דבר העובדים בארץ ישראל
menu
יום שישי י"ט באדר ב' תשפ"ד 29.03.24
20.4°תל אביב
  • 21.7°ירושלים
  • 20.4°תל אביב
  • 21.9°חיפה
  • 19.4°אשדוד
  • 18.2°באר שבע
  • 25.0°אילת
  • 21.2°טבריה
  • 19.1°צפת
  • 18.7°לוד
  • IMS הנתונים באדיבות השירות המטאורולוגי הישראלי
histadrut
Created by rgb media Powered by Salamandra
© כל הזכויות שמורות לדבר העובדים בארץ ישראל
מגזין דבר

"באסון הבא נבכה שוב, על אותם דברים"

מיכאל פלד. "אם מישהו חושב שאחרי האסון הזה גמרנו, אז הוא טועה" (צילום: אלבום פרטי)
מיכאל פלד. "אם מישהו חושב שאחרי האסון הזה גמרנו, אז הוא טועה" (צילום: אלבום פרטי)

ד"ר מיכאל פלד, שבנו נהרג באסון פסטיבל ערד: "האסונות שהתרחשו מאז ערד הם תמונת מראה האחד של השני. לפני, במהלך ואחרי האירוע"

הדס יום טוב

"יש שיטה שעובדת בכל האסונות", אומר ד"ר מיכאל פלד (73), שבנו איטן נהרג באסון פסטיבל ערד ב-1995. "אפשר להסתכל על האסון בו נהרגה סגן הילה בצלאלי ז"ל בחזרות לטקס המשואות בהר הרצל, על התקרה שקרסה בחניון הברזל ברמת החייל והרגה שלושה אנשים או על אסון ורסאי. אותה שיטה. יש מפיק שמקבל את ההפקה, יש לו קבלן משנה שהוא חשמלאי, קבלן משנה שהוא אינסטלטור וכולי. לכל אחד מקבלני המשנה יש קבלן משנה, ואי אפשר להאשים אף אחד, כי לאף אחד אין אחריות מלאה. כל אחד יכול להפנות את האצבע למי שמימינו. וזה גם מה שקורה היום".

26 שנים עברו מאז אסון ערד, ביולי 1995. איטן פלד ז"ל, שהיה אז בן 15 בלבד, קיפח את חייו באסון, יחד עם חן יצחק ז"ל ונעמה אלקריב ז"ל, בעקבות שער שקרס תחת עומס וצפיפות המבקשים להיכנס להופעת הפרידה של משינה במתחם ה"אתרוק". מאז, אחריות לא נלקחה, אצבעות הופנו לכל עבר, וההליכים המשפטיים נגררו שנים והסתיימו בעונשי מאסר קצרים לכל היותר.

"כתבנו, התרענו, ידענו שמשהו יקרה"

"איטן היה אמור לעלות לכיתה י"א, ולהירשם ללימודי מחשבים באוניברסיטת באר שבע. הוא יליד 79, היום היה אמור להיות בן 42. אולי הוא היה איש הייטק, מי יודע", מספר פלד (73). לילדים שלי יש שמות מיוחדים. איטן זה סוג של שיבולת", הוא אומר בחיוך". איטן היה הבן השני, אחרי נופר, ומיד אחריו חילף, שהיה בן 14 כשאיטן נהרג, והם בעצם גדלו כמו תאומים, ולוטם, שהייתה קטנה.

איטן פלד ז"ל. "אולי הוא היה היום איש הייטק. מי יודע" (צילום: אלבום פרטי)
איטן פלד ז"ל. "אולי הוא היה היום איש הייטק. מי יודע" (צילום: אלבום פרטי)

"כשעזבנו את באר שבע, בעיקר כדי להיות קרובים יותר לילדים, הדבר הקשה ביותר היה להשאיר שם את איטן", הוא נזכר. "עד היום, פעם בחודש אנחנו יורדים לבקר את איטן. לאזכרות מגיעים בסביבות 100 אנשים. השנה, בגלל הקורונה, לא קיימנו את האזכרה. התגובה של החברים הייתה שהאירוע הזה ימשיך להתקיים, כל שנה".

הכאב חי, גם אחרי 26 שנה?
"כן. זה לא נגמר. לפני שלושה שבועות מלו את הנכד שלי, ואני הייתי הסנדק. אי אפשר להגיד שזה היה קל עבורי. רחוק מזה. הסתכלתי על הילד, הנכד שלי, וראיתי את הבן שמת לי. הכאב הזה לא נגמר אף פעם".

