תמונות יכולות, לפעמים, ליצור רושם מוטעה. קחו, למשל, את התמונה המפורסמת מאולימפיאדת מקסיקו סיטי ב-1968. היא מייצגת את המחווה המרדנית של ג'ון קרלוס וטומי סמית' ביום בו זכו במדליות במרוץ 200 המטר. והיא בהחלט הטעתה אותי במשך זמן רב.

תמיד ראיתי אותה כתמונה חזקה של שני גברים שחורים, יחפים, מורכני ראש כשאגרופם עטוי הכפפה מונף באוויר בזמן ש"הדגל זרוע הכוכבים", המנון ארה"ב, מושמע ברקע. הייתה זו מחווה סימבולית חזקה – נקיטת עמדת לטובת זכויות האדם של הקהילה האפריקנית-אמריקנית בשנה בה נרצחו מרטין לותר קינג ובובי קנדי.

(צילום: AP)

(צילום: AP)

זו תמונה היסטורית של שני גברים שחורים. מסיבה זו, לא הקדשתי מעולם תשומת לב לאיש השלישי, לבן, כמוני, עומד חסר תזוזה על המדרגה השנייה בדוכן המנצחים. התייחסתי לנוכחותו שם כמקרית, ניצב ברגע של קרלוס וסמית', או אפילו מעין גורם מפריע. למעשה, חשבתי אפילו שהבחור הזה – שהיה נראה כמו אנגלי בעל חיוך מטופש – ייצג, בעמידתו הקפואה, את הרצון להתנגד לשינוי לו קראו קרלוס וסמית' במחאה השקטה שלהם. אך טעיתי.

תודות למאמר ישן של ג'יאני מורה, גיליתי היום את האמת: שהאיש הלבן בתמונה הוא אולי הגיבור הגדול ביותר של אותו הלילה ב-1968. שמו היה פיטר נורמן. הוא היה אוסטרלי שהגיע לגמר המקצה אחרי תוצאה מדהימה של 20.22 שניות בחצי הגמר. רק שני אמריקנים, טומי "הסילון" סמית' וג'ון קרלוס השיגו תוצאה טובה יותר: 20.14 ו-20.12 שניות, בהתאמה.

נראה היה שהניצחון יהיה של אחד משני האמריקנים. נורמן היה רץ לא ידוע, שכנראה שיחק לו מזלו פעם או פעמיים. שנים מאוחר יותר, אמר ג'ון קרלוס שהוא נשאל פעמים רבות מה קרה לבחור הלבן הקטן – גובהו 1.68 מטר בלבד – שרץ באותה מהירות שלו ושל סמית', שניהם גבוהים מ-1.88 מטר.

פסל באוניברסיטת סן חוזה, המנציח את המחאה של סמית' וקרלוס (Joanne Ho-Young / San Jose Mercury NewsPublic Domain Work.)

פסל באוניברסיטת סן חוזה, המנציח את המחאה של סמית' וקרלוס (Joanne Ho-Young / San Jose Mercury NewsPublic Domain Work.)

כשהגיע הגמר, האאוטסיידר פיטר נורמן נתן את מרוץ חייו, ושיפר שוב את שיאו האישי. הוא סיים את המרוץ ב-20.06 שניות, התוצאה הטובה ביותר שלו אי פעם, והשיא האוסטרלי עד היום, 47 שנים מאוחר יותר.

אך השיא הזה לא הספיק באותו ערב, כי טומי סמית' באמת היה "הסילון", ובתגובה לשיא האוסטרלי של נורמן, קבע סמית' שיא עולם. בקיצור, זה היה מרוץ נהדר. עם זאת, המרוץ לעולם לא יהיה זכור באותה מידה כמו טקס הענקת המדליות שבא אחריו.

לא לקח הרבה זמן להבין שמשהו גדול, חסר תקדים, עומד לקרות על דוכן המנצחים. סמית' וקרלוס החליטו שהם רוצים להראות לעולם כולו איך נראה המאבק שלהם לזכויות אדם. והשמועה נפוצה בקרב שאר הספורטאים.

נורמן היה גבר לבן מאוסטרליה, מדינה עם חוקי אפרטהייד נוקשים כמעט באותה המידה כמו בדרום אפריקה. רחובות אוסטרליה התמלאו מתח ומחאות בעקבות מגבלות כבדות על הגירה של לא-לבנים וחוקים מפלים כלפי אוכלוסיית האבוריג'ינים, בכללם חוק המחייב מסירת ילדים אבוריג'ינים לאימוץ על ידי משפחות לבנות.

שני האמריקנים שאלו את נורמן אם הוא מאמין בזכויות אדם. נורמן השיב בחיוב. הם שאלו אם הוא מאמין באלוהים, והוא, ששירת בעבר בצבא הישע, אמר שהוא מאמין באלוהים בכל ליבו. "ידענו שמה שאנחנו עומדים לעשות יהיה גדול בהרבה מכל הישג ספורטיבי, והוא אמר 'אעמוד איתכם'", נזכר ג'ון קרלוס, "ציפיתי לראות פחד בעיניו של נורמן, אבל במקום זאת ראיתי אהבה".

