כשחבר הכנסת איל בן ראובן היה מפקד חטיבת שריון בתחילת שנות התשעים, שירתו תחתיו שמונה אנשי קבע שטיפלו בתחזוקת הטנקים של היחידה והכנתם למצב חירום. לאחרונה, כשהשתתף בסיור ועדת החוץ והביטחון בימ"חים (יחידות מחסני חירום) בצפון, גילה שהתקנים קוצצו והטיפול בטנקים נותר בידי אדם אחד. "דיברנו עם אנשי הקבע בבסיס והיה לי קשה לשמוע מה שהם אומרים. החימושניק צריך עדיין לתחזק את אותם 100 טנקים על פי תוכנית עבודה קבועה, לפתוח את הכלים, לבדוק, לשמן. בעקבות מלחמת לבנון השנייה השקיעו בחידוש הימ"חים 9 מיליארד ש"ח. עשר שנים אחרי, זה כאילו שהם נעלמו", אומר בן ראובן, ומזהיר מפני הקיצוץ במספרם של אנשי הקבע בצה"ל והשחיקה במעמדם. לדבריו, תקציב הביטחון לשנתיים הבאות אינו נותן מענה משמעותי לבעיות ההון האנושי של מערכת הביטחון.
בן ראובן השתחרר מצה"ל בשנת 2007 בדרגת אלוף, לאחר שירות של 35 שנה. הוא שירת כמפקד גדוד, חטיבה ועוצבה בחיל השריון, והמשיך לתפקיד ראש מטה זרוע היבשה, מפקד הגיס הצפוני ומפקד המכללות הצבאיות. במהלך מלחמת לבנון השנייה שירת בן ראובן כמפקד חזית הצפון. לאחר שחרורו הקים חברה לייעוץ בטחוני, ובהמשך עבד כמנכ"ל עמותת "לחופש נולד" להחזרת השבויים והנעדרים וכראש חטיבת היבשה בתעשייה האווירית. הוא נבחר לכנסת בבחירות האחרונות כחלק מרשימת "המחנה הציוני", וממקד את פעילותו בוועדות החוץ והביטחון ובוועדת ביקורת המדינה.
לבן שלי, אומר בן ראובן, לא אמליץ לשרת כאיש קבע בימ"חים. "לא בגלל שזה לא חשוב", הוא מדגיש, "אלא בגלל שנגד כזה מקבל 6,000-5,000 ש"ח בחודש. הביאו עכשיו פתרון לאנשי הקבע, כולם מתגאים, שר הביטחון ושר האוצר. נתנו הטבה מדהימה. את בודקת בשטח, זה בערך תוספת של 200 שקלים בחודש. זה כלום. האם זה פותר את בעיית אנשי הקבע?", הוא שואל בדאגה.
חוץ מהשכר הנמוך, תנאי השירות במתווה הקבע החדש גם לא מבטיחים ביטחון תעסוקתי. "גם כשהמשכורת של אנשי הקבע הייתה נמוכה, הייתי אומר להם – עד הפנסיה אתם פה. מערכת הביטחון היא המערכת היחידה שמקצצת כל שנה בין 4,000 ל-5,000 אנשים. אתם יודעים מה זה? אנשי הקבע של היום, אותם אלה שמרוויחים 6,000 ש"ח, לא יודעים אם בגיל 30 תהיה להם עבודה. פעם, זה מה שהיה לי להציע להם. היה ברור שמי שחותם קבע נשאר. אני מודע למגבלות של זה, היה מאוד קשה לפטר אותם, אבל פתרו את זה כך שהיום יש 'קבע ראשוני' (נקודת יציאה משירות הקבע לאחר שבע שנים של שירות – מ.ר.)."
תקציב גדול שמכיל קיצוצים
הצעת תקציב הביטחון לשנתיים הקרובות מתבססת על מסמך הבנות שחתמו בנובמבר 2015 שר הביטחון משה יעלון (שהספיק לעזוב את תפקידו בינתיים) ושר האוצר משה כחלון. המסמך מעגן את תקציב הביטחון לשנים 2020-2015, ונשען ברובו על המלצות ועדת לוקר מ-2015, שבמרכזן יצירת תקציב ביטחון חמש שנתי, קיצוץ בתקנים של אנשי הקבע ובהוצאות השכר בצה"ל, וכן קיצור שירות החובה לגברים. מהלכים נוספים בהסכם כוללים שינוי בהגדרות הזכאות לסיוע כנכה צה"ל. בסיס התקציב בחמש השנים הקרובות יעמוד על 59 מיליארד שקלים (כשישית מתקציב 2017), ויתווספו לו סכומים ייעודיים למטרות מוגדרות כגון העלאת שכר חיילי החובה.