איך הרגשת כששמעת על האסון במירון?
"מאוד מאוד מתוסכל. כל השנים, לפני כל אסון שהיה מאז ערד, המכבייה, ורסאי, רמת החייל, מערכת התאורה בהר הרצל, תמיד אמרנו, כתבנו, התרענו. ידענו שמשהו יקרה. ואם מסתכלים בעיון, רואים שהאסונות האלו הם תמונת ראי אחד של השני. גם לפני האירוע, גם במהלך האירוע וגם אחרי האירוע".

"ב-2:00 בלילה באו והודיעו לנו"

איך נראה עבורך ערב ה-18 ביולי 95?
"גרנו אז בנווה נוי בבאר שבע. גם הילדים וגם אנחנו היינו לקוחות דיי קבועים בפסטיבלי ערד לאורך השנים. איטן נסע עם קבוצה של חברים בשלישי בבוקר, והיה אמור לחזור בערב, אחרי ההופעה של משינה. הוא הגיע לערד, שם את התרמיל שלו בקן של הנוער העובד והלך להסתובב עם החברים שלו, לשרוף את הזמן עד להופעה.

"נחמה ואני לא תכננו לנסוע בשנה הזו לערד, אבל בערב החלטנו לקפוץ בכל זאת. בניגוד לשנים קודמות בהן לא היה אפשר להיכנס עם רכבים לעיר באותו הערב, הכל היה פתוח והיה בלאגן טוטאלי. הגענו והתיישבנו ליד האצטדיון כדי לשמוע את אסתר עופרים.

"אחותו הגדולה של איטן, נופר, שהייתה אז חיילת בת 19, נסעה גם היא להופעה של משינה עם חבר שלה. ב-21:00, כשהתחילו הצפירות וראינו התרוצצויות, ידענו שגם נופר וגם איטן הלכו לאתרוק לראות את משינה. ניסינו להגיע לשם, אבל היה שם דוחק נוראי ולא היה אפשר להתקרב. פגשנו חלק מהחברים של איטן, והם אמרו לנו שחברים אחרים כבר המשיכו משם הלאה.

פינוי פצועים מאסון ערד, 1995. "החלטנו שנחכה בבית. חיכינו לטלפון שלו שלא הגיע" (צילום: נתן קודינסקי)
פינוי פצועים מאסון ערד, 1995. "החלטנו שנחכה בבית. חיכינו לטלפון שלו שלא הגיע" (צילום: נתן קודינסקי)

"החלטנו שנחכה לאיטן בבית. הוא היה ילד אחראי, וחיכינו לטלפון שלו, שלא הגיע. בערך ב-2:00 בלילה באו והודיעו לנו. את נופר לא הצליחו לאתר באותו הלילה, וניידים עוד לא היו אז. ידענו שיש לה כרטיסים למופע ולא הצלחנו לאתר אותה. ביקשנו שלא ידווחו ברדיו את השם של איטן עד שנמצא אותה, ולפנות בוקר התברר שהיא וחבר שלה ראו את הדוחק והחליטו למכור את הכרטיסים ולנסוע לראות את דיוויד ברוזה במצדה".

מה גרם לאסון בערד?
"ברדק, בצע כסף ורשלנות. מתחם אתרוק הכיל שנים קודם לאסון כ-12 אלף איש. באותה שנה היה אישור ל-18 אלף למרות שב-1994 כמעט והיה שם אסון, שהושתק, ולמרות שלא נערכו שינויים במתחם. נוסף על כך נמכרו לפחות 5,000 כרטיסים יותר מהמותר, לפי הודאת המפיקים. ככל הנראה המספר האמיתי היה גבוה יותר, והיו גם נערים שהגיעו למקום עם וואוצ'רים שחילק בנק הפועלים.

"בנוסף, באותו לילה הגיע ראש הממשלה דאז, יצחק רבין ז"ל, לטקס פתיחת המרינה באשקלון. רוב הכוחות המיומנים של המשטרה נשלחו לאבטח את ראש הממשלה, ואת רבבות בני הנוער בערד אבטחו 54 שוטרים. המשטרה קובעת בעצמה את הפעולה לפי המספרים שמעבירים לה מפיקי האירוע, ואיש לא מפקח על זה.

