חוב ממשלתי מדאיג, את רוב האנשים, יותר מנטל המס. "אבל מדובר בטריליונים", מחה חבר שלי לאחרונה נגד החוב הלאומי של בריטניה. הוא הגזים מעט: מדובר ב-1.7 טריליון ליש"ט (כ-7.4 טריליון ש"ח, ד.ר.). אך אתר אינטרנט אחד מציג שעון שמראה כיצד תופח החוב הלאומי בקצב של 5,170 ליש"ט (כ-22.5 אלף ש"ח, ד.ר.) בשנייה. למרות שנתח ההכנסה ממסים קטן משמעותית, הצליחה הממשלה הבריטית לגבות סכום נאה של 570 מיליארד ליש"ט בשנת הכספים האחרונה. בסיס המס גדל גם הוא בכל שנייה, אבל אין שעון שמראה את זה.
רבים חושבים שעם כל כמה שמסים כבדים הם עניין מדכא, העלאת מסים כדי לשלם על ההוצאה הממשלתית במקום להיכנס לחוב היא הדבר ההגון לעשות. לקיחת הלוואות על ידי הממשלה נראית להם כמו מיסוי מתגנב. "איך הם הולכים להחזיר את החוב?" שאל חברי, "תחשוב על הנטל שאנחנו משאירים לילדינו ולנכדינו".
כדאי שאציין שהחבר שלי מבוגר מאוד. אימה מפני חוב טבועה יותר אצל זקנים, אולי בגלל איזו תחושה עתיקה שאסור לאדם לעמוד לפני הבורא עם מאזן שלילי. כדאי שאוסיף גם שחברי הוא אדם משכיל מאוד, ואף שיחק תפקיד מרכזי בחיים הציבוריים. אבל מימון ציבורי הוא תעלומה אפילו בשבילו: הייתה לו פשוט תחושת בטן שחוב לאומי של טריליונים שגדל ב-5,170 ליש"ט בכל שנייה הוא משהו רע מאוד.
אסור לייחס את תחושת הבטן הזאת לבּוֹרוּת פיננסית. התחושה הזאת זכתה לתמיכה נלהבת מאלו הבקיאים, לכאורה, במימון ציבורי, במיוחד אחרי הקריסה הכלכלית של 2008. החוב הלאומי של בריטניה עומד כעת על 84% מהתמ"ג. קרוב באופן מסוכן לסף ה-90% מעליו, זיהה הכלכלן קנת' רוגוף מאוניברסיטת הרווארד (בשיתוף וינסנט ריינהארט וכרמן ריינהארט) נעצרת הצמיחה הכלכלית.
הרעיון שהוצאה ממשלתית נוספת, במימון מסים או הלוואות, בהכרח תקטין את הצריכה הפרטית באותו הסכום מניח שההוצאה הנוספת הזו לא מזרימה שום הכנסה נוספת
בשנת 2013 טענו כלכלנים באוניברסיטת מסצ'וסטס כי מחקרו של רוגוף לקה ב"שגיאות קידוד, בחירה סלקטיבית של נתונים זמינים והענקת משקל לא רגיל לסטטיסטיקה מקוצרת" שהובילו למסקנה שגויה. רוגוף עמד איתן מול הביקורת הנוקבת שהוטחה ב"סף הצמיחה" שלו, וכעת הוא נותן הסבר לדאגה שלו. כאשר החוב הלאומי של ארה"ב עומד על 82% מהתמ"ג, יש סכנה של "עלייה חדה ומהירה בשיעורי הריבית". ייתכן שהעלויות הפיסקליות של עלייה זו, אשר "עשויות להיות כבדות", ידרשו "התאמות משמעותיות של ההוצאה ושיעור המס" (הצופן בו משתמשים כלכלנים כדי לקרוא להעלאת מסים וצמצום ההוצאה הציבורית), מה שיעלה את שיעור האבטלה.
