסמת את יצירתם של איגודים כי היצרנים הבנגלדשים רוצים שהממשלה תעצור זאת". משתתפים אחרים בכינוס תיארו תופעות כמו "רשימות שחורות" של פעילי איגודים, הטרדות והתנכלויות ואף הטרדות מיניות כלפי עובדים שניסו להתאגד.

פועלות בתעשייה האופנה בבנגלדש מוחות בדרישה לתנאים טובים יותר ומשכורות גבוהות יותר בצעדת 1 במאי 2017 (צילום: AP Photo/A.M. Ahad)

שונה באדר-בלאו, מזכ"לית "מרכז סולידריות" אמרה לסיכום כי "שווקים ותאגידים לא מייצרים באורח קסם רווחה ונחת לכולם. רק כשאזרחים מתאחדים בצורה קולקטיבית זה דוחף את הממשלות והתאגידים לעשות שינויים בדרך להפוך את הכלכלות והדמוקרטיות שלנו ליותר הוגנות".

מחקר שפורסם בסוף חודש מרץ האחרון, ובדק את תנאי העבודה בתעשיית הטקסטיל בבנגלדש חמש שנים אחרי האסון, הגיע למסקנות דומות לאלו שהושמעו בכנס בניו יורק. החוקרים מצאו כי כי אמנם תנאי הבטיחות השתפרו משמעותית אך המשכורות הראליות נמצאות בירידה, בעוד הדרישה לספק את העבודה מהר יותר מתגלגלת אל העובדים, מה שמתרגם לעלייה בדיווחים על פגיעה בזכויות ותנאי העובדה וכן צמצום של כוחם הארגוני.

חמש שנים אחרי ש-1,138 עובדות מצאו את מותן ברנה פלאזה, נראה שיש עדיין לעמוד על המשמר כדי לוודא שהלקח שלמדה תעשיית הטקסטיל באסון הנורא לא יישכח.