"עוד עניין הוא עיריית ערד לא השקיעה שקל במקום. את השער שקרס, מה שגרם לילדים ליפול כמו אבני דומינו ולמחוץ אחד את השני למוות, הקימה מחלקת הגינון של העירייה כדי לחסוך בעלויות. הוא אפילו לא היה מעוגן לאדמה".

"המסר היה ברור: מי שאשם זה ההורים"

בעקבות האסון הורשעו חמישה ממארגני פסטיבל ערד ברשלנות, וריצו עונשי מאסר של עד שנה אחת. ב-2005 הציג מכון התקנים הישראלי תקן לבטיחות באירועים המוניים, אותו התבקש לנסח בעקבות האירועים. בפועל, לטענת פלד, לא נערכה חקירה יסודית ולא הופקו לקחים.

"ברגע שיש כשל, המשטרה היא זו שחוקרת את עצמה" הוא מסביר. "היא זו שמפיקה לקחים והיא זו שאמורה ליישם את הלקחים. אם אתה אזרח מן השורה, אתה לעולם לא תקבל את דו"ח הבדיקה של המשטרה, לא תדע מה היו הכשלים שזוהו ואילו לקחים הופקו".

ניסיתם לקבל את המידע הזה?
"מי שהיה אז שר המשטרה, משה שחל, הבטיח לנו את הדו"ח של המשטרה. מישהו כנראה לחש באוזן שלו שהדו"ח בעייתי, ושחל הודיע לנו שנקבל רק חלקים נבחרים מתוכו.

"כלפי מד"א טענו אחרי האסון שחלק מבלוני החמצן באמבולנסים היו ריקים. פנינו למד"א וביקשנו לקבל מהם את דו"ח בדיקה שלהם. ענו לנו שמכיוון שזו בדיקה רפואית הם לא יכולים להעביר את זה, כי אנחנו לא אנשי רפואה. אז העברתי להם שמות של חמישה מנהלי מחלקות ברמב"ם ועוד שלושה מג"דים של גדודי רפואה בצבא, ביקשתי שיעבירו לאחד מהם את הדו"ח. עד היום אנחנו מחכים. ביקשנו ועדת חקירה, אבל המסר היה ברור: מי שאשם זה ההורים ששלחו את הילדים שלהם לאירוע".

"אין אדם אחד בראש הפירמידה"

הפרטים בנוגע לאופן בו ייחקר האסון במירון טרם התבררו. היועץ המשפטי לממשלה, אביחי מנדלבליט, הודיע לאחרונה שתתנהל חקירה במקביל על ידי מח"ש ועל ידי המשטרה. גם מבקר המדינה, מתניהו אנגלמן, הודיע שיחקור את האירוע, וכלל לא ברור אם תוקם ועדת חקירה ממלכתית לאסון. אך בכל הנוגע לשאלות של האחריות, הסקת המסקנות והפקת הלקחים, פלד טוען שאין לצפות להתנהלות שונה מזו שזכורה לרעה מערד.

"דמיין לעצמך שאדם עומד בצומת, ובו זמנית ארבע מכוניות מתנגשות בו והוא נהרג. אף אחד לא יואשם ברצח או בהריגה, משום שאתה לא יכול להוכיח מי הנהג שגרם למוות"

"גם במירון וגם בערד היה משהו מאוד אופייני, שקורה בכל אירוע, בכל מקום. כדי לקיים אירוע צריך אישורים מהמשטרה, ממד"א, ממשרד הבריאות, ממכבי אש, מהרשות המקומית והרשימה עוד ארוכה. אבל הגופים השונים לא מתואמים בינם לבין עצמם. זאת אומרת, המשטרה לא יכולה להגיד למד"א מה לעשות, ולהיפך. אין אדם אחד בראש הפירמידה שאחראי להושיב את כולם ולוודא שהתכניות של כולם מסונכרנות אחת עם השנייה. אדם שיודע שאם חלילה קורה משהו הוא האחראי".

כלומר, יכול להיות מצב שמבחינה פורמלית, אף אחד לא אחראי?
"אחרי אסון ערד דיברנו עם לא מעט עורכי דין. הם אמרו לי את הדבר הבא: דמיין לעצמך שאדם עומד בצומת, ובו זמנית ארבע מכוניות מתנגשות בו והוא נהרג. אף אחד לא יואשם ברצח או בהריגה, משום שאתה לא יכול להוכיח מי הנהג שגרם למוות".

