במרכז המאורעות הביטחוניים האחרונים ניצבת ירושלים. ובליבה של ירושלים, כמובן, הר הבית. צה"ל העניק למבצע בעזה את השם "שומר החומות" ואילו בחמאס מתייחסים לסבב הלחימה כ"סייף אל קודס" – חרב ירושלים. ההתלקחות בהר הבית שיחקה תפקיד בהצתת  האלימות בערים המעורבות, ובהתפרעויות בהן לקחו חלק צעירים ערבים ישראלים. כדי להבין מדוע יש להר הבית השפעה כל כך נפיצה צריך להבין את ההיסטוריה, התאולוגיה והפוליטיקה הכרוכות במקום.

מתחם הר הבית. להבין את ההיסטוריה, התאולוגיה והפוליטיקה הכרוכות במקום (צילום: ויקיפדיה)

סבב האלימות הנוכחי ידעך, ככל הנראה. גם להר הבית תחזור השגרה. אבל הדברים שאומרים יהודים ומוסלמים המכירים מקרוב את המציאות בהר לא מותירים מקום לספק: האתר המקודש המסמל בעבור מאמינים משתי הדתות חזון של שלום, יישאר בעתיד הנראה לעין סלע מחלוקת, חבית של חומר נפץ שרק מחכה לגפרור הבא.

קדושה ופוליטיקה

"כשהיה איום בפינוי משפחות בשיח ג'ראח, ומשטרת ישראל אסרה בסוף התפילות על המתפללים לשבת על מדרגות שער שכם כפי שהם נהגו בעבר, בעיניים פלסטיניות זה נתפס כהשתלטות יהודית על שטח שלהם", מסביר פרופ' יצחק רייטר מהמכללה האקדמית אשקלון ומכון ירושלים למחקרי מדיניות.

פרופ' יצחק רייטר. "התמונות הללו שצולמו בתוך המסגד והופצו ברשתות המוסלמיות, יצרו תחושה של השפלה" (אלבום פרטי)

"אפשר להוסיף לכך את אירועי יום ירושלים שקרו במקביל, את ריקוד הדגלים שמקיימת הציונות הדתית בשנים האחרונות, שבאופן מתריס ביקשו לעבור דרך שער שכם לרחבת הכותל. זו אותה קבוצה שמעודדת את העלייה היהודית להר הבית".

לדבריו, בעקבות האירועים נוצרה מחאה ותסיסה שהביאה את המשטרה להיכנס אל תוך מתחם הר הבית עצמו, ואף לירות רימוני הדף לתוך מסגד אל-אקצא. "התמונות הללו שצולמו בתוך המסגד והופצו ברשתות המוסלמיות, יצרו תחושה של השפלה. של פגיעה במשהו קדוש.

חגיגות יום ירושלים בכותל, כשברקע להבות מהמהומות על הר הבית, 10 במאי 2021. "אפשר להוסיף לכך את אירועי יום ירושלים שקרו במקביל, את ריקוד הדגלים שמקיימת הציונות הדתית בשנים האחרונות" (צילום: מנדי הכטמן, פלאש 90)

"זה אומנם 'רק' המקום השלישי בקדושתו, אבל כיוון שהוא נמצא במרחב של עימות פוליטי תשומת הלב מאוד ממוקדת בו. התחושה שלהם היא שהם מאבדים את המקום, וזה מסביר את מה שקרה. למה ביום ירושלים המאבק הזה התרחב גם לכיוון החמאס וגם לכיוון של המגזר הערבי הישראלי".

מסגד אל-אקצא. "החמאס ניצל את ההזדמנות להראות שהוא מי שמגן על אל-אקצא" (צילום: ויקיפדיה)

החמאס לטענת רייטר, ניצל את האירוע גם לקידום מטרותיו הפוליטיות הפנים פלסטיניות. "הוא ניצל את ההזדמנות שנקרתה לו אחרי ביטול הבחירות לרשות הפלסטינית, להראות שהוא הכוח המוביל בציבור הפלסטיני והוא זה שמגן על מסגד אל-אקצא. זה משרת אותו. אם הוא לא מצליח להשתלט על הגדה המערבית באמצעות בחירות הוא עושה זאת באמצעות הפעלת האמצעים האלימים".