– מידי שנה מתעוררים סביב גודל תקציב הביטחון ויכוחים סוערים – גם בתקשורת וגם בין השרים והמשרדים. איך לדעתך נכון לגשת לבניית התקציב הזה?
"אני חושב שתקציב הביטחון הוא כמעט היחידי שצריך להיות מאוד גדול. בגלל המצב הביטחוני שלנו, צריך שנהיה מעצמה בכל קנה מידה, בלי שום פספוסים. גם מבחינת סדרי העדיפויות, הביטחון הוא עדיין לחיות או לא. המערכות הביטחוניות הן מאוד יקרות, והציבור לא תמיד מבין את זה. אם רוצים לפתח מערכת שתתמודד בהצלחה עם 150 אלף רקטות של חיזבאללה, צריך להשקיע בזה הרבה כסף. הייתי אחראי על פרוייקטים כאלה בתעשייה האווירית, כל פרויקט זה מאות מיליונים והם מצילי מדינה.
על שלושה דברים התקציב עומד
– מהם העקרונות שצריכים לעצב את קביעת התקציב הזה?
"מבחינתי התקציב צריך לאפשר שלושה דברים – יציבות, יכולת תגובה מהירה ושמירה על ההון האנושי. באשר ליציבות, מערכת הביטחון זו מערכת מאוד גדולה שעוסקת בפיתוח לטווחים ארוכים. בתחילת שנות האלפיים הייתי ראש מטה זרוע היבשה בצה"ל ועסקתי בפיתוח אמצעי לחימה. חוזים שחתמתי עליהם אז הובילו לפיתוח מערכות שהיום נחשבות חדשות או שהן נכנסות לשימוש רק עכשיו. לכן היציבות והוודאות הן קריטיות.
"הדבר השני הוא שהתקציב חייב לאפשר יכולת תגובה מהירה שאיננה תלויה באחרים. למדינת ישראל יש מערכת אחת שכשצריך עכשיו משהו, היא יכולה לבצע אותו ללא עיכובים. כשיש חס וחלילה רעידת אדמה ועכשיו צריך לפעול – המערכת שמגיבה היא מערכת הביטחון.
"הדבר השלישי הוא סוגיית ההון האנושי, וזאת התמודדות אדירה. בשנות החמישים היה קל לשמור על ההון האנושי, בגלל המאצ'ואיזם, הגיבורים והצורך. היום זה הולך ופוחת. אני גר ביודפת, מקום שבו במשך שנים כולם שולחים את הילדים לקורס טייס או להיות לוחם קרבי. היום אני מתחיל לשמוע הורים שתוהים האם בכלל לשלוח את הילדים ולאן, פתאום יש רתיעה. מפקד חיל האוויר אמיר אשל אמר לי לאחרונה 'האנשים שלי שיוצאים לחצרים, לבאר שבע, מורידים את המדים כי היום להיות איש קבע זה לא כבוד גדול'. מה זה הדבר הזה? אין לי תשובות טובות. כמו שאמר הרמטכ"ל לא מזמן, האיום הכי גדול על צה"ל הוא אובדן האמון של החברה הישראלית בו. זה ויכוח מוסרי, זה לא ויכוח על כסף. אם לא נשמור על זה אנחנו נאבד את העוצמה הזאת."
– איך ניתן להתמודד עם הירידה במוטיבציה לשרת בקבע?
"צריך לתת למערכת הביטחון כלים כדי לשמור על ההון האנושי. המערכת היום לא מסוגלת להתחרות בהייטק. למה שהם יישארו? יש כאלה שמאוד מעניין להם, נגיד ב-8200, שזו יחידה שעדיין כשאתה בא הביתה יש לך 'פאסון'. וזה נורא חשוב, צריך לשמור על זה. אבל אי אפשר להתעלם מהתמורות הכלכליות.
