זול יותר, מהר יותר, ושקט יותר: מחקר חדש חושף את הלחץ להוריד את מחירי הבגדים, ומגלה מי משלם את המחיר. מאחורי הקלעים של שיטות הייצור באופנה המהירה, מגלה המחקר שערכו אנשי המרכז הגלובלי לזכויות עובדים (Center for Global Workers’ Rights) מאוניברסיטת פנסילבניה, לוחצות החברות הבינלאומיות מפעלי הייצור בבנגלדש לספק להם את הבגדים במחיר זול יותר, ומהר יותר, ואת ההוזלה הזאת מגלגלים היצרנים המקומיים לעובדים, שמקבלים פחות שכר על יותר שעות עבודה, בזמן שהזכויות והכוח הארגוני שלהם נפגע.

M.S. student Sarah Greeley today successfully defended her thesis ‘Mentoring Expatriates: The Mediating Effect of…

Posted by Penn State School of Labor and Employment Relations on Friday, 23 March 2018

על פי נתוני המחקר, בחמש השנים שעברו מאז אסון הרנה פלאזה ב-2013 – בו קרס קומפלקס של מתפרות שהביא למותן של מעל אלף עובדות –  ירדו הסכומים ששילמו המותגים הבינלאומיים לחברות ייצור בבנגלדש ב-13%. לטענת החוקרים, לא ניתן לקשר את הירידה למחירי הכותנה, או לתנודות בשער החליפין אלא ללחץ להוזלה במחיר הייצור של חברות הייצור שחוו באותן שנים ירידה בשיעור זהה כמעט של 13.3% בשיעור הרווחים מתוך ההכנסות שלהן. הורדת המחירים הזאת, כך מצא, תורגמה  לירידה של 6.47% בשכר הריאלי של עובדות תעשיית הטקסטיל במדינה.

בנוסף, טוענים החוקרים, לוחצים מותגי האופנה הבינלאומיים על החברות המקומיות לזרז את הליך הייצור לספק להם סחורה במהירות רבה יותר, דבר המוביל לשעות נוספות ושימוש בעובדי קבלן זמניים בהיקפים רבים יותר מצד היצרנים. נקודה נוספת שמעלים החוקרים היא ההצלבה שבין הירידה הכפויה במחירי הייצוא, לבין עלייה של 11.96% בהפרות זכויות עובדים והגבלת זכותם להתאגד, לחתום על הסכמים קיבוציים ולשבות. נקודת האור היא נושא בטיחות המפעלים, נושא שזכה לביקורת רבה לאחר אסון הרנה פלאזה.

תעשיית הטקסטיל בבנגלדש מהווה חלק משמעותי מכלכלת המדינה, ב-2015 היה הטקסטיל 76.33% מסך ייצוא הסחורות והשירותים של בנגלדש, והיווה 13.64% מהתמ"ג. התעשייה מספקת תעסוקה ליותר מארבעה מיליון עובדות ועובדים, במעל ל-4,000 מפעלי ייצור שונים. בנגלדש מובילה את העולם בייצוא של חולצות טריקו  ומכנסי כותנה.

הריסות בניין "רנה פלאזה" בבנגלדש. (צילום: rijans/flicker).

כיום מבוססת תעשיית האופנה על שיטת המותגים: חברות האופנה הגדולות משווקות למעשה את שמן, אך לא מייצרות את הבגדים שנושאים אותם. את הייצור הפיזי של הבגדים מבצעים קבלנים וקבלני משנה. השיטה הזו מאפשרת לחברות, בין היתר,  להסיר מעצמן את האחריות למקרים של ניצול עובדיםעבודת ילדיםמפגעי בטיחות או מקרים של זיהום סביבתי, ולהשאיר את המותג שלהן נקי בעיני הצרכן. חברות רבות מסרבות לחשוף את שמות וכתובות המפעלים המייצרים עבורם בטענה לסודיות מסחרית ופגיעה בתחרות.

עלייתה של האופנה המהירה, שבדומה לאחיה המזון המהיר הרגילה אותנו לצרוך כמות בגדים רבה יותר באיכות פחותה יותר ובעיקר בזול יותר, פתחה את המירוץ לתחתית, בו המדינות המתפתחות מתחרות על מקומות העבודה הרבים שתעשיית הטקסטיל מציעה.