השיח' איאד עאמר, ראש תכנית שיח'ים מגשרים במרכז מוזאיקה, מדגיש שהאירועים החלו בעשרת הימים האחרונים של הרמדאן, לילות בעלי משמעות רוחנית מיוחדת. ב"לילת אלקאדר" (ליל הגורל), אחד השיאים של הרמאדן ושל העלייה המוסלמית להר, החלו המהומות. "ב-10 במאי הם (המשטרה –י.ש) החליטו  גם להיכנס למסגד עצמו. בנעליים ובנשקים, בגז מדמיע ורימוני הלם. התמונות משם היו מזעזעות", הוא אומר.

פלסטינים משליכים אבנים על כוחות הביטחון הישראלים מתוך מסגד אל-אקצא, לילת אל-קאדר, 10 במאי 2021. "כעס וזעם בלתי נשלטים עד היום" (צילום: מחמוד איליאן/ AP Photo)

"זה ממש לחלל את המקום הקדוש לנו. הרי אנחנו המוסלמים מורידים נעלינו בכניסה למסגד ונכנסים למקום הקדוש הזה יחפים, והם בנעליהם נכנסו למסגד והכו מתפללים. היה זעם על כך שגם נשים בקומה התחתונה נפגעו. שטיחי המסגד הושחתו, קוראנים נשרפו. תוהו ובוהו. זה מה שפוצץ את האנשים ויצר כעס וזעם בלתי נשלטים עד היום. זו היתה רק התגוננות. לא יותר מזה.

השיח' איאד עאמר. "על הרבנים היה להבין את משמעות הקדושה של אל-אקצא ולגנות את המתקפה עליו" (צילום: אלבום פרטי)

"צריך להבין מה המשמעות של אל-אקצא למוסלמים. זה בית אל, מקדס, ממש אותו השם של בית המקדש שמופיע בתנ"ך. מקום מקודש, קדוש. אלוהים בירך את סביבתו של המקום הקדוש הזה, אלוהים ולא הנביא. על הרבנים היה להבין את משמעות הקדושה של אל-אקצא ולגנות את המתקפה עליו כמו שאני מגנה כל התקפה על בית כנסת. הרי לזרוק אבנים על בית כנסת גם רק כדי לשבור זכוכיות – זה עצוב, זה אסור. אסור לגעת באנשים שמתפללים במקום תפילה".

קדושה והכחשה

הר הבית, במסורת היהודית, הוא מקומה של "אבן השתיה", המקום ממנו החלה בריאת העולם. על אבן זו נעקד יצחק למזבח על ידי אברהם, ובו הוקמו ונחרבו בתי המקדש הראשון והשני. ב-2000 השנים האחרונות, בכל פעם שהתפללו יהודים "לשנה הבאה לירושלים הבנויה", הם כיוונו בתפילתם לימות המשיח ולבניין בית המקדש מחדש.

"המקורות האסלאמיים המוקדמים, מהמאה ה-8 ועד למאה ה-15, וגם מקורות מאוחרים יותר עד שנות ה-20 של המאה ה-20 ותחילת הסכסוך הישראלי פלסטיני, הכירו בזיקה היהודית להר הבית. הם אפילו התגאו בעובדה שמקדש שלמה ובית המקדש השני היו ממוקמים היכן שהיום נמצאת כיפת הסלע", מסביר פרופ' רייטר. "האסלאם ראה בזיקה הזו ליהדות משהו שמדגיש את היותו ממשיך דרכו של אברהם אבינו, איברהים, שמוחמד הוא אחרון הנביאים שבאו אחריו".

הספר "סלע קיומנו, סלע קיומם", שכתב רייטר יחד עם החוקר דביר דיאמנט, הושק היום (חמישי) במכון ירושלים למחקרי מדיניות. הטענה המרכזית בספר היא כי המוסלמים המכחישים את הזיקה היהודית להר הבית כיום, פוגעים מבלי משים גם בלגיטימיות האסלאמית של קדושת אל-אקצא וכיפת הסלע.

אבן השתייה בכיפת הסלע. "מקורות איסלאמיים התגאו בעובדה שמקדש שלמה ובית המקדש השני היו ממוקמים היכן שהיום נמצאת כיפת הסלע" (צילום: ויקיפדיה)

"מה שאנחנו מכנים 'שיח ההכחשה', התחיל בשנות ה-20 של המאה הקודמת, סביב סכסוך על הכותל שהצית את מאורעות תרפ"ט, ואולי אפילו כמה שנים קודם לכן", הוא מסביר. "אבל הוא הפך לשיח רווח בקרב הפלסטינים שהתרחב גם למדינות אסלאמיות נוספות רק לאחר 1967, כשלמעשה ישנם גורמים המבקשים להכחיש לגמרי את הזיקה היהודית למקום ולטעון שהמקדש כלל לא היה שם וכיוצא באלו".

