"משאית ההובלה, עמוסה בכל החיים שלנו, הגיעה ליעד ב-06:00 בבוקר" מספרת הילה ליאון (42), שהצטרפה עם משפחתה לקיבוץ יטבתה לפני שנתיים. "כשהגענו כבר היו שם חברי קיבוץ שהמתינו לנו. הם פרקו את ארגזי הקרטון במהירות לתוך הבית החדש. אנשים שלא הכרנו ולא פגשנו בחיים נרתמו לפרוק את המשאית. חברי קיבוץ שעברו בדרך לעבודה הצטרפו למאמץ הקבוצתי. 'אתם החדשים? נעים מאוד'.  ב-06:25 סיימנו לפרוק את המשאית. המוביל היה בהלם. גם אנחנו. נפל לנו האסימון שהגענו לקיבוץ אמיתי, מקום שבו דואגים זה לזה בלי לשאול שאלות".

מיכה (40) והילה ליאון החליטו להצטרף לקיבוץ שיתופי. הם שמעו מחברים שבקיבוץ יטבתה קולטים משפחות לחברות מלאה והחליטו לנסות. "בהתחלה רצינו את זה בשביל הילדים" מסביר ליאון, "רצינו שהילדות שלהם תהיה יפה, שיהיו מוקפים באנשים תומכים, שיהיו חופשיים ועצמאיים. שיוכלו ללכת לחברים לבד בלי כבישים, בלי סכנה. רק אחרי שהגענו לפה הבנו שזה הרבה יותר מזה. הבנו שגם אנחנו מקבלים פה המון. גם אנחנו גדלים ומתחנכים פה".

מסתבר שהקיבוץ לא מת. תריסר קיבוצים שיתופיים קולטים מדי שנה לחברות "עירוניים" שאין להם בהכרח קשר משפחתי לחברי הקיבוץ. ד"ר שלמה גץ, ראש המכון לחקר הקיבוץ באוניברסיטת חיפה, אומר ל'דבר' כי מבין כ-270 קיבוצים "קלאסיים" (כאלה עם דשא, רפת וחדר-אוכל) רק כ-40 מתנהלים במודל השיתופי המסורתי, בעוד כ-230 מוגדרים "קיבוץ מתחדש", ועברו הפרטה במידה כזו או אחרת. מרבית הקיבוצים השיתופיים קולטים לחברות רק את בניהם ובנותיהם (יחד עם משפחתם הגרעינית), אולם יש קיבוצים שקולטים גם מצטרפים חדשים ללא קשר משפחתי.

"מדי שנה אנחנו מקבלים עשרות פניות של משפחות שמעוניינות לעבור לקיבוץ" מספר אורי גלעד (51), רכז הקליטה בקיבוץ יזרעאל. "יש שמחפשים אורח חיים קהילתי, חלק רוצים לעבור מהעיר לכפר. יש משפחות שמבקשות לחיות בשיתוף הקיבוצי. בחלק מהמקרים מדובר באנשים שהייתה להם התנסות שיתופית בעבר, ובחלק מהמקרים עירוניים שמבקשים לשנות את חייהם".

"הדאגה הקיומית התחלפה בתחושת אחריות על הקיבוץ"

"בקיבוץ רואים אותי כבן-אדם, לא מסתכלים על המותגים שאני לובשת אומרת ליאון. "אני קמה בבוקר לעשות את מה שאני אוהבת, אני חוזרת הביתה והמשפחה היא במקום הראשון. אני לא צריכה להתעסק בעבודה אחר הצהריים. הדאגה הקיומית שהייתה לי לפני כן התחלפה בתחושת אחריות על הקיבוץ ועל החברים וזה משהו אחר לגמרי. זה מנצח את הבדידות. הילדים שלי נהיו פה הרבה יותר עצמאיים, והקיבוץ כאילו בנוי במיוחד בשבילם".