וזה עדיין המצב?
"שום דבר לא חדש. אפשר להסתכל על אסון המכבייה, על ורסאי, כולם תמונת מראה האחד של השני. התמונה תמיד אותה תמונה: הפוליטיקאים מאוד רוצים את הרכב, את הלשכה ואת השכר, אבל הם לא מוכנים לקחת על עצמם אחריות על שום פעולה שהם עצמם עשו. לא רק פוליטיקאים. יש שיטה של לזרוק אחריות, לגלגל אותה לקבלני המשנה. וזה נכון לכל הגופים ולכל המקרים.

קריסת גשר המכביה, 1997. "יש שיטה של לזרוק אחריות" (צילום: AP)
קריסת גשר המכביה, 1997. "יש שיטה של לזרוק אחריות" (צילום: AP)

"כל אחד היום בישראל יכול להפיק אירוע המוני. לא נדרשת שום הכשרה. ובחלקים שקיבלנו מדו"ח המשטרה על אסון ערד נכתב בבירור שיש עמימות לגבי חלוקת התפקידים באירועים כאלו. וזהו. כתבו והאותיות פרחו באוויר".

זה קשור באופן ישיר לאסון במירון?
"בוודאי. אחרי ערד, שרת התרבות דאז שולמית אלוני ז"ל, הקימה ועדת בדיקה. הוועדה המליצה ש'משרד האמנויות', לא חלילה המשרד שאלוני אמונה עליו, יקבע נהלים שינחו עמותת הזוכות לתמיכה בניהול אירועים, ויתנה המשך תמיכה תקציבית בקיום ספר נהלים מתאים לכל עמותה. במירון, כמובן, אין דבר כזה. בנוסף, גם עכשיו, אחרי האסון במירון, כולם מסכימים שצריך להקים ועדת חקירה ממלכתית שיש לה שיניים. גם זה לא יקרה, כמובן".

"לא שילמו שום מחיר"

למה אתה טוען שלא תוקם ועדת חקירה ממלכתית?
"מי בעצם אמור להקים את הועדה הזו? מי יגדיר לה את תחום הסמכות והאחריות שלה? הממשלה. למה שהיא תעשה את זה? אני לא מכיר מישהו שיושב על עץ וכורת את הענף שהוא יושב עליו. הרי ראש הממשלה, שצריך למעשה לחתום על הועדה הזו, יודע שהאצבע המאשימה תופנה גם אליו וגם לאחרים".

מה מצפה להורים ולמשפחות של הרוגי מירון בהתנהלות מול המדינה?
"תמונת ראי של מה שאנחנו חווינו. צר לי על המתים, זה היה אירוע מחריד, מיותר לחלוטין. האנשים והילדים שהיו נוכחים באירוע יסבלו שנים מטראומות. אנחנו רואים את החברים של איטן, שחלקם עד היום סובלים ממה שהיה שם.

זירת האסון במירון. "אם יש להורים ציפיות מהרשויות, שישכחו מזה" (צילום: דוד כהן/פלאש90)
זירת האסון במירון. "אם יש להורים ציפיות מהרשויות, שישכחו מזה" (צילום: דוד כהן/פלאש90)

"ההורים, אם יש להם ציפיות מהרשויות, צר לי להגיד להם שישכחו מזה. אף אחד לא יקח אחריות, אף אחד לא ישלם את המחיר, שום דבר לא ישתנה. באסון הבא כולנו נבכה שוב, ונדבר בדיוק על אותם הדברים. הברדק חוגג והילדים ימשיכו להיהרג, לצערנו הרב".

אנשים ישבו בכלא, הם לא שילמו את המחיר?
"כרטיס לפסטיבל ערד עלה, בזמנו, 60-50 שקל. מכרו בין 5,000 ל-7,000 כרטיסים עודפים. אנחנו מדברים על סדר גודל של מעל רבע מיליון שקל, בסכומים של אז. הרבה מאוד אנשים היו מוכנים לשבת ארבעה חודשים בכלא בשביל סכום כזה שיסדר אותם לכל החיים. אז שאף אחד לא יגיד 'שילמו את המחיר'. לא שילמו שום מחיר.