מנגד, השיח' עאמר מזכיר כי לאורך השנים היו ניסיונות של מזרחנים שונים לטעון שמסגד אל-אקצא המוזכר בקוראן כלל אינו ממוקם בהר הבית. "היו נסיונות לטעון שהמסגד הוא באל-ג'וראנא, כ-20 קילומטרים ממכה. אבל זה לא הולם את דברי הנביא עליו השלום, שתיאר את המקום לכופרים בחדית', והם התפלאו איך העביר אותו אלוהים בלילה אחד ממכה לירושלים כשלדבריהם המרחק הוא כחודשיים הליכה, מסע ארוך, והם כל כך התפעלו מהתיאור המדויק שתיאר הנביא את מקום המקדש הרחוק והקדוש הזה".

תפילה באל-אקצא שקולה כנגד אלף תפילות

לדבריו, הקוראן מדגיש את מעמדה של ירושלים ושל מסגד אל-אקצא בכמה מקומות, כשהבולט בהם הוא הסורה ה-17 שנקראת 'המסע הלילי', ומספרת על מסעו של מוחמד ממכה לירושלים: "ישתבח שמו של המסיע את עבדו בלילה מן המסגד הקדוש אל המסגד הקיצון (אל-אקצא)".

חגיגות עיד אל-פיטר בהר הבית, 13 במאי 2021. "הנביא אמר שהמקום הזה יהיה המקום שבו כל האנשים מכל העדות ואפילו כל הדתות יתאספו, שמשם תתחיל תחיית מתים באחרית הימים" (צילום: מחמוד איליאן/ AP Photo)

"כשהקוראן ירד אל הנביא מוחמד שהיה עדיין במכה, הוא התפלל לכיוון ירושלים ולא לכיוון הכעבה במשך 13 שנים. גם אחרי שהיגר למדינה התפלל לכיוון ירושלים שנה ושמונה חודשים ואז ציווה עליו אלוהים לשנות את כיוון התפילה אל הכעבה.

"המשמעות של המסגד הזה היא מאוד גדולה, כי הנביא אמר שהמקום הזה יהיה המקום שבו כל האנשים מכל העדות ואפילו כל הדתות יתאספו, בבית המקדש – בית אל מקדס – בירושלים, שמשם תתחיל תחיית מתים באחרית הימים. הנביא אמר שמי שרוצה לזכות למקום בגן העדן – שיסתכל לבית המקדש, וזו אמירה מאוד חשובה עבורנו המוסלמים, הזכות למקום בגן העדן ולא רק למקום על פני האדמה".

עאמר מדגיש שאל-אקצא  הוא אחד משלושה המסגדים היחידים המוזכרים בחדית', ספר ההלכה האסלאמי, ושהתפילה במסגדים אלו היא בעלת משמעות מיוחדת. "אם אני נוסע לארצות הברית או לגרמניה למשל, ונכנסתי להתפלל במסגד – התפילה שם שווה בדיוק לתפילה שאני מקיים היום בכפר קאסם. אבל אם אני נוסע לירושלים – התפילה שם שקולה כנגד אלף תפילות בכל מקום אחר, למעט מכה ומדינה שהגמול על תפילה בהן אף יותר גדול".

סטטוס קוו

העימותים הבין דתיים סביב הר הבית החלו טרם הקמת המדינה. ב-1929 פרצו מהומות תרפ"ט סביב הניסיון של היהודים להציב מחיצה בין גברים לנשים בכותל המערבי בתפילות יום כיפור, צעד שנתפס על ידי המוסלמים כהפרה של הסטטוס קוו. בעידוד המופתי של ירושלים, חאג' אמין אל חוסייני, החלו מאורעות בהם נרצחו 133 יהודים ויישובים וקהילות ברחבי הארץ נחרבו וננטשו כליל.

לאחר מלחמת העצמאות נותרו הר הבית והכותל המערבי תחת שליטה ירדנית עד איחוד ירושלים במלחמת ששת הימים, כשהמח"ט מוטה גור הכריז בקשר "הר הבית בידינו", ודגל ישראל הונף מעל כיפת הסלע. במהלך קיץ 1967 נוהל המקום על ידי הרבנות הצבאית, אולם לאחר מכן החליטה ממשלת ישראל בהמלצת שר הביטחון משה דיין, ומתוך הבנת הרגישות והנפיצות הבינלאומית של המקום, להעביר את השליטה בהר לידי הוואקף – גוף ירדני שהופקד על ניהול אדמות ההקדש, ועל הסרת סמלי הריבונות הישראליים מהמקום.