לטענת החוקרים, המירוץ הזה לתחתית הביא לחוסר איזון ביחסי הכוחות בין המותגים והחברות הבינלאומיות לבין חברות הייצור המקומיות. מצב אותו מנצלים המותגים כדי  להוריד את המחירים שהם משלמים במטרה לספק כמה שיותר בגדים, כמה שיותר בזול וכמה שיותר מהר. החוקרים מביאים כהוכחה לכך סקר נפרד שביצע ארגון העבודה הבינלאומי (ILO) בו נמצא ש-52% מהמפעלים הספקים דיווחו כי הסכימו לקבל הזמנות שהמחיר שלהן היה נמוך יותר מעלויות הייצור.

לטענת החוקרים, בשביל להצליח לשמור על רווחים, החברות מעסיקות את הפועלים בזול יותר, בדרישה שיעבדו מהר יותר ויישמרו על שקט תעשייתי.

זול יותר

כדי להבין את צמיחתה של בנגלדש בתעשיית הטקסטיל העולמית, בחנו החוקרים את הייצוא המרכזי, במחירים ריאליים, של בנגלדש – מכנסי כותנה לגברים ונערים, וטי שירטים מכותנה ליבואניות המרכזיות ארה"ב והאיחוד האירופי – מול יצואניות אחרות.

הדבר הראשון אליו שמו לב, היה שתי מגמות: הראשונה, ירידה כללית במחיר אצל כל היצואניות, והשנייה – בנגלדש תמיד הייתה בתחתית טבלת המחירים. הדינמיקה הזאת התבטאה גם במכנסיים וגם בחולצות. ב-2016 בנגלדש ייצאה 250 מיליון ק"ג חולצות לאיחוד האירופי,, הרבה מעבר לשאר היצואניות (סין, הודו וטורקיה), זאת בזכות המחיר הנמוך ביותר. במחירים ראליים, מצאו החוקרים, בין 2015 ל-2016 ירד מחיר החולצה מ-11.21 אירו ל-10.63.

תופרת בבנגלדש (צילום: AP Photo, File)

כדי להפריך את הטענה שהירידה ב-13% במחירי הטקסטיל מבנגלדש קשורה לתנודות בשער החליפין או במחיר הכותנה (חומר הגלם העיקרי בתעשייה המקומית), מראים החוקרים כי אמנם בין 2013 ל-2015 ירד מחיר הכותנה, אך עד שנת 2017 הוא כבר עלה ב-22.13%, באותן שנים ירד המחיר של מכנס מיובא מבנגלדש ב-11.48%. עוד   טוענים החוקרים כי ערך הטאקה (המטבע הבנגלדשי) פחת רק ב-3.8% בין 2013 ל-2017, והעובדה שהכותנה מיובאת לבנגלדש מעמידה את ההשפעה של הפיחות במטבע על הירידה במחירי הבגדים בשיעור של פחות מאחוז.

כדי לברר לעומק את הירידה במחיר, ביקרו החוקרים ב-223 מפעלי ייצור בנגלדשיים, וערכו סקרים בקרב מנהליהם. הממצאים העלו כי המחיר, כולל עלות המשלוח הימי, ירד בין 2011 ל-2016 מ-5.03 דולר ל-4.64 דולר. לשוק האירופי ירד המחיר בממוצע ב-9.04% וב-10.67% בייצוא לארה"ב.

לפני אסון הרנה פלאזה, עמד שכר המינימום לעובד בתעשיית הטקסטיל על 3,000 טאקה (שווה ערך ל-39 דולר). אחרי האסון, ובעקבות ההד הציבורי על תנאי העובדים וזכויותיהם, עלה השכר ל-5,300 טאקה (כ-68 דולר). על פי נתוני ה-ILO, גם אחרי עלייה זו ניצבה בנגלדש במקום האחרון בטבלת השכר לעובדות טקסטיל במדינות המייצאות.

המחקר החדש גילה כי השכר הריאלי של עובדי הטקסטיל ירד בשיעור של 6.47% מאז 2013, עקב הפיחות בערך המטבע. חשוב לציין כי מפעלים רבים נוטים לשלם שכר נמוך משכר המינימום, לא לשלם שכר ראוי עבור שעות נוספות ולהלין את שכר העובדים. בנוסף טוענים החוקרים כי שכר המינימום השעתי בבנגלדש, נכון לחודש שעבר, עומד על 31 סנט אמריקאי המספיק למימון 14% מהוצאות המחייה במדינה.

