מזרחה, דרומה ועכשיו דרום מערב? תעשיית הטקסטיל נדדה בשנות השמונים והתשעים מזרחה לסין ואחר כך דרומה לדרום מזרח אסיה – בנגלדש, קמבודיה והודו – בחיפוש המתמיד אחרי תנאי עבודה זולים יותר ויותר,  כדי לייצר עבורנו אופנה זולה יותר ויותר. האם אתיופיה היעד הבא?

עליות שכר ופיקוח בינלאומי הדוק יותר על העשייה באסיה מול ממשלה ידידותית מאוד למעסיקים, ומערכת חוקים חלשה במיוחד הופכים המדינה בקרן אפריקה ליעד אטרקטיבי עבור יותר ויותר יצרניות טקסטיל ומותגי אופנה שהחלו להקים בה מתקני ייצור.

לפי נתוני הנציבות האתיופית להשקעות, גוף הממשלתי לעידוד השקעות במדינה, הייצוא של תעשיית הטקסטיל במדינה צמח ב-51% בשש השנים האחרונות. 40% מהייצוא מגיע לארה"ב, 10% לבריטניה ו50% לשאר מדינות אירופה. בשנים האחרונות החלה ממשלת אתיופיה בתכנית פיתוח תחת השם The Growth and Transformation Plan המנסה להפוך את אתיופיה ממדינה חקלאית למדינה מתועשת עד שנת 2025. סגן שר התעשייה האתיופי בוגלה פלקה אמר כי המדינה שמה לה למטרה להביא את ענף הטקסטיל לייצוא בשווי של 30 מיליארד דולר עד שנת 2030.

לפי האתר "טקסטיל טודיי", נכון לאוגוסט 2017 היו באתיופיה 175 מפעלי טקסטיל בהיקפי ייצור שונים, נתון צנוע מאד ביחס להיקף הגלובלי של הענף. כדי לעמוד ביעדים השאפתניים שהציבה, מחפשת המדינה השקעות זרות להקמת אזורי תעשייה גדולים ברחבי המדינה.

פארק תעשייה כזה, בקרבת העיר אווסה, המיועד להעסיק 20 אלף עובדים מקומיים עד 2019, הוקם באמצעות חברת בנייה בשליטת ממשלת סין תוך תשעה חודשים בלבד ובהשקעה של 250 מיליון דולר. למעלה מ-12 פארקים דומים צפויים לקום ברחבי אתיופיה בשנים הקרובות, בכל אחד אחד צפויים להיות מועסקים בין 35,000 ל-84,000 עובדים. בכל אחד. לפי נתוני הנציבות האתיופית, ההשקעה הזרה הישירה בתעשיית הטקסטיל במדינה שילשה את עצמה בתוך שלוש שנים – מ-0.95 מיליארד דולר בשנת 2013, לשלושה מיליארד ב-2016.

המרוץ לתחתית של האופנה המהירה

עד שנות ה-90 של המאה הקודמת, הייתה תעשיית הטקסטיל העולמית מקומית ברובה. בארה"ב, למשל, עמד ייבוא בגדים ב-1991 על כ-33 מיליון דולר בלבד. ב-2017 הוא צמח כבר לגובה של 80 מיליארד. גם בישראל הייתה תעשיית טקסטיל מפוארת, בעיקר בנגב, שהעסיקה עשרות אלפי עובדות עד סוף שנות התשעים אז נסגרו רוב המפעלים.

עלייתה של האופנה המהירה, שבדומה לאחיה המזון המהיר הרגילה אותנו לצרוך כמות בגדים רבה יותר באיכות פחותה יותר ובעיקר בזול יותר, פתחה את המירוץ לתחתית, בו המדינות המתפתחות מתחרות על מקומות העבודה הרבים שתעשיית הטקסטיל מציעה.

רוצים הכל מהר וזול, מבצע בחנות בגדים בבריטניה (צילום: shutterstock)

הדרך להביא את המפעלים עברה, פעמים רבות, דרך זכויות העובדים – רובן הכמעט מוחלט נשים  – ופגיעה בתנאי העסקתן ובטיחותן ובעיקר משכורתן. במילים פשוטות, כדי להצליח למכור לנו ג'ינס בפחות מ-150 שקלים ועדיין להרוויח, צריך למצוא מפעל שיכין אותו מאד בזול. במובן הזה גם המרחק הפיזי בין הצרכנים לבין מי שמייצר להם את הבגדים עוזר לנו ליצור את הניתוק בין הבגדים שקנינו לתנאי העבודה הקשים שאפשרו זאת.

