ההחלטה שהתקבלה אתמול (רביעי) במשרד האנרגיה על סגירת התחנות הפחמיות בחדרה זכתה לברכות רבות מכל הכיוונים, ההחלטה עצמה מקדמת את ישראל לעתיד אנרגטי נקי יותר, ובתנאי שהשימוש בגז יהיה זמני כאנרגיית מעבר לפני התבססות על הפקת חשמל מאנרגיות מתחדשות שאינן מזהמות. אבל יש להחלטה הזו גם צד אחר, שכדאי להתעכב עליו – הידוק החבל מעל צווארה של חברת החשמל, בניגוד לאינטרס הציבורי.

הפחם לא נעלם

גם לאחר ההחלטה הנוכחית, שתי יחידות ייצור פחמיות במתחם "אורות רבין" ימשיכו להיות חלק מייצור החשמל בישראל, לאחר התקנת סולקנים, שאמורים בתיאוריה להפחית את הפליטות ב90%, אם כי עד כה לא הצליחו בחברת החשמל לכייל אותם לרמת סינון שכזו.

רכש הפחם ואחסונו ימשיכו לפגוע בתושבי שכונת חפציבה, הממוקמת בקרבת התחנה, בשל אבק הפחם שנישא ברוח לעבר בתיהם. לחברה תישאר גם מלאכת השימור של התחנות הישנות, שמצריכה העסקה של לא מעט עובדים כדי לטפל ביחידות הלא פעילות.

כלומר, גם בעשורים הבאים, מידה מסויימת של ייצור חשמל תיעשה באמצעות פחם מזהם. בהקשר זה כדאי לשים לב לתגובת ארגון "אדם טבע ודין" להחלטה של שטייניץ, שלצד כל התגובות המברכות הזכירו כי חלפו 13 שנים מרגע קבלת ההחלטה על הסבת תחנת רדינג להפעלה בגז ועד ליישומה בפועל, לא לפני שהוגשה תביעה לבג"ץ והתחנה הפסיקה את פעולתה למשך מספר חודשים.

חברה במלכוד

את ה"פצצה", מבחינת חברת החשמל, הטיל השר שטייניץ כשאמר שהחברה לא תורשה להפעיל את התחנות החדשות בגז, כחלופה לתחנות הפחמיות שלה.

כלומר, ההחלטה הנוכחית תנוצל להמשך המדיניות של האוצר להפרטה זוחלת של ייצור החשמל בישראל, כחלק מהמאבק על הרפורמה במשק החשמל שיישומה מתעכב. לחברת החשמל, כקבלנית ביצוע של המדינה, אין יכולת לטרפד את ההחלטה, אך ברור שמצבה יורע, כאשר עוד נתח מה-Base Load – יחידות ייצור החשמל שפועלות באופן קבוע – יילקח ממנה עם סגירת התחנות הפחמיות וביטול פרויקט התקנת הסולקנים בהן.

ייתכן שהתגובה המאופקת והחיובית של החברה בה היא "מברכת על החלטת השר אשר הסיר את אי הוודאות סביב אופן ייצור החשמל בתחנת הכח אורות רבין" נובעת מהתקווה שהחברה תזכה לבנות את התחנות החדשות, גם אם לא תזכה להפעילן. לחברה יש נסיון בבניית תחנות מונעות בגז בארץ ואין ספק שהיא תציג את המוניטין שלה בתחום, ואולי תזכה בתקציבי פיתוח, שנלקחים ממנה בגזרות אחרות.

אך ההחלטה לבטל את פרויקט הסולקנים מבלי להעניק לחברה פרויקטים אחרים של פיתוח עלולה להרע דרמטית את מצבה של החברה, הסובלת ממצבת חובות כבדה ומחנק בכמה טבעות: איסור לבנות תחנות כח רגילות בישראל, איסור כמעט גורף להתרחב לפעילות בחו"ל ואיסור להיכנס לתחום האנרגיות המתחדשות.

לתהליך החנק האיטי של חברת החשמל יש מחירים בדמות אבדן יכולות מקצועיות ואי ניצול יכולות קיימות. 20 שנה לאחר חקיקת חוק משק החשמל שהציע להפריט לחלוטין את תחום ייצור החשמל, לא ברור מה האינטרס הציבורי שמצדיק את ההפרטה הזו.

גם במקרה שבו רוצה המדינה להשאיר את חברת החשמל כמונופול בתחומי ההולכה והחלוקה בלבד, עליה לתמוך בה פיננסית כך שתוכל לשרוד את המעבר מחברה שאחראית על 100% מייצור החשמל לחברה שלא מייצרת חשמל כלל. מדובר בעלויות של מיליארדים, ולכן, הרבה יותר זול ויעיל למדינת ישראל יהיה לאפשר לחברת החשמל אופק התפתחותי תוך שימוש נבון בכוחות המקצועיים והמנוסים המצויים בה.

מהלך כזה משפיע על הנסיון להסדרת יחסי העבודה בחברה, אך לא סותר אותו.