"אנשים ישבו חודשים ספורים בכלא. חלק קיבלו עבודות שירות. על שלושה ילדים שנהרגו. כולם קודמו. הקצין שהיה אחראי על האירוע עצמו בפסטיבל קודם, למרות שניסינו להילחם בקידום שלו. מפקד המחוז לקח אחריות, בדיוק כמו מפקד המחוז הפעם, ומהר מאוד המשטרה הסבירה לו שהוא לא יכול לקחת אחריות, אז הוא התחיל למלמל כל מיני הסברים ובסוף אמר שהוא לא אחראי.

"כולם אומרים שההר לא יכול להכיל יותר מ-20,000 איש וכולם מאשרים אירוע של מאות אלפים. "אז מי אחראי? תמונת המצב היא תמיד אותו דבר, כשקורה אסון, אף אחד לא אחראי. והאסונות קורים אחד אחרי השני"

"השר אוחנה ישב בישיבה שאישרו את התכניות, עכשיו הוא הודיע שהוא לא אחראי. אז מי כן אחראי? מי אחראי לכל העסק הזה? נחזור לצומת, מי מארבעת הנהגים אחראי על הרג הולך הרגל? קבלן משנה כזה? קבלן משנה אחר? באבות? עמותות? מי אחראי?

"מירון הוא אקס-טריטוריה של מדינת ישראל, מנוהל על ידי הקדשים ועמותות ואיפה שלא מסתכלים הברדק חוגג. כולם אומרים שההר לא יכול להכיל יותר מ-20,000 איש וכולם מאשרים אירוע של מאות אלפים.

"אז מי אחראי? תמונת המצב היא תמיד אותו דבר, כשקורה אסון, אף אחד לא אחראי. והאסונות קורים אחד אחרי השני. אם מישהו חושב שאחרי האסון הזה גמרנו, אז הוא טועה".

"ברגע שתהיה אחריות אישית הדברים ישתנו"

למרות התסכול, ואולי בגללו, לד"ר פלד ברור מה צריך לקרות כדי למנוע את האסון הבא.
"מישהו צריך  להחליט שעד לפה היה מספיק, ומפה בואו נעשה סדר", הוא אומר. "כולם יודעים מה צריך לעשות, מראש הממשלה ומטה. צריך להגדיר דברים בצורה מסודרת, להטיל אחריות. להחליט על אחד שהוא אחראי, וזה לא משנה איזה קבלני משנה הוא לקח. מישהו צריך לעמוד בראש הפירמידה. ברגע שתהיה אחריות אישית, עם סמכות, חובות וזכויות, הדברים ישתנו".

איך יראו החיים של המשפחות אחרי אסון?
"סיוט, תסכול, אבל החיים גם ימשיכו. כשאיטן נהרג נחמה ואני ישבנו הרבה והתלבטנו, מה בעצם קורה עכשיו. ישנה אפשרות שבה היינו אומרים אוקיי, זה אסון נורא, אני מתפרק לחתיכות, החיים שלי נגמרו. מצד שני, היו לנו עוד שלושה ילדים לגדל. מה הם אשמים בזה שאח שלהם נהרג? האח שלהם נהרג, הם צריכים גם לאבד שני הורים?

"ההחלטה שלנו הייתה שיחד עם האבל הילדים שלנו זכאים להורים, עד כמה שאפשר, נורמליים. אתה מוצא את עצמך טומן את הכאב עמוק עמוק ומשתדל שהילדים לא ירגישו בהבדל. אני לא יודע אם זו הייתה החלטה נכונה או לא נכונה, ואני לא יודע עד כמה הילדים שלנו חושבים שהצלחנו, הם לא אומרים לנו. אבל התוצאה היא שהילדים היום הקימו משפחות ומצליחים בחיים".

למרות כל הכאב והביקורת, בחרתם להמשיך לגדל את הילדים שלכם בישראל. גם אחרי האסון.
"מעבר לאסונות, החלטנו שזה המקום הנכון לגדל בו את הילדים. ב-1981 יצאנו לשנתיים בארה"ב והייתה לנו את האפשרות להישאר שם החלטנו לחזור לארץ. אבל כן, זו דילמה. זו דילמה מאוד רצינית, וזה עוד מהדהד. אבל ההחלטה הייתה להישאר פה, לחזור הביתה".

דבר היום כל בוקר אצלך במייל
על ידי התחברות אני מאשר/ת את תנאי השימוש באתר

כל העדכונים בזמן אמת

הירשמו לקבלת פושים מאתר החדשות ״דבר״
נרשמת!