התנועה העולמית של תעשיית הטקסטיל בין 1963 ל-2014

כיום מבוססת תעשיית האופנה על שיטת המותגים: חברות האופנה הגדולות משווקות למעשה את שמן, אך לא מייצרות את הבגדים שנושאים אותם. את הייצור הפיזי של הבגדים מבצעים קבלנים וקבלני משנה. השיטה הזו מאפשרת לחברות, בין היתר,  להסיר מעצמן את האחריות למקרים של ניצול עובדים, עבודת ילדים, מפגעי בטיחות או מקרים של זיהום סביבתי, ולהשאיר את המותג שלהן נקי בעיני הצרכן. חברות רבות מסרבות לחשוף את שמות וכתובות המפעלים המייצרים עבורם בטענה לסודיות מסחרית ופגיעה בתחרות.

בשנות התשעים, הוביל החיפוש אחרי תנאי העסקה זולים להתבססות של תעשיית הטקסטיל בסין, שהפכה באותן שנים למעצמת ייצור. עד כדי כך שצירוף המילים "מייד אין צ'יינה" נהיה שם נרדף לייצור זול.

עם התפתחות תעשיית האופנה המהירה, החלה התעשייה להתרחב דרומה מסין לדרום מזרח אסיה. במדינות כמו בנגלדש, הודו סרי לנקה וקמבודיה, מצאו חברות האופנה כוח עבודה עם שכר ממוצע לעובדת שהיה נמוך משמעותית מזה שבסין. כמה משמעותית? השכר הממוצע בסין עומד כיום על כ-500 דולר בחודש, בבנגלדש הוא נע בין 70 ל-90 דולר לחודש, ובווייטנאם בין 150 ל-170 דולר.

"זה הכל משחק של סנטים" אמר לדבר ראשון גורם בתעשיית האופנה הישראלית, "המון שנים כל פעם המחיר נהיו יותר זול ויותר זולים. וכדי לשמור על רווח, צריך כוח אדם זול יותר, כי תעשיית הטקסטיל לא ממכונת, או ליתר דיוק ממכונת חלקית".

כדי להבהיר את דבריו, נתן את הדוגמה הבאה: "אם אני חברת אופנה, ואני קונה חולצה מהמפעל בדולר ועשרה סנט, אז אם בשנה הבאה אוכל לקנות את אותה חולצה בדולר וחמישה סנט, זה הבדל משמעותי בצורה קיצונית. חמשת הסנטים האלה לכל פריט, ברגע שמוכרים מיליוני פריטים נהיים מאוד משמעותיים".

לדבריו, "החברות לא רק מייצרות רווח אלא גם עלייה במחיר המניה, וזה מה שחשוב היום. בשורה התחתונה חשוב שבעלי המניות יהיו מרוצים משווי המניה, ואם הרווח התפעולי השתפר בחצי אחוז, המניה תעלה. זה הדרך הכי פשוטה להעלות את מחיר המניה. בנוסף, הצרכנים רוצים שהבגדים יהיו עוד יותר זולים, והיכולת לייצר במחיר נמוך יותר היא אוויר לנשימה עבור החברה כי הרווח התפעולי יורד".

מתפרת בגדים בוייטנאם (צילום: shutterstock)

עם זאת, הוא סבור שהתהליך שעברה התעשייה בשלושת העשורים האחרונים מתקרב למיצוי. "אני חושב זאת שירת הברבור" טען, "אז יופי, הצלחת לחסוך עוד כמה סנטים, אבל גם שם זה ישתנה, וזה ישתנה יותר מהם ממה שהם חושבים, אני כבר שנים טוען שהגענו לתחתית במחירים, ושכדאי שכולם יפנימו את זה".

התבססות התעשייה במדינות המפתחות הביאה, עם השנים, לעלייה בכוחם הארגוני של העובדים, שהחלו לדרוש תנאי עבודה טובים ובטוחים יותר, ודרך החברות בארגוני העובדים הגלובליים, רשמו העובדים בדרום-מזרח אסיה לא מעט הישגים.