גץ מסביר שמרבית הקיבוצים שנותרו שיתופיים, הם כאלו שהצליחו כלכלית. "רובם קיבוצים מבוססים כלכלית שאוכלוסייתם יחסית גדולה. אבל יש גם קיבוצים שיתופיים קטנים או עניים. הקיבוץ השיתופי עובד ממש כמו פעם: תקציב חודשי על בסיס הצרכים, דמוקרטיה ישירה שמתקיימת באספות, ועדות נבחרות הממלאות תפקידים שונים בחיי הקהילה. ברובם חדר האוכל עדין פעיל ויש סידור רכב משותף".

ואיך פועלים הקיבוצים שלא עובדים "כמו פעם"?
"הקיבוצים המתחדשים, הם צורת חיים חדשה יחסית, שהחלה רק לפני 25 שנה. ההגדרה הזו של 'קיבוץ מתחדש' מכילה קשת רחבה של מודלים, שחלקם דומים מאוד לקיבוץ השיתופי וחלקם פחות. במרבית המקרים הקניין של הקיבוץ כמו מפעלים או ענפי חקלאות עדיין משותף. קיים תהליך של שיוך נכסים אבל זה טרם הושלם, ויש 'מיסי הקהילה' גבוהים למדי בהשוואה לכל צורת חיים אחרת, 'מסי איזון' ששומרים שלא ייווצרו פערים גדולים בין החברים, ו'רשת ביטחון' שתפקידה לשמור על חברים שנקלעים לקשיים".

מדי שנה עוברים לקיבוצים השיתופיים עשרות עירוניים שבוחרים בחיי השיתוף. בניגוד למאות בני משק החוזרים לקיבוץ עם משפחתם, כאן לא מדובר בחזרה לאורח חיים שהכירו מילדות, אלא בבחירה לשנות את החיים באופן דרמטי. שיתוף במשכורת, בבית וברכב. "יצאנו מהמרוץ" אומר ליאון, "אנחנו כבר לא רודפים כל הזמן אחרי הכסף כדי לשלם שכר דירה, וחוגים לילדים, וטיפולים לרכב, ושוב לקנות רכב, זה לא נגמר המרדף הזה".

לעשות מתוך מחויבות ולא בשביל הכסף

"אני ואשתי תפסנו את עצמנו באמצע החיים" אומר ירון לוי (42). "בשיא הקריירה, עם שלושה ילדים, הבנו שאנחנו רוצים משהו אחר". לוי היה בנקאי בכיר, והוא עבר עם משפחתו ממרכז הארץ לקיבוץ השיתופי אורטל בגולן לפני שלוש וחצי שנים. "אחרי שעברנו לקיבוץ עוד המשכתי לעבוד בבנק, והכנסתי משכורת יפה לקיבוץ. לפני שנה וחצי, בעידוד של החבר'ה, החלטתי לסיים את הקריירה בבנק ולשמש כרכז המשק.

"אורטל הוא לא קיבוץ עשיר, אין לו מפעל שמטיל ביצי זהב, אבל יש פה חשיבה מקורית וניסיון אמיץ להתקיים בשיתוף. הקיבוץ ויתר על המשכורת היפה שלי כדי שאוכל – כרכז משק – לסייע בפיתוח של ענפים ויזמויות שונות. אני הרווחתי מזה תפקיד מעניין.

"גם החיים במרכז מעניינים, אבל צורת החיים שהכרנו היא בעיקר להיות שלוש שעות על הכביש כל יום. אז מבחינה כלכלית ירדנו ברמת החיים, ולא הכול ורוד בצפון הגולן, אבל בשורה התחתונה המעבר הזה הוסיף לנו לאיכות החיים. אנחנו מכירים את הילדים שלנו יותר. רכשנו פה חברים לכל החיים. זה יותר חשוב מהכל".

