אמונה

יש ישראלים חילונים שבזים לפעולות שאמונה גורמת לאנשים לעשות, ואולי בכלל לקונספט הזה, שלפיו אנשים פועלים מתוך צו ערכי ומצפוני שאינו נביעה אישית (לא שיש דבר כזה, אבל זוהי אמונתם של הלא-מאמינים) ייחודית של עצמם.

מיליוני היהודים שעולים בכל שנה למירון, אלו המגיעים לכותל המערבי, לקברי הצדיקים, להילולות, הם לא עיוורים או עדר מובל. להפך, רבים מהם מגיעים להתפלל, להדליק נר, לזעוק ולבכות, כחלק ממכלול של פעולות שהם עושים למען עצמם ולמען הכלל.

אמונה, למרות האמונה הרווחת, היא ברוב הפעמים פעולה אקטיבית ושכלתנית מאוד: אני לא יכול לשנות את כל מה שצריך שינוי, לשם זה עוד כוחות צריכים להצטרף למאמץ הזה, ואני מגייס אותם. אמונה היא כוח מניע, והיא גם כוח מרפא, ולפעמים (ועל זה סומכים לא מעט פוליטיקאים ועסקנים) אמונה היא כר פורה למניפולציות.

חרדים

אין לי עדיין חברים חרדים, אבל ברוך השם, בשנים האחרונות אני מכיר יותר מקרוב את הציבור האדיר, המגוון, המרתק והרחב הזה, והדרך שלי עוד ארוכה. מה שברור הוא שמאז האסון אין ספור למעשי החסד, התרומה, ההתגייסות, הדאגה שיש בציבור הזה למען הקורבנות של האסון.

נכון, ההרוגים כולם משתייכים לחרדיות כזו או אחרת, ונכון שיש עוד מאות אלפי ישראלים שאינם חרדים שהתגייסו, ועדיין הקוד העמוק שיש בציבור הזה, הרואה בפעולות חסד חלק מעילוי הנשמות, מריפוי הכאב במובנו העמוק.

עבור המשפחות נפתחו חשבונות בנק לגיוס תרומות, ספרי תורה נכתבים לעילוי נשמתם, תיקי רפואה נתרמים, מחוות מרגשות ומשנות עולם עבור הקרובים הכואבים.

לצד זה, נראה שחשבון הנפש נערך ברמה האישית: מכר חרדי אמר לי שבמשך כמה ימים התייסר בשאלה מה עליו לתקן בדרכיו, מה הקב"ה רצה להגיד לו באופן אישי על מעשיו באסון מירון. אותו בחור לא היה מעולם במירון, ועדיין השאלות הכבדות מופנות פנימה.

נראה שיש מי שרוצה לנצל את הסנטימנט הזה כדי לטשטש את הביקורת, לרכך את השאלות במטרה שהאצבעות לא יופנו אליו. אם הפרסום בחדשות 12 נכון, ויועצת ראש הממשלה רבקה פאלוך אכן נשלחה למשפחות האבלות כדי לצלם סרטוני תמיכה בנתניהו, זהו שפל עמוק כל כך, ניצול ציני כל כך, שאני מתפלל שהוא לא נכון.

יונות

"הוא כל כך צדיק שהיונות הלבנות, ראית אותן? יושבות על העץ מעל הקבר שלו", אמרה לי אחת הנשים ששוחתי איתן בהר שעות לפני האסון. היונות הן אנפות לבנות שמקננות בברושים סמוך לחלקת הקבר של הרשב"י. ביום ראשון, כשחזרתי שוב למקום, ראיתי אותן שוב, לא הצלחתי לספור, אבל אני מאמין שהיו שם 46 אנפות, יונות, לבנות.

במעבר חד

קצב האירועים המטורף השבוע, המסקנות המהירות והקביעות הנחרצות על מה אירע ומי אשם, הביאו אותנו למיצוי מהיר של הדרמה הכואבת של הלילה בין חמישי לשישי שעבר, וביום שלישי הסיפורים, הדמעות והדעות נדחקו לחלק המאוחר של מהדורות חדשות הערב.