התקדמות נרשמה לא רק בצד הייצור, אלא גם בקצה השני של השרשרת. בשנים האחרונות, צמחה גם המודעות אצל הצרכנים לנזקים הרבים שיוצרת תעשיית האופנה המהירה. ארגוני זכויות אדם וארגונים סביבתיים החלו גם הם להתבסס בארצות הייצור ולהיאבק למען העובדות והסביבה.

אחד הגורמים לעלייה הגדולה במודעות לתנאי העבודה, המחרידים לעיתים, בתעשייה הוא אסון ה"רנה פלאזה". באפריל 2013, קרס קומפלקס של מתפרות במחוז דאקה בבנגלדש, 1,129 פועלות ופועלים נהרגו ולמעלה מ-2,500 נפצעו. ממדי האסון התחדדו לאחר שנחשף שיום קודם פונו העובדות מהבניין מחשש לקריסתו ובבוקר האסון שבו אליו והתלוננו שוב על סדקים במבנה, אך נאמר להם לשוב לעבוד "כי יש הזמנות להספיק".

הריסות בניין "רנה פלאזה" בבנגלדש. (צילום: rijans/flicker).

האסון אדיר הממדים הכה גלים בעולם והעלה את תנאי העבודה במזרח לסדר היום הציבורי במערב. מותגים רבים סירבו להודות שמוצריהם נתפרו במפעלים, אך חלקם נאלצו להודות בכך לאחר שנחשפו תגיות שלהם בין ההריסות והגופות.

דוגמה אחת בולטת להישגים שהביאו התחזקות המודעות הצרכנית וכוחם הארגוני של העובדים היא הסכם בנגלדש המעודכן. שמלבד טיפול במפגעי הבטיחות החמורים בענף הטקסטיל כולל גם חיזוק זכות ההתארגנות של העובדות וחתימתם של הסכמים קיבוציים בענף.

התעשייה מתחילה שוב לנוע

עליות השכר במזרח, והפיקוח ההדוק יותר על התנאים מפעלי הייצור מביאים לעלייה במרכיב עלות העבודה בהכנת הבגד, ובעולם בו המירוץ הגלובלי לתחתית הוא השולט לא מפתיע לגלות שחברות האופנה החלו לחפש מקומות חדשים להשתקע בהם. כאן נכנסת לתמונה אתיופיה.

במדינה המזרח אפריקאית לא קבוע שכר מינימום במגזר הפרטי. השכר הממוצע במפעלי הטקסטיל באתיופיה עומד כיום בין 30 ל-40 דולר לחודש  – חצי מהשכר בבנגלדש וחמישית מזה שבסין. הנתון הזה אולי נשמע לכם עגום, אבל הנציבות האתיופית להשקעות לא רק מתגאה בו אלא גם מנצלת אותו ככלי שיווקי למשקיעים בתחום הטקסטיל.

פועלות במפעל טקסטיל באתיופיה (צילום: Industriall)

גורם נוסף שפועל לטובת החברות ויצרני הטקסטיל הוא חוק המצר את צעדיהם של גופים חוץ ממשלתיים באתיופיה. החוק, משנת 2009 אוסר על גופים אזרחיים שלמעלה מ-10% מהמימון שלהם מגיע מחוץ לאתיופיה מלעסוק בזכויות אדם או בקמפיינים להעלאת מודעות לזכויות אדם. כך שגורמים אזרחיים יתקשו לפעול ולבקר את פעילות החברות באתיופיה. לנו הצרכנים יהיה קשה עוד יותר לדעת מה המחיר האמיתי של הבגדים שלנו, והחברות יקנו קצת  "שקט תעשייתי".

במפתיע, רוב המשקיעים בטקסטיל באתיופיה לא מגיעים מהמערב אלא דווקא מסין והודו. על פי נתוני הממשלה 124 גופי השקעות זרים הביעו לאחרונה עניין בתעשיית בטקסטיל במדינה. 71 מהם היו סינים, 30 הגיעו מהודו ומספר קטן מבנגלדש.

דוגמה לכך ניתן לראות בסיפור של חברת האופנה הישראלית בגיר, ש51% ממניותיה נרכשו בינואר השנה על ידי ענקית הטקסטיל הסינית Shandong Ruyi. הסיבה העיקרית לעסקה – מפעל ייצור הטקסטיל של בגיר באתיופיה.

