רוח אופטימית מהולה בגאווה נשבה בטקסים הרשמיים של יום העצמאות השנה, בסימן ניצחונה המזהיר של מדינת ישראל על הקורונה. "פעם נוספת גילינו עד כמה חזק העם שלנו, ואיך ברגע האמת כולנו מתגייסים כאיש אחד לשמור על החיים ולחזור לחיים. וחזרנו בענק. יצאנו ממגפה לגאולה. מהסגרים – למסעדות", בירך ראש הממשלה, בנימין נתניהו, בטקס הדלקת המשואות. אך מחגיגות הניצחון הללו, מוצדקות ככל שיהיו, נעדרו כמעט לחלוטין מי ששילמו את המחיר הכואב והכבד ביותר של הקורונה: 6,313 הנפטרים ובני משפחותיהם.
אף טקס ממלכתי לא הזכיר את הגננת שלווה זייפרנד מפתח תקווה, שהגיעה יום יום לגן הילדים, נדבקה בנגיף ומתה מסיבוכי המחלה; את שלושת בני משפחת שמאקה ממושב אחיסמך שבשפלה – האב אליהו, והבנים רחמים ואברהם רפאל, שמתו בהפרש של שבועות ספורים בלבד; את אוסנת בן שטרית בת ה-32 מגבעת זאב, שנפטרה כשהיא בהריון מתקדם, מותירה אחריה ארבעה ילדים קטנים; או את אריה אבן, ניצול השואה שהתגורר בדיור המוגן 'מגדל נופים' בירושלים, שבו אירעה התפרצות קורונה. הם, ומשפחותיהם, נשארו הרחק מהזרקורים שהופנו אל סיפור ההצלחה.
יום העצמאות הוא יום של גאווה לאומית, ולישראל יש סיבות רבות לגאווה ביחס למאבק בקורונה: התגייסות צוותי הרפואה, יוזמות של סולידריות חברתית, רכש החיסונים ומבצע ההתחסנות הם רק חלק מהן. בזכות כל אלה ניצלו חייהם של עשרות אלפים, והציבור חזר לשגרת חיים נורמלית יחסית. אבל ההתעלמות מאלפי האנשים שלמרות כל המאמצים הללו איבדו את חייהם, במחלקה סגורה, בייסורים, ללא אוויר, היא תמרור אזהרה חמור.
מתוך שעתיים שלמות של טקס הדלקת המשואות, האזכור היחיד והקצר לנפטרים נאמר מפיו של ד"ר דרור דיקר, מנהל מחלקת הקורונה בבית חולים השרון, שהדליק משואה. עבורו לא מדובר במספרים, אלא בפנים ושמות של אנשים, אותם ראה בסבלם וברגעיהם האחרונים, נושא עמו את התסכול על כל מי שלא הצליח להציל. אך בכל יתר דבריהם של המנחים ושל מנהיגי המדינה, בטקס הזה ובטקסים הרשמיים האחרים, לא נשמעה ולו מילה אחת על מי שמתו מהקורונה. אולי מחשש שיעיבו על שמחת הניצחון ויפגעו בגאווה הלאומית, או מסירוב לקחת אחריות על מותם.
אומרים שלהצלחה אבות רבים, בעוד הכישלון נותר יתום. אבל ממנהיגות אמיתית מצופה לקחת אחריות גם על הכישלונות שלה ותוצאותיהם, ובמאבק בקורונה היו גם כישלונות. חלק מ-6,313 מקרי המוות מקורונה בישראל היה יכול להימנע. להחלטות שגויות ולמחדלים של הממשלה היה מחיר בחיי אדם, החל מהחזרה הפזיזה מהסגר הראשון, דרך הטיפול המאוחר מדי בכניסת הווריאנטים מחו"ל, ועד ההרעבה המתמשכת של מערכת הבריאות בשנים שלפני המגפה.
לקיחת האחריות והבעת השתתפות בצער מצד ההנהגה לא תחזיר את הנפטרים לחיים, ולא תרפא את האובדן של בני משפחותיהם. ובכל זאת היא נדרשת, אפילו כמחווה בסיסית של השתתפות בצער לאלפי משפחות המתבוססות בכאבן, וכתזכורת לכך שלחיי אדם יש ערך, וצריך לעשות הכול כדי לשמור עליהם. בלי אותה רגישות לחיי אדם, האמירה "לתפארת מדינת ישראל", שמובילה את חגיגות העצמאות, הופכת לריקה מתוכן.