כדי להבין את הסיבה להוזלה המתמשכת במחירי הבגדים, כדאי לשים לב לדברים שאמר לאחרונה לדבר ראשון גורם בתעשיית האופנה. לדבריו, "זה הכל משחק של סנטים. במשך המון שנים כל פעם המחיר נהיה יותר זול ויותר נמוך. וכדי לשמור על רווח, צריך כוח אדם זול יותר, כי תעשיית הטקסטיל לא ממוכנת, או ליתר דיוק ממוכנת חלקית".

כדי להבהיר את דבריו, נתן את הדוגמה הבאה: "אם אני חברת אופנה, ואני קונה חולצה מהמפעל בדולר ועשרה סנט, אז אם בשנה הבאה אוכל לקנות את אותה חולצה בדולר וחמישה סנט, זה הבדל משמעותי בצורה קיצונית. חמשת הסנטים האלה לכל פריט, ברגע שמוכרים מיליוני פריטים נהיים מאוד משמעותיים".

מהר יותר

מרכיב נוסף וחשוב במודל העסקי של האופנה מהירה, מלבד המחיר הזול, הוא כמובן המהירות. גם במקרה הזה טוענים החוקרים כי החברות והמותגים הבינלאומיים לוחצים על היצרנים הבנגלדשיים לקצר את משך הזמן בין עיצוב הבגד עד הגעתו למדפי החנות.

על פי המחקר, זמן האספקה מרגע ההזמנה ועד הגעת לחנות, כולל המשלוח הימי, התקצר בין 2011 ל-2017 מ93.4 ימים בממוצע ל-85.83, ירידה של 8.14%. למרות המורכבות של כלל שרשרת האספקה הגלובלית בתעשיית הטקסטיל, טענו הנסקרים במחקר כי חברות הייצור עומדות בפני הלחץ הרב ביותר לזרז את עבודתן מצד המותגים הבינלאומיים.

עוד טוענים החוקרים כי הלחץ להוציא את ההזמנה במהירות גורם למפעלי הייצור להעסיק את העובדים ביותר שעות נוספות, מעבר לשבוע העבודה בן 48 השעות בבנגלדש, ולהשתמש בעובדי קבלן וספקי משנה באופן לא חוקי כדי להספיק להשלים את העבודה.

שקט (תעשייתי) יותר

התובנות על הירידה במחיר, וקיצור זמן האספקה, אותם מגלגלים היצרנים לעובדים, הובילו את החוקרים לבחון את כוחה של העבודה המאורגנת בבנגלדש, ויכולתה לשאת ולתת על תנאים טובים יותר.

לפי החוקרים, ארגון העבודה הבינלאומי התריע בפני בנגלדש מספר פעמים בשנים האחרונות שהחוקים הנוגעים לחופש ההתאגדות במדינה צריכים לעמוד בו אחד עם האמנות הבינלאומיות, בדגש על התרת ההתאגדות באזורי מסחר לייצוא בתעשיית הטקסטיל והקלה במכשולים הביורוקרטים והממשלתיים העומדים בדרך להתאגדות.

בדצמבר 2016, פוטרו 1,600 עובדי טקסטיל מאוגדים, ו-34 מנהיגי עובדים נעצרו, בעקבות הפגנות בבירה דאקה. עם זאת, החוקרים מציינים כי אחת מהתוצאות של הסכם בנגלדש שנחתם אחרי הרנה פלאזה הוא ההקלות בחופש ההתאגדות. כך, נמצא כי בינואר 2018 היו 440 מפעלי טקסטיל מאוגדים, לעומת פחות ממאה לפני האסון. אך קצב הגידול בהתאגדות נבלם בשנים האחרונות, והמדינה הגבירה את נטייתה לדחות את הטענות ליציגות של ארגוני עובדים.

פועלות בתעשייה האופנה בבנגלדש מוחות בדרישה לתנאים טובים יותר ומשכורות גבוהות יותר בצעדת 1 במאי 2017 (צילום: AP Photo/A.M. Ahad)

כדי לבחון לעומק את הקשר בין הירידה במחיר לפגיעה בתנאי העובדים, הצליבו החוקרים בין המחיר הריאלי של מכנסי כותנה לגברים למטר, מול נתונים חדשים של Labour Rights Indicators, מאגר מידע חדש הבוחן הפרות בזכויות עובדים. מההצלבה גילו כי בין השנים 2000 ל-2015 ירד מחיר מכנסי הכותנה מ-5.5 דולר לפחות מ-3.5 דולר (במחירים ריאליים) בעוד שמדד הפרת זכויות העובדים עלה מקצת מעל 3 נקודות לקצת פחות מ-6 נקודות. לפיכך, טוענים החוקרים, הלחץ לירידה במחיר הובילה לעלייה בהפרות זכויות העובדים ופגיעה בתנאי העסקתם.