אנחנו רגילים לזה, הנפש שלנו, האישית והלאומית, מורגלת במעברים החדים האלו. כעם עם טראומה ופוסט טראומה גלויה ובלתי מטופלת בעליל, יש לנו מנגנוני הדחקה מצוינים. אבל החיים הם לא רק מעברים חדים, הם גם עגולים. הנה שבוע עבר, וחודש ושנה. חשוב שנשטוף ידיים רגע ביציאה מבית הקברות. הזמן הזה, שבו מעכלים את ההבדל בין המתים והחיים, רגע שיכול להיות ארוך ודרמטי עבור הפרט, אסור שיסייע לאלו שאחראים על האסון לנקות את הדם.

להציל את המצילים

בעוד אצל רובנו האירוע הסתיים, והמשפחות מוקפות בתמיכה, לפחות נכון לעכשיו, כוחות ההצלה, החובשים, השוטרות, אנשי זק"א ואנשים רבים שסייעו באסון, חיים ויחיו את הדקות הארוכות האלו עוד ועוד, שוב ושוב.

חובש אחד, שהיה מהראשונים להגיע לזירת האסון, סיפר לי בתחילת השבוע שהוא לא מצליח לישון כבר כמה ימים, משחזר את האירועים, בוכה כל הזמן וחושב על אלו שלא הצליח להציל. ביקשתי ממנו שירים טלפון לקו התמיכה בבית החולים הדסה, והוא הבטיח לי שיעשה את זה.

כששוחחתי איתו לאחר כמה ימים, סיפר בשמחה שהוא כבר מצליח לישון, רק חבל שיש את הדבר הקטן הזה שמפריע לו: שהוא מרגיש אשם על שלא הצליח להציל עוד אנשים, אבל חוץ מזה הוא ממש ממש בסדר. והוא גם לא עובד כבר שבוע ושוכב במיטה ולא מצליח להתקשר לקו התמיכה הזה, אבל חוץ מזה הוא ממש בסדר.

נפתחו לא מעט קווי תמיכה נפשית עבור הניצולים באסון במירון, דבר חשוב מאין כמותו, אבל אי אפשר לסמוך עליהם שיעזרו לעצמם, המדינה חייבת באופן אקטיבי לאתר אותם אחד אחד ולטפל. אנחנו חייבים להם את זה.

לא חייבים למות או לכבוש את ההר

איך הופכים אקס-טריטוריה לחלק מהמדינה? לא מעט חילונים, ולא רק, דורשים ריבונות בהר עכשיו ומיד. מולם, לא מעט מהדתיים חוששים, בצדק או לא, שהתערבות של המדינה במקום הקדוש הזה תערער את כוחם, וגם תחטא לצדיק ולמסורות העתיקות הנהוגות במקום.

אבל יש עוד אופציות חוץ מכיבוש ההר או מוות. נכון שלא מעט חילונים גילו עכשיו את הקבר ואת הבעיות הקשורות אליו ואל ההילולה, אבל לא היה שם מדבר לפני האסון, הכיכר לא היתה ריקה, יש המון אנשים שמכירים את המקום ובעיותיו, ורק צריכים את העזרה של המדינה, קצת כוח, קצת כסף, ובעיקר גב, כדי להפוך אותו לבטוח עבור כולם.

אם המדינה ושלוחיה תתנהג ככובשת בטריטוריה הזו, בלי להבין שלצד הליקויים הבטיחותיים יש לתקן את משבר האמון של הציבור הזה במוסדות הרשמיים (ולא רק שלו), שום תיקון לא יקרה שם, רק מאבק ארוך בלי הכרעה, ואולי עוד איקסים.

אחריות ואשמה

ההבחנה שעשה השר לביטחון פנים, אמיר אוחנה, בין שתי המילים, היא לא מדויקת. הוא טען שהוא אחראי, אבל זה לא אומר שהוא אשם. לגבי האשמה של אוחנה, זה יהיה תפקידו של השופט שיעמוד בראשות ועדת החקירה הממלכתית שתקום, כי כל דבר אחר יהיה בלתי נסבל לקבוע. אבל לגבי האחריות, ובכן, אחריות זה לא רק רגש, זו פעולה במציאות, יש לה נגזרות והיא מתרחשת לפני אסונות, לא אחריהם.