הוויכוח על האינפלציה נפתח מחדש בארה"ב, סביב נתונים שהצביעו על עלייה של 4.2% במחירים לצרכן בארה"ב. המבקרים, ביניהם שר האוצר הדמוקרטי לשעבר לארי סאמרס, טוענים שכלכלת ארה"ב 'מתחממת' יתר על המידה בגלל ההוצאה המוגברת וסובלנות הפד, מה שעלול לגרום לסחרור של עליית מחירים. מי שהשיב להם, בין היתר, הוא הנשיא עצמו, תוך שהוא מעניק לשומעיו 'שיעור' קצר בכלכלה.

החשש: 'התחממות יתר' של הכלכלה

לטענת המבקרים, ההרחבה התקציבית חסרת התקדים שמתכנן ממשל ביידן, יחד עם הסובלנות שמגלה הפד לעליות מחירים והמוכנות שלו לסבול רמות אינפלציה גבוהות, יובילו בהכרח לזינוק אינפלציוני שצפוי לצאת משליטה. מדובר בתפיסה כלכלית שצברה פופולריות החל משנות ה-70 של המאה הקודמות וכהסבר לאירועי אותם השנים והייתה קונצנזוס בוושינגטון- עד לאחרונה.

ולפי גישה זו המשימה החשובה ביותר של קובעי המדיניות היא ריסון עליות המחירים, כדי למנוע מצב בו האינפלציה יוצאת משליטה. לשם כך יש לנקוט במדיניות ריבית והוצאה ממשלתית מצמצמות ככל האפשר.

עם זאת, נראה שלא רק הצוות של ביידן, אלא גם הבכירים בפד כבר לא ממש מקבלים את ההסבר הזה. ההוצאות המאסיביות המתוכננות, וההצהרה של נגיד הפד ג'רום פאול שהריביות לא יעלו כל עוד האינפלציה לא תגיע ותישאר ברמת היעד לתקופת זמן ארוכה יחסית הן שבירה חזקה מהעמדה הכלכלית המקובלת בוושינגטון בעשורים האחרונים, מה שמעלה תהיות מצד אנשים כמו סאמרס.

בין המחירים לשכר

ביידן בעצמו נתן הסבר ברור כשענה לביקורות על המדיניות הכלכלית שלו באוהיו בשבוע שעבר: המשק האמריקאי יכול להתאושש באופן מלא בלי לחשוש מפני יציאה משליטה של האינפלציה בתנאי אחד חשוב- שעליות המחירים ילוו בעליות שכר בהתאם. רעיון זה היה גם הדעה הרווחת בארה"ב בשנות ה-60 וה-70, אז הייתה האינפלציה גבוהה בשיעור ניכר.

"כשזה מגיע לכלכלה שאנחנו בונים, עליות שכר הם לא באג, הם פיצ'ר. אנחנו רוצים להגיע למצב שכלכלנים קוראים לו 'תעסוקה מלאה'. במקום שעובדים יתחרו אחד עם השני על מקומות עבודה מעטים, אנחנו רוצים שהמעסיקים יתחרו על העובדים שלהם" אמר ביידן בנאום.

"הסוג הזה של התחרות בשוק לא רק נותנת לעובדים לדרוש שכר גבוה יותר, היא נותנת להם את הכוח לדרוש שיתייחסו אליהם בכבוד במקום העבודה. והיא עוזרת להבטיח שבאמריקה, כשאתה הולך לעבודה, אתה לא משאיר את הזכות שלך לכבוד עצמי מחוץ לדלת" הוא הוסיף.

"העובדה הפשוטה היא שרווחי התאגידים הם הגבוהים ביותר שהם היו מזה עשרות שנים. שכר העובדים הוא הנמוך ביותר שהיה זה 70 שנה. יש לנו יותר ממספיק מקום לעלות את שכר העובדים מבלי להעלות את המחירים".

עם זאת, בשביל להשיג צמיחה מהסוג הזה, לא מספיק רק שהבנק המרכזי יאפשר להתאוששות להתרחש על ידי שמירה על ריביות נמוכות יותר לאורך זמן. מהסיבה הזו, ביידן- ובמידה מסויימת גם הפד, דוחפים לצעדים שיקלו על עובדים להשיג את אותן עליות שכר. מזה שנים שבפד קוראים לפעול כדי להתמודד עם תופעת אי השוויון הקיצונית בארה"ב, וזו אולי הסיבה שביידן מקדם חלק מדרישות העבודה המאורגנת האמריקאית, כמו העלאת שכר המינימום של עובדים פדרליים ל-15 דולר, ויתכן שזה גם מה שעומד מאחורי ההחלטה להקים גוף פדרלי שיעסוק בהגדלת שיעור ההתאגדות במשק.

ביידן מציג חזון כלכלי שבמסגרתו יכולתם של עובדים לדרוש העלאות שכר הוא לא רק עניין של הוגנות, אלא חלק מהאסטרטגיה הכלכלית. מדובר בשינוי גישה היסטורי שעשוי להשפיע על מנה המשק כולו- מאז שנות ה-80, אז אומצה התיאוריה האנטי אינפלציונית בוושינגטון קצב גידול השכר בארה"ב נמצא במגמת ירידה עקבית, רמות אי השוויון נמצאות במגמת עלייה ושיעור ההתאגדות נמצא בירידה. לצורך ההשוואה, בשנות ה-60, בשיא כוחה של העבודה המאורגנות בארה"ב, עמד שיעור הגידול השנתי בשכר הממוצע על כ-7%- מעל רמת האינפלציה. אז, כמעט שליש מהעובדים האמריקאים היו חברים באיגוד עובדים, לעומת רק כ-10% היום.

שינוי מצב זה הוא האתגר האמיתי של ממשל ביידן. "מעמד הביניים בנה את המדינה הזאת, והאיגודים בנו את מעמד הביניים" אמר הנשיא בנאומו.