ליזה (40) ורועי (43) צוק עברו מירושלים לקיבוץ קטורה עם שלושת ילדיהם ב-2014. "אנחנו חייבים להתפרנס, אבל לא רק אנחנו דואגים לזה" מסבירה צוק. "ההתפרנסות היא ענין קולקטיבי. כשחיינו בירושלים, לכסף היה מקום מרכזי בחיינו, את מוצאת את עצמך מתמחרת את הזמן שלך, כי את חיה בשביל לשרוד. אפילו אם את רוצה לעשות פעילות קהילתית כלשהי זה דורש העברות של כסף מיד ליד.

"לכל דבר יש מחיר, הנתינה שלך מדידה בכסף. אם את רוצה לתת, אנשים יחשדו. המעבר לקיבוץ שחרר אותנו מזה, יש לנו את כל מה שאנחנו צריכים, אנחנו תורמים המון מהזמן שלנו, יש לנו חיים עשירים ומגוונים, קהילה תוססת ומלאה. כל מה שנעשה מעבר לעבודה, נעשה מתוך מחויבות ולא בשביל הכסף".

תהליך ארוך

מרגע שעברה משפחת ליאון לקיבוץ הם נכנסו לתוך זרם החיים השיתופיים, כולל כל הזכויות והחובות של חבר קיבוץ מלבד זכות ההצבעה באספות. 'תקופת הקליטה' הזו נמשכת שנתיים, ובסופה נערכת אסיפה בה מוחלט על קליטת המשפחה לחברות או על דחייתה. במקרה של משפחת ליאון צפויה האסיפה "הגורלית" להיערך בשבת הקרובה. אבל תהליך הקליטה לקיבוץ שיתופי מתחיל הרבה לפני מעבר הדירה.

"זה התחיל משיחת טלפון עם רכז הקליטה, ומשם עבר למילוי טפסים" מספרת ליאון. "אחרי זה באו אלינו הביתה שני חברי ועדת קליטה. הם נסעו את כל הדרך מיטבתה אלינו לסלון בצפון הארץ, כדי לפגוש אותנו בבית שלנו. זה נתן הרגשה שמדובר בעניין רציני. השלב הבא היה בחינות במכון חיצוני, כשגם כאן הקיבוץ הוכיח את כוונותיו הרציניות ושילם מחצית מהסכום על הבדיקה.

"בשלב הבא נסענו ליטבתה ל-24 שעות בלי הילדים, לראות את המקום, להכיר עוד חברים. בסוף היום אמרו לנו – תחשבו טוב טוב אם אתם באמת רוצים באורח החיים הזה, ואם יש לכם שאלות שעוד לא שאלתם, כל דבר, רק תשאלו. השלב האחרון לפני ההחלטה לעבור היה סוף שבוע עם הילדים. זו הייתה הזדמנות אחרונה שלנו ושלהם להחליט אם זה מתאים לנו, אם אנחנו מתאימים. הילדים התאהבו. לקחנו קצת זמן לקבל את ההחלטה ואז החלטנו שכן והתחלנו לדבר על המעבר – עבודה, מסגרות לילדים".

יש חששות לפני מעבר כזה?
"ברור, זה טבעי לחשוש. אבל יומיים לפני שעברנו שלחו לנו תמונות של חברי קיבוץ מנקים לנו את הבית. זה היה 'וואו!', כל כך לא ברור מאליו. אנשים שלא מכירים אותנו מתגייסים לנקות לנו את הבית. אני נזכרת בזה ויש לי צמרמורת. בשביל זה באתי, כדי להרגיש שייכת. ישר הרגשתי בבית".

צוק מבהירה שתחושת השייכות הזו לא תמיד מגיעה מיד. "בהתחלה הרגשנו ששום דבר לא שלנו. הרכב לא שלנו. חדר האוכל לא שלנו. תחושה כזו של 'לא נעים', חשש שבטעות נהרוס. אחרי תהליך הקליטה התחושה השתנתה לגמרי. הבנו שהכול שלנו. גם אם לא אנחנו הקמנו את הקיבוץ, עכשיו הוא שלנו ועלינו לשמור עליו ולפתח אותו. זה חשיבה שיתופית שלקח לנו זמן לפתח, זה לא בא מיד."