אבל גם בטוח יותר

התחום בו מציינים החוקרים כי ניתן לראות השתפרות משמעותית מבחינת העובדים והחברות המקומיות מול החברות הבינלאומיות, הוא הבטיחות במפעלים.

הגורם המוביל לכך הוא הסכם בנגלדש בנושא בטיחות אש ומבנים, שנחתם ב-15 במאי 2013, בעקבות האסון הרנה פלאזה. ההסכם, המחייב מבחינה משפטית לחמש שנים, בין מותגים גלובליים וקמעונאים ובין איגודים מקצועיים,נועד לבנות בבנגלדש תעשיית ביגוד בטוחה ובריאה. בחודש יולי האחרון הוארך תוקפו, וההסכם המחודש ייכנס לתוקף בסוף מאי 2018 עם תום ההסכם הנוכחי. ההסכם מקיף כ-2.5 מיליון עובדות ועובדים בתעשיית הטקסטיל במדינה.

בעת חתימת ההסכם הראשון, האיגודים המקצועיים המקומיים בבנגלדש לא היו חזקים מספיק כדי לנהל משא ומתן עם המותגים הבינלאומיים, מה שהביא להתערבות האיגודים העולמיים. ההסכם שנחתם בזכות ההתערבות הבינלאומית, הוא ייחודי בתחום העבודה העולמית. הוא חורג מיחסי העבודה המקומיים במחויבות הצדדים, ומהווה הסכם מחייב משפטית של כל החתומים עליו. ההסכם מוכיח את יעילות כוחם של איגודי העובדים הבינלאומיים, ויכולת ההשפעה על חיי העובדות והעובדים באזורים בהם כוח העבודה עדיין לא מאורגן ואיתן דיו.

כבאים בנגלדשיים מכבים את השריפה במפעל טקסטיל 'טרזין' בבגנלדש בו נהרגו מעל 100 עובדות במפעל (צילום: AP Photo/Hasan Raza, File)

לטענת החוקרים, ההסכם שונה משיטות העבודה של "האחריות התאגידית" בכך שהוא משתף את ארגוני העובדים, ארגון העבודה הבינלאומי וארגונים משקיפים, ובנוסף ישנו גם מערך בוררות אליו ניתן לפעול במקרה של הפרה מסעיפי ההסכם. בינואר האחרון, למשל, נחתם הסכם פשרה בסך 2.3 מיליון דולר לתיקון מפגעים מסכני חיים בלמעלה מ-150 מפעלי ייצור.

המותג, ששמו נאסר לפרסום כחלק מתנאי ההסכם, הסכים לשלם 2 מיליון דולר שיופנו לתיקון המפגעים מסכני החיים בלמעלה מ-150 מפעלי ייצור בשרשרת האספקה שלו. בין המפגעים שזוהו במפעלים: אי התקנה של אזעקות עשן ואש, אי התקנה של מערכות כיבוי אש, מחסור ביציאות חירום ואי הפרדה בין חומרים דליקים לדוּדים הנמצאים במפעל. הסכם הפשרה הזה, ופשרה נוספת שנחתמה בדצמבר ובו גם סכום הפשרה נותר חסוי לצד שם המותג, מוכיחים את היעילות של הסכם בנגלדש בהתמודדות עם מפגעי בטיחות מסכני חיים במפעלים, ובעידוד הציות מצד החברות הן בביקורת משותפות ושיתופי פעולה והן בהליכי בוררות מוסכמים.

"אין עדיין אלטרנטיבה מהימנה מלבד ההסכם שיכולה לשמור על בטיחות העובדות בבנגלדש" אמרה ג'ני הולדקרופט, המשנה למזכ"ל ארגון העובדים העולמי אינדסטריאול שחתום על ההסכם, "זאת לא אופציה למותגים לחזור לתכניות פיקוח בהובלת החברות, תכניות שבאופן ברור נכשלו במניעת אסונות במפעלים בהיקף רחב בעבר. ההסכם של 2018 הוא הדרך היחידה של החברות המייצרות בבנגלדש לעמוד בתנאי הנאותות לשמירה על בטיחות העובדות בתעשייה".