סמית' וקרלוס החליטו להיכנס לאצטדיון כשהם עונדים סיכה של הפרוייקט האולימפי לזכויות אדם, תנועה אמריקנית של אתלטים שתמכו במאבק לשוויון.

הם קיבלו את המדליות שלהם יחפים, כדי לייצג את העוני של האוכלוסייה השחורה. הם עטו על ידם כפפה שחורה, סמל של ארגון הפנתרים השחורים. אך לפני שיצאו לפודיום, גילו כי יש להם זוג אחד בלבד של כפפות. "שכל אחד ייקח אחת", הציע נורמן. סמית' וקרלוס קיבלו את עצתו.

אבל אז עשה נורמן עוד משהו. "אני מאמין במה שאתם מאמינים. יש לכם עוד אחת כזו עבורי?" שאל, כשהוא מצביע על סיכת הפרויקט האולימפי לזכויות אדם שענדו השניים. "כך אוכל להראות את תמיכתי במאבק שלכם". סמית' הודה שהדבר הדהים אותו: "מי זה הבחור האוסטרלי הלבן הזה? הוא זכה במדליית הכסף שלו, הוא לא יכול פשוט לקחת אותה ולהסתפק בזה?".

סמית' ענה בשלילה, גם בגלל שלא רצה לוותר על הסיכה שלו. חבר אחר במשלחת האמריקנית, החותר פול הופמן, שהיה פעיל בפרויקט סיפר כי אחרי ששמע על העניין חשב "אם אוסטרלי לבן עומד לבקש ממני סיכה של הפרויקט האולימפי לזכויות אדם, אז ברור שהוא יקבל אחת". הופמן לא היסס: "נתתי לו את הסיכה היחידה שהייתה לי – הסיכה שלי".

השלושה נכנסו לשטח האצטדיון ועלו על דוכן המנצחים. השאר הוא היסטוריה, שנשתמרה בצילום אחד חזק. "לא יכולתי לראות מה קורה", נזכר נורמן, "[אבל] ידעתי שהם הלכו עם התכנית שלהם עד הסוף כשקולות הקהל ששר את ההמנון האמריקני הלכו ונמוגו. האצטדיון נהיה דומם".

ראש המשלחת האמריקנית נשבע כי האתלטים הללו ישלמו את מחיר המחווה הזאת כל חייהם, מחווה שהחשיב כלא קשורה כלל לספורט. סמית' וקרלוס הושעו באופן מיידי מהמשלחת האולימפית האמריקנית ופונו מהכפר האולימפי, הופמן הואשם בקשירת קשר.

עם שובם הביתה, שני הגברים המהירים ביותר בעולם נאלצו להתמודד עם השלכות כבדות משקל ואיומים על חייהם. אך בסופו של דבר, הזמן הוכיח שהצדק היה איתם והם הפכו להיות אחד מסמלי המאבק לזכויות אדם. כשהמוניטין שלהם שוקם הם שיתפו פעולה עם נבחרת האתלטיקה האמריקנית ופסל בדמותם הוקם באוניברסיטת סן-חוזה. פיטר נורמן לא מתואר בפסל. היעדרותו מדוכן המנצחים שהונצח בסן-חוזה נדמית כהספד לגיבור שאיש לא הבחין בו מעולם. אתלט נשכח שנמחק מספרי ההיסטוריה, אפילו במולדתו אוסטרליה.

ארבע שנים מאוחר יותר, באולימפיאדת מינכן ב-1972, נורמן לא היה חלק מנבחרת הרצים האוסטרלית, למרות שקבע את הזמן הנדרש ב-200 מטר 13 פעמים ועבור 100 מטר – חמש פעמים. אחרי אכזבה זו עזב נורמן את הספורט המקצועני והמשיך להתחרות במרוצי חובבים.

כששב לאוסטרליה השמרנית, המתנגדת לשינוי, זכה ליחס של אאוטסיידר, משפחתו נודתה מהחברה, והיה בלתי אפשרי עבורו למצוא עבודה. זמן קצר עבד כמורה להתעמלות, והמשיך במאבקו נגדו אי-השוויון במסגרת האיגודים המקצועיים, מדי פעם עבד גם כקצב. פציעה שהובילה לנמק, דרדרה את נורמן לדיכאון ואלכוהוליזם.

כפי שאמר קרלוס, "בזמן שאנחנו חטפנו קצת מכות, פיטר נאלץ התמודד עם מדינה שלמה ועשה את זה לבד". לנורמן ניתנה רק הזדמנות אחת להציל את עצמו: הוא הוזמן לגנות את מעשיהם של קרלוס וסמית' בתמורה לחנינה מהמערכת שהחרימה אותו. חנינה שהייתה מאפשרת לו למצוא עבודה קבועה דרך הוועד האולימפי באוסטרליה ולקחת חלק בארגון אולימפיאדת סידני בשנת 2000. אך נורמן מעולם לא נכנע ומעולם לא גינה את הבחירה של שני האמריקנים.