מה הכי משמעותי עבורך בחיי הקיבוץ?
"אני מאמינה במה שקורה פה בין אנשים" אומרת ליאון. "מאמינה בערבות הדדית. אני אוהבת את זה שהילדים שלי מקבלים פה ערכים של שוויון, שיתוף ונתינה. אין עוד מקום בעולם עם חינוך כזה. אנחנו חיים בחברה של מחנכים, של אנשים טובים. אנשים שדואגים לא רק לילדים אלא גם לנו. דואגים שתמיד יהיה לנו טוב. אני מרגישה באופן אישי שגדלתי מאז שאני פה. התפתחתי כבן-אדם. וחוץ מזה יש לנו את הבריכה הכי יפה בארץ".

"זה ממש מגרש להגשמה עצמית" מוסיף ליאון. "יש לי פה זמן ומרחב שמאפשרים לי לחלום ולהגשים את החלומות. כל רעיון מופרע, כל תחביב, כל דבר שרק תוכל לדמיין אתה תמצא פה שותפים ואפשרויות להגשים. יש פה מרחב שמתאים לזה, יש פה אמצעים. זה מתחיל בדברים קטנים, נגיד אני רוצה לבנות לעצמי רהיט, אז יש פה נגריית חובבים ותהיה לי גם הדרכה. נגיד אני רוצה לארגן איזה אירוע חברתי אז יש פה את האנשים שיצטרפו ויבואו".

"שיתוף גם בדאגות ובמחויבויות"

על הערבות, הערכים וההזדמנויות, עליהם מספרת משפחת ליאון, מוסיפה צוק עניין נוסף: האחריות. "עם הזמן נוצרה בי תחושת אחריות משותפת על המפעל הזה. זה בעצם שיתוף גם בדאגות ובמחויבויות. יש לך אחריות שהיא הרבה מעבר לבית ולמשפחה שלך. כל החלטה שלך משפיעה על יתר חברי הקיבוץ.

"להצליח לקבל את האחר, להרגיש שייכת, שמקבלים אותי, זה אתגר עצום. אנחנו עוברים תהליך עם זה. יש פה המון מקום לעבודה על מערכות יחסים. כל אדם פה הוא שונה, ואת נדרשת ללמוד לקבל את זה ולעבוד עם זה. כמו בתוך משפחה. יש רגעים  של ביחד שאנחנו מברכים עליהם. הרגשנו את זה מאד חזק בתקופת הקורונה".

איך הקיבוץ מתמודד עם הקורונה?
"הייתה פה התגייסות יפה של כל מי שרק יכול כדי לשמור על עצמנו ולהמשיך לחיות" אומר ליאון. "העמידו כוח שלם של 'קלאב-קרים' (מכוניות חשמליות קטנות שיכולות לנסוע בשבילים הפנימיים של הקיבוץ, א.ל) שיסיעו אוכל לבתים של אנשים שלא יכלו לצאת מהבית. הילה עבדה במענה טלפוני למבוגרים שיוכלו לבקש כל דבר שהם צריכים בכל רגע, להתמודד עם הבדידות הגדולה שהקורונה יצרה להם וגם עם צרכי היומיום. אני מורה, אז כשבית הספר נסגר מצאתי את עצמי מודד חום לנכנסים בשער של הקיבוץ".

