סיפורו של הלוחם איציק סעידיאן שהצית עצמו רגע לפני יום הזיכרון מול אגף שיקום נפגעים במשרד הביטחון, נגע ובצדק בכל העצבים החשופים של החברה הישראלית. זה בלתי נתפס שאדם ששלחנו אנחנו למלחמה, להגן עלינו, נותר מופקר על ידי המדינה עם שובו משדה הקרב, ונאלץ לחצות שדות מוקשים וגדרות תיל של בירוקרטיה ושרירות לב בדרך לטיפול ולסיוע שלו הוא זקוק.
אין ספק, כלפי הלוחמים שיצאו להגן בגופם, ולשלם בגופם ובנפשם, עבור חיינו כולנו, יש לנו חוב מיוחד. אבל לצד הלוחמים, קורה לא אחת שגם אזרחים מן השורה נזקקים לסיוע נפשי או כלכלי, בעקבות אירועים פרוזאיים יותר. אדם שאיבד את היקרים לו בתאונה או במחלה, או מי שחלילה מתמודד עם מחלה בעצמו. נפגעות ונפגעי אונס, נפגעי אלימות במשפחה. מי שהעוני גרר את נפשו מטה מטה. וגם 'סתם' אנשים המתמודדים עם הפרעות חרדה, דיכאון או הפרעת נפש שהתפרצה בלא סיבה מיוחדת.
שני קילומטרים וחצי מהמקום בו הצית את עצמו סעידיאן נמצאת מרפאת בריאות הנפש אחד העם, אחת משתי מרפאות בריאות הנפש בפתח תקווה, המשרתות ביחד נפה בת 750 אלף תושבים. לאחרונה היא נסגרה לאחר שנים של הזנחה. אמרו שישפצו, אבל אחרי כ-8 חודשים שהמטפלים נפגשים עם מטופלים רק בזום או בחדרי מתנ"סים, הודיעו לצוות שאין כוונה להחזיר אותם למבנה, ושמעתה רק מרפאה אחת תשרת את תושבי העיר.
רשימת הממתינים לטיפול פסיכולוגי בפתח תקווה מונה כ-200 איש. אחת הפסיכולוגיות מצוות המרפאה נדרשה לנסות ולתעדף מה מהמקרים 'חשוב', ומה מהם 'דחוף'. המקום מוגבל וכל טיפול דורש חדר, אי אפשר לדחוס שני מטפלים בחדר אחד במקביל. אותה פסיכולוגית שעבדה שעות על הרשימה בבית, כי אין לה משרד – אפילו לא קיבלה על זה שכר, כי הסבירו לה שבעבודה מהבית היא זכאית לשכר רק על שעות טיפול שהיא נפגשת בהם עם מטופלים.
אז נכון, מדובר באנשים מהשורה, לא גיבורים ולא מי שחירף נפשו בשדה הקרב כדי שכולנו נוכל לחיות כאן. אין לחברה הישראלית חוב חיים כלפיהם, מלבד החוב הפשוט שבסולידריות חברתית ואחריות הדדית. הידיעה שגם אנחנו יכולים מחר או מחרתיים להיות באותו מקום במקומם.
עם צאת יום העצמאות ה-73, עולה שוב השאלה – איזו חברה ישראלית אנחנו רוצים? על דבר אחד ראוי להסכים: זו צריכה להיותחברה שבה אנשים צריכים לעשות מעשים מיואשים כדי לקבל סיוע וטיפול. לא חיילים, וגם לא אף אחד אחר.