"המשכורות בסין נהיו גבוהות מאד עבור המפעלים הסינים, ולכן הם החלו לעבור לאתיופיה שם המשכורות הממוצעת היא רק 30 דולר", אמר לדבר ראשון גורם בתעשיית האופנה הישראלית, שניהל בעבר מפעל בסין. מותגי ענק כגון H&M, וולמארט ופרימרק, כבר החלו לרכוש מוצרים ממפעלים באתיופיה, שגם בה מייצרים קבלנים מוצרי ביגוד של מותגים מוכרים.

אתיופיה היא מדינה ללא מוצא לים, ועד לאחרונה היעדר נמל ימי, המקל ומוזיל את עלויות שינוע הסחורות, היה חסם מרכזי להתפתחות התעשייה, שנאלצה לשלוח משאיות עם סחורה לנמל של ג'יבוטי השכנה. מסילת רכבת בין אדיס אבבה בירת אתיופיה לג'יבוטי נסללה לראשונה ב-1901 אך תחזוקה לקויה, ומלחמות אזרחים וסכסוכים פנימיים, השביתו אותה. ב-2011 החלה ממשלת אתיופיה לבנות מחדש את המסילה, במימון של הלוואות סיניות ובביצוע של שתי חברות בנייה בבעלות ממשלת סין. המסילה החדשה נפתחה לאחרונה לנוסעים, ובקרוב יפתח גם קו לקרונות משא שיעלה עוד יותר את כדאיות ההשקעה באתיופיה.

יתרון נוסף שיש לייצור באתיופיה לעומת המזרח הוא הקרבה שלה לאירופה. סחורה שיוצאת מנמל גי'בוטי יכולה להגיע מהר יותר לאירופה, בכך להוזיל עלויות ולייעל את המסחר. בנוסף לכך באתיופיה ישנה תעשיית כותנה מקומית, אחד מחומרי הגלם המרכזיים בתעשייה. "הזמן שעובר מהעיצוב עד שהבגד מגיע לחנויות הוא קריטי במודל האופנה המהירה" הסביר איש התעשייה הישראלי, "אם אתה מסוגל לייצר קרוב יותר לאירופה, אז זה מאד משמעותי. אוניה שמגיעה מסין לאירופה לוקח לה שלוש שבועות להגיע, מאתיופיה זה רק כמה ימים. זה חיסכון עצום כי זה מאפשר לשנע את המוצר דרך הים ולא במטוס. שינוע דרך הים עולה רק בין 4%-2% מעלות המוצר, בהטסה זה יכול להגיע גם ל-20%"

כדי לעודד את ההשקעה במדינה מעניקה ממשלת אתיופיה פטור מתשלומי מיסי הכנסה בחמש השנים הראשונות זאת בנוסף להטבות המס להם זוכים המוצרים כאשר הם נכנסים לשווקים באירופה ובארה"ב זאת כחלק מהסכם African Growth and Opportunity Act  המעניק פטור ממס למוצרים ממדינות אפריקה שמדרום לסהרה. ממשלת אתיופיה גם מסבסדת את מחיר החשמל למפעלים, דבר המוזיל אף הוא את עלויות הייצור.

תופרת במפעל טקסטיל באדיס אבבה, אתיופיה. המפעל בבעלות סינית מייצר בעיקר עבור H&M (צילום: Michael Gottschalk / Getty Images IL)

העלייה של אתיופיה כשוק ייצור טקסטיל מערערת את מעמדם של העובדים במדינות מזרח אסיה. בבנגלדש לדוגמה תעשיית הטקסטיל מהווה מקור פרנסה עבור למעלה מ-2.5 מיליון עובדים, רובן המוחלט נשים.

בדצמבר האחרון יצא איגוד עובדי הטקסטיל העור והביגוד של אתיופיה, המסונף לארגון העובדים הגלובלי אינדסטריאול, למבצע התאגדות באחד מפארקי התעשייה שנפתחו בסביבות הבירה אדיס אבבה. 13,922 עובדים, מתוכן 10,000 נשים, הצטרפו אז לחברות באיגוד.

"אנחנו מברכים את ממשלת אתיופיה על קידום התעשייה, אבל זה לא צריך לבוא על חשבון העובדים" אמר פאביאן נקומו המזכיר האזורי של אינדסטריאול באפריקה שמדרום לסהרה, "תיעוש אמור להביא משכורות טובות יותר לעובדים ולהוציא אותם מהעוני, זה לא יכול לקרות כאשר המשכורות נמוכות ברמה של 40 דולר לחודש. אנחנו קוראים למשכורות טובות יותר לעובדי תעשיית הטקסטיל בכל מקום".