החשב הכללי במשרד האוצר יהלי רוטנברג פרסם אתמול (שלישי) את הדו"ח השנתי של החוב בישראל. מה אפשר ללמוד ממנו?
החוב עבר את הטריליון! (אז מה?)
הכותרות אתמול בישרו שהחוב הציבורי של ישראל עבר את רף טריליון השקלים. בשביל אדם שנתקל באקראי בנתון המספר נשמע מדהים, אבל זה מספר חסר משמעות כשהוא עומד לבדו.
להיקף החוב של ישראל יש שתי משמעויות מרכזית: מה היחס שלו לתוצר, נתון שמעסיק את חברות דירוג האשראי. והחשוב מכל – מה "נטל החוב", מה העלות השנתית של החוב מתוך תקציב המדינה.
בשני מדדים אלה החוב של ישראל במצב טוב. דירוג האשראי נותר יציב, והזינוק הגלובלי ביחס החוב מבטיח שגם העלייה של ישראל לא תשפיע. נטל החוב יורד בעקביות בשנים האחרונות, ועל פי תחזית שפרסם לאחרונה משרד האוצר, אפילו הקורונה לא צפויה לעלות אותו בצורה משמעותית.
טעות קטנה ולא לגמרי מקרית
בחלק בדו"ח המתייחס לחוב החיצוני מצוינות נקודות החוזק והחולשה של ישראל בעיני חברות הדירוג. באחת מנקודת החולשה נכתב: "חוסר יציבות פוליטית הביא לגידול מתמשך בגירעון המבני מ-0.5% מהתוצר בשנת 2015 לכ-4% בשנת 2019". האמת היא שההפך הוא הנכון: יציבות פוליטית בשנים 2015 עד 2019 היא שהביאה לגידול בגרעון המבני.
בשנים אלה, באחת הממשלות היציבות שהיו בישראל בעשורים האחרונים, שר האוצר משה כחלון הוריד מסים ומכסים, חתם על מתווה להעלאת קצבאות הנכות, שילם את חוב המדינה לשוטרים וקידם עוד כמה צעדים שהגדילו את הגרעון המבני. הוא עשה זאת על בסיס כוחו הפוליטי, וקיומה של ממשלה מתפקדת.
מנגד, אחד הגורמים המרסנים ביותר את ההוצאה בשנים האחרונות הוא התקציב ההמשכי, שנובע מחוסר יציבות פוליטי. מאחורי קופסאות הקורונה, התקציב "הרגיל" בישראל גדל בשיעור נמוך. הדאגה של חברות הדירוג למצב הפוליטי בישראל נובעת מסיבה אחת בלבד: המוכנות לעשות קיצוצים בהמשך הדרך.
מיתוס החיסכון לקורונה
טיעון מרכזי שנשמע בשנה האחרונה הוא שמה שמאפשר לממשלת ישראל לפעול בקורונה הוא שישראל "שמה כסף בצד", כשבעשור האחרון ירד יחס החוב לתוצר ב-11% בעקבות מדיניות ריסון תקציבי. אלא שההשוואה העולמית שמופיעה בדו"ח החשב הכללי מציב סימן שאלה מעל להסבר הזה.
מהנתונים עולה שלעומת מדינות מפותחות אחרות, ישראל הגדילה את החוב בשיעור מתון ואף נמוך בשנת הקורונה. יחס החוב תוצר גדל ב-12.4% בשנת הקורונה, לעומת 20.6% בצרפת, 22.5% בארה"ב ו -28.2% ביפן. מדינות אלה ואחרות, השקיעו יותר מישראל, למרות שהשקיעו הרבה פחות בהקטנת יחס החוב תוצר שלהן לישראל בעשור האחרון.
ישראל אמנם ביצעה הרחבה באמצעות גידול בחוב בשנת הקורונה, אבל היא אינה גדולה ממדינות שלא ריסנו את ההוצאה שלהן בצורה קפדנית כל כך בעשור האחרון, ואפילו להפך. מהצד השני, את מחיר ה'חיסכון' בהוצאות על בריאות בעשורים האחרונים, שכלל מחסור בכוח אדם ובמיטות אשפוז, אזרחי ישראל שילמו בריבית דריבית בזמן המגפה.
בין בנק ישראל לאוצר
נכון לעכשיו, הגופים הכלכליים בארץ ובעולם מדברים על צורך ב"התכנסות תקציבית" בעתיד שאחרי המגיפה. הדיבור על זה עמום ביותר, וקשה עוד להעריך אם הוא מבטא רצון לייצב את התקציב, הצהרת מחויבות כללית לערכים ניאו ליברליים, או כוונה קונקרטית לקיצוצים.
בישראל, שני הגופים שמביעים עמדה ברורה לגבי עתיד המדיניות הכלכלית הם משרד האוצר ובנק ישראל, ושניהם מציינים את הצורך להוריד את שיעור החוב בהדרגה בשנים שלאחר משבר הקורונה. אלא שיש בכל זאת הבדל מהותי בשפה שבה שני הגופים משתמשים, שמעידים על כוונות שונות בתכלית.
נראה שבבנק ישראל נזהרים לרמוז לצורך בקיצוצים משמעותיים, ומתייחסים בעיקר להעלאת מסים כדי לממן רפורמות שיגדילו את הצמיחה. "להשקעות האלה תהיה תשואה גבוהה ואנחנו תומכים ביישומן, אבל אי אפשר להתבסס רק על הגדלת החוב. צריך יהיה מינון נכון, בצורה של התייעלות והעלאת מסים" אמר הנגיד ל'דבר'.
באוצר, לעומת זאת, דווקא רומזים לכוונתם לקדם מתווה של הורדת יחס החוב דרך קיצוצים בהוצאות הממשלה, ולא רק העלאות מסים. "בראיה צופה פני עתיד, נדרש יהיה לבצע צעדים פיסקליים של התכנסות", כתבו אנשי אגף החשב הכללי, "קרוב לוודאי שצעדים אלו יידרשו הן בצד ההוצאות והן בצד ההכנסות, תוך מתן דגש לאישור תקציב המדינה ולהצמחת המשק".
נכון לעכשיו, מדובר בניואנסים. בהמשך, זה עלול להתגלות כשתי דרכים שונות ליציאה של ישראל מהקורונה.