לתפקיד רכז המשק נכנס לוי רק חודשיים לפני פרוץ המגפה. "זה הביא קשיים כלכליים וחברתיים", הוא אומר. "נאלצנו לסגור את ענפי התיירות שלנו וגם את חדר האוכל. זה לא פשוט כי חדר האוכל זה מקום המפגש המרכזי ופתאום סגרנו אותו וזה אומר שאנשים לא נפגשים. פתחנו מטה קורונה כדי לנהל את כל מה שקורה. הקורונה זרזה את תהליך החפיפה שלי בתפקיד. למדנו לחשוב מחוץ לקופסה ולהביא פתרונות יצירתיים לשלל בעיות שצפו. אני חושב שעמדנו במבחן. יש לנו הרבה יותר ניסיון עכשיו ובמקרה ויהיה גל נוסף אנחנו ערוכים".

"התרבות הזו בכלל לא יכולה להיספר במונחים של כסף"

גם בנושא שניתן היה להעריך שיהיה טעון ביותר, השיתוף במשכורות, למצטרפים החדשים לקיבוצים השיתופיים אין מילה רעה לומר. "במונחים כספיים רמת החיים שלנו ירדה", ממשיך לוי. "אבל איכות החיים שלנו עלתה. יש פה את החינוך ברמה הכי גבוהה שניתן לדמיין. חיי קהילה תוססים. תרבות מדהימה ומקורית. אורח חיים אחר שהרבה יותר מתאים לי".

"את צריכה להיות שלמה עם עצמך כשאת מצטרפת לקיבוץ" אומרת ליאון. "מי שעובר לקיבוץ צריך להיות מוכן לחיי קיבוץ עם כל מה שמשתמע מזה. השיחות הקצרות ולפעמים הארוכות בשבילים. השאלות, ההתעניינות. ולדעת שהכוונות תמיד טובות".

"תראה", מסביר ליאון. "הקיבוץ ממלא את כל הצרכים שלי. אוכל, בית, רכב, חינוך, הכל פה ברמה גבוהה. אז אני עוזר עם נתינת המשכורת שלי ובמה שאני יכול גם מעבר לזה. אני לא מרגיש שחסר לי או לילדים שלי שום דבר. יש בזה משהו נחמד שהעבודה היא לא רק לשם פרנסה. השיטה השיתופית מאפשרת לי לבחור כל יום מחדש את המקצוע שלי. אני לא חייב להיות מורה, אני רוצה להיות מורה.

"חוץ מזה אנחנו מקבלים פה דברים שפשוט לא קיימים בעיר, ואני לא מדבר רק על הבריכה והדשא. למשל חיי התרבות, אני הופתעתי מאוד ממה שקורה פה. תרבות עם עומק, טקסים, חגים, הופעות, דברים שלא הכרתי ולא ראיתי בחיים. עולם ומלואו. התרבות הזו בכלל לא יכולה להיספר במונחים של כסף".

"יצור אנכרוניסטי שמקדים את זמנו"

הדימוי הציבורי של הקיבוץ השיתופי הוא כדבר שעבר זמנו. יש מקום לצורת החיים הזו המאה ה-21?
"הקיבוץ הוא יצור אנכרוניסטי שמקדים את זמנו. מצד אחד זה ישן, ומצד שני זה מאוד מתקדם. אני מאמין שהעתיד של האנושות הוא לא בתחרות ובהרס הסביבה אלא דווקא בשיתופיות. זו הדרך הטובה ביותר למצוא פתרונות ברי-קיימא כיחידים וכחברה בפלנטה הזו. גם בתל-אביב אנשים מחפשים פתרונות שיתופיים כמו קארפול או קואופרטיבים, אבל פה זה שיתוף שמכיל את כל רבדי החיים".

צוק אפילו עוד יותר נחרצת: "החיים הקהילתיים זה הדבר הבא. עצם זה שהקהילה פה חייה ומתחדשת זה המטרה הגדולה שלנו. אנחנו ממשיכים את הדור הראשון שהקים את הקיבוץ במטרה לחיות פה, במקום הנידח הזה, ועלינו מוטלת האחריות לפתח עוד את הקיבוץ. קיבלנו הרבה מן המוכן והתפקיד שלנו זה לקיים אותו ולפתח אותו".