טורניר הכדורגל הבינלאומי הראשון שראיתי היה המונדיאל של מקסיקו ב-1986. ילד בן תשע להורים ארגנטינאים מבאיה בלנקה. ה"זקנים" הציונים שלי בחרו בישראל, אבל התרבות הארגנטינאית ליוותה את ילדותי וכללה כמיטב המסורת: אסאדו, מאטה, אלפחורס, טנגו, מרסדס סוסה וכמובן כדורגל. בגיל תשע הייתי בטוח שמראדונה הוא אלוהים, וארגנטינה היא נבחרת הכדורגל הטובה בעולם.
היחסים הרחוקים שלי עם ה”אלביסלסטה” המשיכו להתנהל מטורניר לטורניר. אני זוכר את הדמעות של מראדונה אחרי ההפסד בגמר 1990 וגם את הכעס שלו, כשהרחיקו אותו בבושת פנים, ב-1994. שיר הסיום של נבחרת ארגנטינה בכל טורניר מאז ועד עכשיו היה: "אל תבכי עבורי ארגנטינה", כי תמיד זה הסתיים בבכי. ב-1993 ארגנטינה זכתה בקופה האמריקה ומאז במשך 28 שנים רק אכזבות, כאב לב ודמעות. לא היה חשוב מי הוביל את הנבחרת – בטיסוטוטה, ריקלמה, איימאר או קרספו – כל טורניר גדול הסתיים במפח נפש.
***
הקופה אמריקה שהיה אמור להתקיים ב-2020, נדחה, כידוע, בשנה, כמו היורו, אבל המצב בדרום אמריקה הוא ממש לא המצב באירופה.
טורניר הכדורגל הבינלאומי הוותיק בעולם, שארגנטינה וקולומביה, מוכות הקורונה והמצב הפוליטי, היו אמורות לארח, כמעט התבטל, ולבסוף הוחלט שברזיל, עוד מדינה בגל שלישי של קורונה, תארח אותו. בדרום אמריקה, כמו בדרום אמריקה, הבלגן חגג, ושלושה ימים לפני שהטורניר יצא לדרך, עוד היו סימני שאלה, האם הוא בכלל יתקיים. נדמה שאף אחד לא רצה שהטורניר יתקיים, חוץ משחקני נבחרת ארגנטינה ובעיקר ליאו מסי.
***
הטורניר הזה לא העמיד למבחן את גדולתו ומורשתו של מסי. מי שזקוק להוכחה עד כמה הוא טוב יכול לפתוח את ערך הוויקיפדיה שלו, מי שזקוק לסיבה נוספת יכול להקשיב למה שאומרים עליו כל מי ששיחקו איתו ונגדו. מסי הוא גאון בתחומו. המוצארט והפיקאסו של הכדורגל. משחק בודד, עוד ניצחון או הפסד, לא ישנה זאת. מסי נמצא במקום שבו נגמרות המילים והמחמאות, במקום שבו הצלילים היחידים שיוצאים למי שצופה בו מהפה הן אנחות התפעלות.
"הפרעוש" לא היה זקוק לעוד אישור, גם אם היה מפסיד בגמר. מעמדו כשחקן הכדורגל הטוב בעולם לא היה משתנה. מסי היה זקוק לטורניר הזה עבור הזהות שלו. למרות כל התארים הקבוצתיים שהשיג עם ברצלונה, היה למסי חשוב להיות מזוהה עם הנבחרת ועם העם הארגנטינאי. הוא לעולם לא יהיה מראדונה, שגדל ברחובות העניים של בואנוס איירס. אבל בכל הזדמנות הוא ניסה להיות הכי ארגנטינאי שהוא יכול, והוא ידע שזכייה בתואר בינלאומי תחזק את הזהות שלו עם המקום שבו נולד.
זה היה הטורניר של מסי וככה יזכרו אותו בספרי ההיסטוריה. ארגנטינה כבשה 12 שערים בטורניר. מסי, כבר בן 34, כבש ארבעה שערים, בישל חמישה שערים והיה מעורב בשני שערים נוספים. בסך הכל 11 מ-12 השערים של ארגנטינה עברו ברגלים שלו.
עם שריקת הסיום התחושה הייתה בעיקר הקלה עבור מסי. הילד מרוסאריו, שהגיע לברצלונה בגיל 12, חי במאבק זהויות. הוא אומנם נולד בארגנטינה אבל גדל והתבגר בספרד. בברצלונה הוא נחשב ארגנטינאי ובארגנטינה הוא נחשב אירופאי, וכל הזמן הזה הוא ניסה להוכיח שוב ושוב עד כמה הלאומיות, הדגל והתרבות הארגנטינאית חשובות לו.
***
הגמר היה משחק אגרסיבי כיאה לגמר בדרום אמריקה וכיאה למשחק בין שתי נבחרות עם אחת מהיריבויות הספורטיביות הגדולות בהיסטוריה. כשנבחרות ארגנטינה וברזיל עולות לדשא הן נושאות איתן זיכרונות והיסטוריה של יותר ממאה מפגשים.
ברזיל הרשימה יותר בטורניר והגיעה פייבוריטית לגמר. ארגנטינה צלעה כל הדרך לשם אבל כדורגל הוא לא תחרות יופי. כשהתואר על הדשא, האסתטיקה לא רלוונטית. בטח עבור נבחרת שיצאה בידיים ריקות מ-17 הטורנירים הבינלאומיים האחרונים שלה, ובטח ובטח עבור שחקן שיודע שזאת כנראה ההזדמנות האחרונה שלו לתואר בינלאומי.
***
רגע לפני הגמר דיברתי עם דוד שלי, שחי עדיין בארגנטינה. הוא אמר: "היום ארגנטינה מנצחת". הוא אומר לי את זה בכל שיחה בינינו כבר 28 שנים, ותמיד אנחנו נשארים עם הצ'וריסו ביד. אתמול, הוא סוף סוף צדק. איזו הקלה. להפסדים התרגלנו, עכשיו ננסה ליהנות מניצחון. וכמו תמיד אצל ארגנטינה, לא חשוב איך זה נגמר, זה תמיד מסתיים בדמעות. הפעם אלה לפחות דמעות של שמחה.