"לסטטוס קוו של אחרי 1967 היו שני קווים מרכזיים", אומר רייטר. "הראשון הוא שיהודים מבקרים בהר הבית כתיירים, בשעות הביקור של תיירים, ועושים זאת דרך שער המוגרבים בלבד, שהמפתחות אליו מצויים בידי משטרת ישראל. חל עליהם איסור להתפלל או לעשות כל ביטוי פולחני אחר במקום. השני הוא שהשמירה והאבטחה במקום נעשית על ידי כוחות הביטחון הישראלים, כשעד אירועי מנהרות הכותל בספטמבר 1996, ישראל השתדלה ששוטריה לא יפטרלו יותר מדי בתוך מתחם הר הבית, למעט באירועים מאוד חריגים.

"מלבד שני עקרונות כלליים אלו, הושגו בימי הסטטוס קוו גם שורה של הבנות בשיחות שבועיות שהתקיימו בין המשטרה להנהלת הוואקף שנשלטה על ידי ממלכת ירדן, ובה הוסדרו הפרטים המדויקים של הסטטוס קוו. בהם קוד הלבוש וההתנהגות במתחם, עבודות מותרות ואסורות עוד.

סופו של הסטטוס קוו

"הסטטוס קוו הזה כאמור נשבר בספטמבר 1996, והמשיך במידה מופחתת עד ספטמבר 2000 כשאריאל שרון עלה להר הבית. בעקבות הביקור נסגר ההר לגמרי למבקרים יהודים למשך שלוש שנים עד אוגוסט 2003, אז אכפה משטרת ישראל באופן חד צדדי את פתיחת האתר למבקרים יהודיים. זה נעשה בתאום מסוים עם ירדן, כשהוואקף הסכים בעצימת עיניים. נעשה באותה תקופה ניסיון לתאם זאת גם עם ערפאת, אך הוא סירב". גם לאחר פתיחתו המחודשת של ההר, נאסר לחלוטין על כניסת יהודים ותיירים למסגד אל-אקצא עצמו, לכיפת הסלע ולמוזיאון האסלאמי".

תהליך נוסף שערער את הסטטוס קוו, לדברי רייטר, הוא התגברות העלייה היהודית להר הבית. "מאז 2005 יש עליה יותר מאסיבית של קבוצות יהודיות להר, בעקבות כ-300 רבנים ציונים-דתיים שלא רק ששינו את פסק ההלכה וקבעו שמותר ליהודים לעלות להר הבית אלא גם עודדו את חסידיהם לעשות זאת בהמוניהם, כשהרבנים עצמם מצטרפים ליותר ויותר קבוצות מהסוג הזה.

יהודים מבקרים בהר הבית. "המשטרה נאלצת להעלות קבוצות של עשרות יהודים להר בבת אחת" (צילון: סלימאן קאהדר/flash90)

"אם עד שנת 2000 יהודים שוחרי המקדש כמו תנועת נאמני הר הבית היו עולים בקבוצות קטנטנות של שניים או שלושה אנשים, כאלו שהמשטרה יכולה לפקח עליהן וממש להצמיד שוטר לזוג אנשים או שלישיה יחד עם שומר של הוואקף, מ-2003 זה הפך בהדרגה לבלתי ניתן לביצוע. המשטרה נאלצת, בלחץ שהולך וגובר עליה, להעלות קבוצות של עשרות רבות של יהודים להר בבת אחת. מצמידים להן אמנם שוטרים, אבל זה לא מספיק כדי לוודא שהם מקיימים את הכללים במקום".

אירועים בהם נתפסו יהודים מפרים את הוראות המשטרה ומתפללים בהר נתפשו על ידי המוסלמים הפרובוקציות והגבירו את המתיחות. חלק מהמתפללים את תיעדו עצמם והעלו את התיעוד לרשתות החברתיות תוך שהם מעודדים אחרים לעשות כמותם. בין אלו שהפרו את הנחיות המשטרה היו גם דמויות ציבוריות, בהן השר לשעבר אורי אריאל וחבר הכנסת לשעבר יהודה גליק, פעיל מוכר למען זכויות תפילה ליהודים בהר.