זוהי הרגל הפיננסית של הטיעון המוכר בדבר "דחיקה החוצה" (תיאוריה כלכלית לפיה עלייה בהוצאה הציבורית מצמצמת או מעלימה את ההוצאה הפרטית, ד.ר.). לפי תפיסה זו, ככל שהחוב הלאומי גבוה יותר כך גדל הסיכון שהממשלה תשתמט מתשלום חובותיה – ולכן עולה גם המחיר של ההלוואות החדשות שהיא לוקחת. למהלך דברים זה תהיה השפעה גם על מחיר ההלוואות של המגזר הפרטי. (זו הסיבה שרוגוף מציע שהממשל האמריקני "ינעל" את שיעור הריבית הנמוך על ידי הנפקת אגרות חוב לטווח ארוך יותר למימון תשתיות ציבוריות). שמירה על שיעור ריבית נמוך עבור הלוואות בנקאיות פרטיות הייתה מהטיעונים המרכזיים לצמצום גירעונות תקציביים.
העלייה המתמשכת בחוב הלאומי של שתי המדינות מאז המשבר לוותה בנפילת המחיר להלוואות שלוקחת הממשלה כמעט לאפס.
אך טיעון זה והווריאציות השונות עליו לטובת מדיניות צנע פיסקלית הוא חסר ביסוס. ממשלה שיכולה להנפיק אגרות חוב במטבע שלה עצמה יכולה בקלות לשמור על שיעורי ריבית נמוכים. שיעורי הריבית מוגבלים על ידי החשש מאינפלציה, מהתרחבות יתר של המגזר הציבורי ועצמאות הבנק המרכזי; אבל עם שיעורי החוב הנמוכים יחסית (החוב הלאומי של יפן עולה על 230% מהתמ"ג) כמו גם העלייה המתונה בתוצר ובאינפלציה, ארה"ב ובריטניה רחוקות למדי מגבולות אלו. וכמו שמוכיח העבר, העלייה המתמשכת בחוב הלאומי של שתי המדינות מאז המשבר לוותה בנפילת המחיר להלוואות שלוקחת הממשלה כמעט לאפס.
הרגל השנייה של הטיעון לטובת הורדת החוב הלאומי נוגעת לסוגיית "הנטל על הדורות הבאים". נשיא ארה"ב דווייט אייזנהאואר תמצת את הרעיון הזה בנאום 'מצב האומה' של 1960: יצירת עודף תקציבי כדי לשלם את החוב הוא הכרחי ל"קיצוץ המשכנתה שנוריש לילדינו". הרעיון הוא שהדורות הבאים יצטרכו לצמצם את הוצאות הצריכה שלהם כדי לשלם את המסים שיידרשו להחזר חובות ישנים: גירעונות ממשלתיים היום "דוחקים החוצה" את ההוצאה של הדורות הבאים על צריכה.
למרות שממשלות שונות חזרו על הטיעון הזה בלי סוף מאז המשבר של 2008 כהצדקה להידוק חגורה פיסקלי, הכלכלן אבא פ. לרנר הפריך את הטענה הזאת כבר לפני שנים. הקטנת הצריכה היא נטל אותו נושא, למעשה, הדור שהלווה את הכסף לממשלה מלכתחילה. זה מתבהר לחלוטין אם הממשלה מגייסת את הכספים שהיא צריכה דרך מסים ולא דרך הלוואות.
יותר מזה, הרעיון שהוצאה ממשלתית נוספת, במימון מסים או הלוואות, בהכרח תקטין את הצריכה הפרטית באותו הסכום מניח שההוצאה הנוספת הזו לא מזרימה שום הכנסה נוספת – או במילים אחרות, שהכלכלה פועלת כבר במלוא הכוח. זה איננו המצב ברוב המדינות מאז 2008.
אך מול עדות נגד כה כבדת משקל, גם אם שגויה, מי אני שאשכנע את ידידי הקשיש להתעלם מתחושת הבטן שלו כשזה נוגע לחוב הלאומי?
רוברט סקידלסקי הוא פרופסור אמריטוס לכלכלה באוניברסיטת וורוויק, חבר בבית הלורדים הבריטי ומחברה של ביוגרפיה בת שלושה כרכים של ג'ון מיינרד קיינס.
פורסם במקור ב-Project Syndicate, תורגם על ידי שי וינבלום.
