שחקנית נבחרת ישראל בכדורגל, קרן גור, זכתה בחודש מאי באליפות המכללות בארה"ב עם אוניברסיטת סנטה קלרה, הישג אדיר במונחים של כדורגל הנשים עולמי. במשחק הגמר שהסתיים בניצחון 1:4 בבעיטות הכרעה, פתחה גור בהרכב והייתה שותפה מרכזית לזכייה בתואר.

"פשוט רצנו וחיבקנו אחת את השנייה, היינו בהיי מטורף, אי אפשר לישון אחרי דבר כזה. לקח כמה ימים עד שקלטנו באמת מה שעשינו", מספרת גור ל'דבר' על הרגעים שלאחר הניצחון.

קרן גור וקבוצת סנטה קלרה זוכות באליפות ליגת המכללות של ארה"ב: "פשוט רצנו וחיבקנו אחת את השנייה" (AP Photo/Karl B DeBlaker)

סנטה קלרה זכתה בתואר אליפות המכללות השני בתולדותיה, היא עשתה זאת כאנדרדוג מובהק לאורך כל הטורניר, כאשר היא מדורגת במקום ה-11 בלבד, מול המדורגת ראשונה בטורניר, פלורידה סטייט, אותה ניצחה בגמר. "אני חושבת שזה כל הקסם, לא היה הרגע הזה שאמרנו לעצמנו, 'זהו אנחנו לוקחות את זה'. היה לנו ביטחון בכל משחק, אבל לא הסתכלנו רחוק מדי. בגמר, כבר הרגשנו שאנחנו יכולות לזכות בגביע".

הפעם היחידה עד אז שהמכללה זכתה בתואר היה אי שם בעונת 2001. "שחקניות העבר הכינו לנו סרטון מרגש לפני חצי הגמר והמון אוהדים הגיעו לעודד אותנו", מספרת גור על הטירוף סביב המשחק. "אחותי טסה מקליפורניה לילה לפני המשחק ואמרה לי שכל מיש היה במטוס לבש בגדים של סנטה קלרה, זה היה הזוי ומרגש".

"שחקי אותה כמו בקהאם"

גור (22) גדלה בארה"ב, היא החלה את צעדיה הראשונים על הדשא הירוק במקום בו כדורגל הנשים זוכה לפופולריות הכי גדולה. "אנחנו משפחה של כדורגל, אחותי ואני שיחקנו מאז שהיינו קטנות. יש לי אח קטן שלא משחק כדורגל וכששואלים אותו איך דווקא הוא לא משחק כדורגל, הוא צוחק ואומר שזה נשי מדי בשבילו".

כשהייתה בכיתה ד', משפחתה של גור החליטה לחזור לישראל והתגוררה ברעננה. לצערן של האחיות, לא הייתה קבוצת כדורגל לבנות באותו הזמן. "אמא שלי החליטה לפתוח קבוצה, כי היה לה חשוב שנמשיך בספורט שאנחנו אוהבות. זה התחיל ממש בקטן, היינו 12 בנות בכל המועדון כולל אני ואחותי. היום זה אחד המועדונים הגדולים בארץ, עם קבוצה בליגת העל".

בזכות הכישרון שגילתה, עברה גור לאקדמיית הכדורגל בווינגייט, שם הפכה לשחקנית בנבחרות ישראל הצעירות ובקבוצה הבוגרת של רעננה. למרות גילה הצעיר, גור היא כבר שחקנית הרכב בנבחרת הבוגרת. יש לה 8 הופעות במדים הלאומיים ושער אחד, בהפסד הביתי 3:2 לאיטליה.

קרן גור (במרכז) במדי נבחרת ישראל (צילום: ההתאחדות לכדורגל בישראל)

כבר בתיכון, כיוונה גור להגיע לארה"ב והתחילה לעבוד עם החברה שהקימה שחקנית העבר שי שדה 'FIRSTEAM USA', שעוזרת לספורטאים להגיע למכללות. "זאת הליגה הטובה בעולם לגילאי 18-24 ואת יכולה להתפתח שם בצורה הטובה ביותר. זה שלב חשוב לפני הבוגרות".

לבסוף היא החליטה להצטרף לסנטה קלרה. "הכרתי את שם המכללה מאז שהייתי קטנה מהסרט "שחקי אותה כמו בקהאם", ידעתי שהכדורגל שם ממש טוב, לאחר שדיברתי עם הצוות המקצועי וממש התחברתי".

מה יש במכללה שאין בישראל?
"כשהגעתי למכללה, הדבר הראשון שקלטתי הוא שיש בניין ענק רק לכדורגל, יש לנו ספונסר שזה 'נייק'. דואגים לנו להכל, יש לנו מתקנים רק שלנו, ציוד רק שלנו, באמת מעל ומעבר. בהתחלה חשבתי 'למה משקיעים בנו כך? לא מגיע לי, אני בסך הכל שחקנית כדורגל'. עכשיו אני מבינה שעם ההשקעה, מגיעה גם ההצלחה".

גור מדגישה בעיקר את הרמה הגבוהה של האימונים, "רק פה הבנתי עד כמה חשובה היכולות הגופניות, הכושר, הכוח והספרינטים. יש לנו שיעורי בית אחרי כל משחק, אנחנו רואות וידאו וכותבות מה היה טוב ומה לא".

קרן גור (עם הכדור) במדי אוניברסיטת סנטה קלרה. "פתאום אני משחקת מול כל השמות של המכללות הגדולות" (צילום: Santa Clara Athletics/Andy Mead)

גור היא שחקנית הרכב קבועה בקבוצה ומשחקת בעיקר באגף שמאל, אבל ההתחלה הייתה עבורה ארוכה ומאתגרת, "פתאום אני משחקת מול כל השמות של המכללות הגדולות. שאלתי את עצמי 'מה אני עושה פה?' אבל השנה, הרגשתי שאני יודעת יותר מה מצפים ממני, מה הסגנון של הליגה ומה התפקיד שלי בקבוצה. הרגשתי יותר בנוח וגם שיחקתי יותר בגלל זה".

 "התרגלתי למצב שאנחנו לא מעניינות"

לעומת היחס בארה"ב לנשים, בישראל כדורגל הנשים לא זוכה ליחס שווה והשחקניות ממשיכות להיאבק על זכויות בסיסיות כמו תקציבים, שידורים ומתקנים ראויים. "קיבלתי הרבה תגובות חיוביות משחקניות. לא כל כך ציפיתי שיהיה סיקור, כי התרגלתי למצב שאנחנו לא מעניינות", אומרת גור.

"לי פלקון אמרה (בראיון לכלכליסט) שלא מתייחסים אלינו בישראל כראוי. בתודעה שלנו כשחקניות ישראליות, אנחנו כמו 'קוץ בתחת'. אני בגישה אחרת, אני חושבת שמגיעים לנו תנאים טובים יותר טובים ואם נקבל אז יגיעו גם ההצלחות".

לגור יש גם הרבה ביקורת על ההתאחדות לכדורגל: "הם לא תמיד גאים בנו. זה עצוב להגיד, אבל אין לי ציפייה לשוויון מוחלט, יש לי ציפייה שלפחות עוד 5-10, שנים לפחות יתייחסו אלינו בכבוד ויעריכו את מה שאנו עושות".