"התקשורת מפרסמת את המשכורת של אלוף בצה"ל, מראים 49 אלף בחודש, כאילו הוא מיליונר. בפועל הוא מביא הביתה 20 אלף. אבל האחריות, העבודה שלו, הוא לא חי. אין אנשים כאלה. מנכ"ל בחברה שמרוויח פי כמה, בסוף הוא אחראי על כסף. אפשר להשוות את זה למפקד פיקוד? או מפקד גדוד? או למ"פ, שמביא הביתה 12 אלף? מולו עומד בחור צעיר שיצא מ-8200, ומוכנים לקחת אותו לתעשייה אווירית, הוא יקבל שם בוחטות. להיות בקבע זו התאבדות מבחינה כלכלית."
– מהם ההיבטים החיוביים שאתה רואה במתווה החדש של תקציב הביטחון?
"התקציב הרב-שנתי הוא הישג גדול למערכת הביטחון בתחום של היציבות. בא גדי (אייזנקוט) כרמטכ"ל ואמר, תפסיקו להכריח אותי 'לסבן' כל הזמן. תחייבו אותי בהתייעלות כזאת או אחרת, אבל תנו לי תקציב שאני אדע איך להתנהל. תקציב משנה לשנה זה לא עובד. כשאני חותם על הסכם עם התעשייה האווירית או ארה"ב על מטוס F-35 או על טיל כזה או אחר, זה הסכם של 15-20 שנים. בתקציב חד שנתי אני מעריך שזה יהיה אותו תקציב, ואולי תהיה מלחמה ואקבל עוד כסף, או שאלחץ עוד קצת ועוד קצת עד שיהיה לי מספיק. בתקציב רב שנתי יש לי עכשיו 51 מיליארד באופן קבוע, ועם זה אני יכול לקבל החלטות, וגם להצטמצם אם צריך".
יש סיבה לדאגה
עד היום משרד האוצר לא פיקח על ההוצאות של משרד הביטחון בזמן אמת, בניגוד לכל משרדי הממשלה האחרים. בהבנות האחרונות סוכם שלאנשי האוצר תהיה גישה לנתונים האלו. האם אתה חושש מכך?
"מערכות הביצוע ברוב המשרדים מעוקרות בגלל השליטה של משרד האוצר על הכספים שלהם. בשביל להזיז אבן מפה לשם צריך אישור של האוצר. זו הבירוקרטיה במיטבה. המשרד היחיד שאצלו זה לא ככה זה משרד הביטחון. אתה אומר 'אני צריך לשים קיר איפשהו בצפון', מרים טלפון, ותוך זמן קצר טרקטורים באים. לא צריך אישור מאף אחד. יש למשרד את העצמאות שלו. מה רוצה משרד האוצר? שמשרד הביטחון יהיה כפוף לו כמו כל שאר המשרדים. ואסור שזה יקרה. תקציב הביטחון לא יכול להיות מוחזק על ידי משרד האוצר.
"אז סגרו שיהיה דוח שקיפות פעם בחודש, אבל השאלה כמה זמן זה ימשך. זה היה בנוי על כחלון ובוגי, אבל היום זה ליברמן. אני מחכה ליום שזה יתפוצץ, וזה יקרה מהר. אין לי ספק בכלל."
– מה צפוי לנו עוד עשר שנים?
"צריך להבין שאם רוצים להקטין את תקציב הביטחון, מה שבאמת צריך זה לעשות שלום. כל עוד זה לא קורה, תקציב הביטחון ימשיך להיות גדול, ויצטרך לגדול עוד. זה יבוא על חשבון מערכות אחרות, אין ספק. צריך להחליט מה לעשות – האם על חשבון מערכת החינוך? על חשבון העברות קואליציוניות? זו שאלה של סדר עדיפויות.
"תקציב הביטחון סביר סך הכל. מערכת הביטחון באמת עושה מהלכים דרמטיים בשביל לקצץ בהוצאות. הדוגמה הבולטת היא הירידה ל-40 אלף אנשי קבע. אני חרד מזה. חרד מאוד. כי מאיפה הוציאו את האנשים? אני רואה בשטח. בעוד עשר שנים, בימ"חים לא יהיו אנשים. אין היום צעיר אחד".