גם הצד המוסלמי הגיב בצעדים חד צדדיים משלו: הקמת תנועת המורביטון ומורביטאת, קבוצות של נשים וגברים היושבות במתחמי אל-אקצא ללמוד קוראן ואסלאם, ומטרידות קבותות של יהודים העולות לבקר בהר בקריאות "אללה אכבר". "המטרה היא למנוע מהיהודים את התחושה שהם השולטים במקום", מסביר רייטר.

"בעיניים מוסלמיות התגברות העלייה לרגל והביקורים היהודיים בהר הבית מכעשרת אלפים מבקרים בשנה בשנות ה-90, לכשלושים אלף בשנה בשנים האחרונות, זו שבירה משמעותית של הסטטוס קוו. זה יוצר אצלם חשש שהיהודים רוצים בהדרגה לדחוף לחלוקת הר הבית לשניים, כפי שנעשה בעבר במערת המכפלה – שיהיה צד יהודי וצד מוסלמי".

האמנם "בית תפילה לכל העמים"?

חבר הכנסת לשעבר גליק, ששרד ניסיון התנקשות על ידי מפגע מוסלמי על רקע פעולותיו לקידום הנוכחות היהודית על הר הבית, מסרב לקבל את הטענה שהר הבית הוא מוקד המחלוקת. "אני מאמין שהוא עשה את זה כי עסקתי בלקדם שלום, ויש מי שלא מעוניינים בשלום, שמעוניינים לגרש את היהודים מהארץ. מבחינתם אין הבדל בין הר הבית למקומות אחרים", הוא אומר.

"קל להאשים את הר הבית, גם במה שקורה עכשיו, בהתפרעויות, אבל כבר לפני חצי שנה החמאס הודיע שאם הבחירות לרשות הפלסטינית יבוטלו תפרוץ פה אינתיפאדה, כך שהר הבית הוא רק התירוץ".

יהודה גליק. "המאבק שלי הוא להוציא מהר הבית את הגורמים האלימים" (צילום: הדס דיסין)

גליק מספר שהתחיל לעלות להר ב-1989, כשהיה בחור ישיבה. "הר הבית היה תמיד המקום הקדוש ביותר לעם היהודי, ומשאת הנפש של יהודים לכל אורך הדורות, יעד לחזון השלום של הנביאים. ב-2005 כשהתחלתי לעבוד בעיר העתיקה וראיתי את האלימות הנוראית שיש בהר הבית כלפי יהודים, התחלתי למחות בנושא הזה. המאבק שלי הוא להוציא מהר הבית את הגורמים האלימים. בנוסף, אני גם סבור כמובן שכל ישראלי צריך להכיר את הר הבית, ולכן אני מעודד גם תלמידים לעלות ולבקר בו".

לשיטתו, הגברת הנוכחות היהודית בהר הבית איננה סותרת את השאיפה לשלום ולקיום משותף בין העמים. בתקופת כהונתו בכנסת, שימש גליק במקביל כיו"ר השדולה לחיזוק הקשר היהודי להר הבית, וכיו"ר משותף של השדולה לקידום יחסי יהודים ומוסלמים. "אני לא רואה בזה סתירה", הוא אומר. "יש מצווה לחיות בשלום עם שכנינו כבני אדם. לכבד את כל מי שגר בסביבתנו. לכן לא רק שזה לא סותר – בעיני זה משלים האחד את השני. הפעילות לחיזוק הקשר היהודי להר הבית עולה בקנה אחד עם הדרישה לאפשר לכל מי שמעוניין לבקר שם מתוך כבוד, לעשות את זה בלי לחטוף מכות.

"'כי ביתי בית תפילה יקרא לכל העמים, כי מציון תצא תורה, לא ישא גוי אל גוי חרב'. זה לא החזון שלי אלא של ישעיהו ומיכה, שכל העמים יעלו להר הזה ושממנו תצא הקריאה לשלום בעולם. מבחינתי, כל יום שבו יהודים עולים להר הבית ופוגשים בו מוסלמים, כשאלו ואלו מתפללים לאלוהים – יש בזה פוטנציאל ליצור שלום. זו חלק מהפעילות ומהתקווה שלי".

הרבה חזון, אבל אין פתרון

"אני עוסק בהווה" מתעקש גליק, ודוחה את השאלות באשר לעתידו של ההר. "בהווה המקום הזה קדוש למוסלמים וליהודים וצריך למצוא דרך שיחיו בו בשלום. בתנ"ך כתוב 'ונהרו אליו כל הגויים', כך שאני באופן עקרוני שמח מאוד על כל מי שמתפלל לאל אחד בהר הבית, ובהחלט מעודד את זה". לדבריו, בעבר נאבק גם כנגד ניסיונות להגביל את המתפללים המוסלמים במתחם.