הוא היה הרץ הגדול ביותר למרחקים קצרים בתולדות אוסטרליה ומחזיק עד היום בשיא הלאומי ל-200 מטר, אך למרות זאת לא הוזמן להשתתף באולימפיאדת סידני. הוועד האולימפי של ארה"ב הזמין אותו להצטרף למשלחת האמריקנית, אחרי שנודע להם על העניין. נורמן הוזמן גם למסיבת יום ההולדת של האלוף האולימפי מייקל ג'ונסון, שראה בנורמן דמות לחיקוי וגיבור.

נורמן מת מהתקף לב בפתאומיות, בשנת 2006, מבלי שזכה לקבל התנצלות מהמדינה על היחס אותו קיבל. בין נושאי הארון בהלוויתו היו טומי סמית' וג'ון קרלוס, חבריו מאותו רגע במקסיקו סיטי.

קרךוס ומית' נושאים את ארונו של נורמן. (צילום: Matt Norman \ flickr)

קרךוס וסמית' נושאים את ארונו של נורמן. (צילום: Matt Norman \ flickr)

"פיטר היה חייל בודד. הוא בחר, באופן מודע, להקריב את עצמו בשם המאבק על זכויות אדם. אין מישהו שאוסטרליה צריכה לכבד, להוקיר ולהעריך יותר ממנו", אמר קרלוס.

"הוא שילם את המחיר על הבחירה שלו", הסביר סמית', "זו לא הייתה רק מחווה קטנה שעזרה לנו, זה היה גם הקרב שלו. הוא היה איש לבן, איש אוסטרלי לבן בין שני שחורים, הוא עמד איתנו ברגע הניצחון, והכל בשם אותה מטרה".

רק בשנת 2012 אישר הפרלמנט האוסטרלי הצעה להתנצלות רשמית בפני פיטר נורמן והכנסתו מחדש לספרי ההיסטוריה:

"הפרלמנט מכיר בהשגים הספורטיביים יוצאי הדופן של פיטר נורמן המנוח, שזכה במדליית הכסף במקצה 200 המטר באולימפיאדת מקסיקו סיטי ב-1968, עם תוצאה של 20.06 שניות, שהיא עדיין השיא האוסטרלי.

"מכיר באומץ של פיטר נורמן כשענד את סיכת הפרויקט האולימפי לזכויות אדם על דוכן המנצחים, מתוך סולידריות עם הספורטאים האפריקנים-אמריקנים טומי סמית' וג'ון קרלוס, שהניפו את ידיהם בהצדעת 'הכוח השחור'

"מתנצל בפני פיטר נורמן על העוול שנעשה לו בידי אוסטרליה כאשר לא שלחה אותו לאולימפידת מינכן ב-1972, למרות שעמד, שוב ושוב, בזמן הנדרש; ומכיר באיחור בתפקיד רב העוצמה שמילא פיטר נורמן בקידום השוויון בין הגזעים".

עם זאת, המילים שמגדירות הכי טוב את פיטר נורמן הם פשוט מילותיו שלו כשהסביר את הסיבות למחווה שלו בסרט התיעודי הצדעה – אותו כתב, הפיק וביים אחיינו, מאט נורמן:

"לא הצלחתי להבין למה אדם שחור לא יכול לשתות מים מאותה הברזייה, לנסוע באותו האוטובוס, או ללכת לאותו בית ספר כמו האדם הלבן. היה חוסר צדק חברתי, שלא יכולתי לעשות שום דבר לגביו במקום בו הייתי, אבל בהחלט שנאתי אותו.

"אמרו לי שהעובדה שחלקתי את מדליית הכסף שלי עם האירוע הזה על בימת המנצחים הסיטה את תשומת הלב מההופעה שלי. ההיפך הוא הנכון, אני חייב להודות, הייתי גאה למדי לקחת בזה חלק".

כאשר אפילו היום נראה שהמאבק לזכויות אדם ושוויון הוא בלתי נגמר, וחייהם של חפים מפשע נלקחים, אנחנו צריכים לזכור את האנשים שהקריבו כבר את עצמם, כמו פיטר נורמן, ולנסות לחקות אותם. שוויון וצדק אינם עניין של קהילה בודדת, הם מאבק של כולנו.

כשאגיע לסן-חוזה, אני מתכוון לבקר את הפסל שהקימו באוניברסיטה שם, והמדרגה הריקה על דוכן המנצחים תזכיר לי את הגיבור הנשכח, אך האמיץ באמת, פיטר נורמן.


ריקארדו גאזינגה, בן 40, הוא סופר וגם שוטר ביחידה לפיזור הפגנות. ספרו הראשון "A visco coperto" זכה בפרס "איטאלו קלווינו" היוקרתי. בסוף חודש אוגוסט צפוי לצאת ספרו השני "Non devi dirlo a nessuno".

ניתן לעקוב אחריו בטוויטר, בפייסבוק או באתר שלו.

פורסם במקור במגזין Griot, תורגם לעברית על ידי שי וינבלום, באישור המחבר.