רייטר טוען שאין כיום בעולם המוסלמי אף גורם שעמו ניתן להגיע להסדר ארוך טווח שיאפשר תפילה יהודית על ההר, מבלי לעורר מלחמת קודש. לדבריו, במהלך שיחות קמפ דיוויד ב-2000 הציע קלינטון מתווה לחלוקת הר הבית לפיו חלקו העליון של ההר יישאר בידי המוסלמים, וחלקו התחתון יימסר ליהודים. "ערפאת אמר שאיננו יכול להסכים לכך על דעת עצמו, וביקש מקלינטון שיתקשר למנהיגי מדינות ערב האחרות. קלינטון אכן עשה כך והן אמרו 'לא'.

"גם אני, כשנפגשתי בעבר עם נציגים ממצרים, מרוקו, ירדן ומקומות אחרים, נתקלתי בעמדות אפילו יותר קיצוניות ביחס לאל-אקצא מאלו של הפלסטינים. הם טוענים שהמסגד שייך לכל העולם המוסלמי ולא רק לפלסטינים, וחוששים שהפלסטינים יקבלו בו שליטה בלעדית".

עם זאת, הוא גם לא רואה היתכנות לחזרה לסטטוס קוו במציאות הנוכחית. "אני לא רואה גורמים פוליטיים במפה הפוליטית הישראלית הקיימת שיוכלו לעמוד כנגד הקבוצות היהודיות שמבקשות לעלות להר הבית", הוא מסביר.

ירדן לדבריו, יכולה לנסות ולסייע לגשר ולתווך, במידה וישראל תבטיח שלא תתפרץ למסגד אל-אקצא בעתיד גם במידה ויהיו מהומות קטנות בסביבתו. אבל "גם לירדן אין היום את המעמד שהיה לה בשנות ה-70, וגם היא לא תוכל להסכים לכל מה שישראל רוצה. היא יכולה לסייע להרגיע את המצב, אבל לחזור לסטטוס קוו שהיה, היא לא יכולה. אם ישראל לא תרצה להגיע להבנות, תמיד יש גם את 'השוטר האמריקאי' שיכול להתערב ולהשפיע עליה, כפי שקרה למשל ב-2014 עם משבר המגנומטרים".

מגנומטרים בהר הבית, ארכיון. "תמיד יש את השוטר האמריקאי" (צילום: יונתן סינדל / פלאש 90).

השיח' עאמר מסכים ש"אף פוסק מוסלמי לא היה מאפשר לדבר על חלוקת ההקדש בין המוסלמים ליהודים". אך הוא מוסיף שבימי הזוהר של האסלאם הח'ליף השני עומר אפשר ליהודים ולנוצרים להתפלל בהר, אמנם לא בתוך המסגד אך בבתי כנסיות שנמצאו במתחם. "הוא אפשר חופש תפילה במקום לפי מנהגיהם. גם הנביא מוחמד עליו השלום, כשהגיעו אליו יהודים למדינה שלא היה להם מקום להתפלל, הוא מתח חבל במסגד הקדוש שלו ואפשר להם להתפלל שם ואף ציווה על המוסלמים שלא להציק להם.

"אם לא היה הסכסוך והכיבוש שיושב על ליבנו ופורט על כל המוחות, הרגשות והגוף שלנו, אם הייתה אווירה אחרת, עידן של אסלאם ולא סכסוך עם היהודים והציונים, אז לאסלאם עצמו אין התנגדות. אין שנאה ליהדות ולדת היהודית. אבל בגלל הסכסוך, ואולי בגלל הציונות, נוצרו לצערי איבה, טינה ושנאה.

"הגענו לסיטואציה מאוד קשה, ומי שהצית את הדברים הללו הם פוליטיקאים וגם גופים שאת חלקם אני מכיר, ואלה אנשים חכמים. לא כל היהודים ולא כל הציונות הדתית הם ימין קיצוני של כהניסטים, בן גביר וסמוטריץ'. לא כולם, ואפילו לא כל מי שהצביע להם. אבל הרעיונות הקיצוניים ביחס להר הבית עשויים להביא להשמדת ישראל, חד משמעית. העולם היום איננו אותו עולם והמוסלמים אינם אותם מוסלמים. כשאנשים אומרים 'ברוח ובדם נפדה את אל-אקצא', הם אומרים שהם מוכנים למות ולהקריב עצמם כדי לא לחיות בהשפלה".