רשת הדייג של מנחם לב (63) לכדה ב-41 השנים האחרונות כמעט כל מה שניתן להעלות על הדעת. יחד עם דגים וסיפורים הוא שוזר ברשתו מילים כמו ציונות, חלוציות והגשמה. ברבות השנים, נוספו גם מושגים כמו הפרטה ופתיחת השוק לייבוא. התחרות מצד בריכות הדגים התעשייתיות, וההימנעות של צעירים ישראלים מעבודות כפיים, הותירה אותו כמעט לבדו על המזח היפה של עין גב. במהלך יום של דייג בכנרת, הוא מספר ל'דבר' על חייו ועל עבודתו. השיחה מפליגה בין עבר לעתיד, אבל לב לא נתפש לא לייאוש ולא לנוסטלגיה.

דיג זו דרך חיים

סירת הדייג 'גיל' כמעט מוכנה ליציאה מהמרינה בעין גב, הקיבוץ השקט לחופה המזרחי של הכנרת. בשעה 8:30 כבר נמצאים על סיפון ספינת הברזל בת 61 השנים חמישה צעירים מצוות הדייג של לב, עושים הכנות אחרונות. הכנרת גבוהה הקיץ, היום יפה. אפשר לטעות ולחשוב שהחבורה יוצאת לשיט תענוגות, אבל יום של עבודה קשה צפוי לכולם.

קפטן לב מגיע לרציף לאחר שהספיק לשלוח דגים לשווקים במשאיות קירור, לחתום על חשבוניות ולדווח למשרד הבריאות על השלל שנמכר. "דייג זה לא מקצוע זו דרך חיים", הוא אומר. אבל את דרך החיים של הדייג הזה חולקים בימינו מתי מעט.

כשהוא מתבקש לספר על עצמו, לב פותח בהיסטוריה ובחשיבות של ענף הדיג בקיבוץ: "הדייג הוא הענף הכי ותיק בעין גב. בן 84 שנה, לפני קום המדינה. טבריה וצמח עוד היו אז ערביות, והיישובים העבריים באזור היו ראש פינה והמושבה כינרת. הכי בטוח היה לעבור דרך הים, ולהשיג מהים אוכל.

"מאוחר יותר, הסירה היא שמנעה כל ויכוח על הנוכחות הישראלית בקו המים המזרחי עד 67'.  הספינה שמרה על הכינרת ועל המדינה. הדייגים היו בפרונט. זה כמו שחברי עין גב, ולא הצבא, הם שכבשו את סוסיתא (אתר ארכיאולוגי החולש על אזור עין גב, כשני קילומטרים מזרחית מהכנרת. נתפש במהלך מלחמת העצמאות על ידי הסורים, ונכבש על ידי מחלקה של חברי קיבוץ עין גב והסביבה ביולי 1948 – י.א)".

ימותו הקנאים

לב מחובר לאתוס של הקיבוצניק החלוץ הלוחם בכל נימי נפשו. לא פחות מכך הוא קשור לים. למרות גילו הוא עושה מילואים בחיל הים עד היום. "אני מחובר לים, אני איש של ים", הוא מעיד על עצמו.  על הספינה שומר לב עותק יחידי של ספר מודפס במכונת כתיבה משנת 1937, בנושא ראשית הדיג בכינרת ובאגם החולה. "על הדייג העברי, הבריטי, והערבי. יש פה מחירי דגים בלירות, התכתבות בין הקיבוצים להסתדרות על גיבוי לדייגים, ומשימה לאומית להבין כמה דגה יש בכינרת".

הוא גדל בקריית חיים, והתחנך בקן הנוער העובד. את המעבר לקיבוץ עשה אחרי הצבא. "הייתי איש ים, שהיה עושה פעולות לצוות ההדרכה שלו בחוף. בזמן שכולם הלכו לראות כדורגל, לי היה את האוסף הכי גדול של פחיות בירה שנפלטו מהים".

את ספינת הדיג הוותיקה הוא מכנה בחיבה "אשתי", ומוסיף בהומור ש"אשתי בבית היא הפילגש", אבל ממהר להדגיש שהוא "נשוי בכבוד רב ואני והפילגש אוהבים וחברים טובים, ימותו הקנאים. כל פעם אנחנו מאוהבים מחדש".  לזוג ארבעה ילדים "שבמקרה נולדו בלי זימים אבל מאוד מחוברים לים".

כבר מעל ארבעה עשורים שלב דג בכנרת, ועין גב היא ביתו. כשהוא מקבל הערה על עורו השזוף, הוא חושף מפשיל את החולצה ואומר "במקור אני לבן כסיד. נשארתי הדייג האשכנזי האחרון בכנרת, והדייג האחרון בתנועה הקיבוצית. לא בריכות דגים", הוא מדגיש. "דיג ממש".

איזון אקולוגי

ההיכרות של לב עם הכנרת כה מעמיקה, עד שטובי המומחים בארץ ובעולם מצטרפים אליו למחקר ולעבודה. "הכנרת היא תופעת טבע בינלאומית" הוא פוסק. "זה האגם היחידה בעולם עם מים מתוקים מתחת לגובה פני הים. יש פה תופעה מיקרו אקלימית של משטר רוחות שמערבב את המים ובכך מעשיר אותה בחמצן בחלק העליון ולא נותן לכנרת להפוך לביצה. בכינרת אין חיים מתחת ל 20 מטר כי אין שם חמצן. בעומק 10 מטר הטמפרטורה היא 10 מעלות. בנוסף יש בכנרת המון אצות אבל אין לה ריח. יש פה איזון אקולוגי ייחודי".

הוא מתייחס לימה הלאומית בכבוד רב. "הכנרת היא בקבוק המים של המדינה ולכן צריך לשמור עליה טוב" הוא אומר בהערצה בלתי מוסתרת. "הכנרת מאוד בריאה. הכל חי. יש המון מים, רואים את הדגים בריאים וגדולים, לא רואים דגים צפים, המים צלולים והאווירה טובה".

לתפיסתו, הדייג הוא חלק משמירת האיזון האקולוגי בכנרת ובסביבתה. "אני אוהב את הטבע. עובד עם הטבע ואני שומר על הטבע", הוא מתעקש. "טבע כולם צריכים. הדג אוכל והבן אדם צריך לאכול. אבל לא עושים את זה לתחביב, לא בדיג אינטנסיבי שיכול לגמור את הכנרת.

"אנחנו עובדים בריא. ידידותי לסביבה. ללא הורמונים, ללא אנטיביוטיקה וללא גנטיקה. אנחנו דגים את דגי החופש הכי הטבעיים שיש, לפי החוק ובצורה מדודה. עובדה שעד היום יש יותר דגים ממים בכנרת, לפעמים אני תופס ביום 14 וגם 15 טון דגים. אין דייג יתר בכנרת". בכיר בתחום הדיג במשרד החקלאות ששוחח עם 'דבר' אף טען שהימה סובלת מחוסר בדיג. את "אמנון הכנרת", המהווה 80% מכלל הדגים באגם, לא דג איש מלבד לב.

דג מעולם אחר

לדבריו, הייחוד הזה מורגש גם על הצלחת. "מי שאוכל את הדגים של הכנרת הוא לא מבין בכלל מה זה. הוא חושב שזה מעולם אחר". אבל ליתרון של דגי החופש יש גם צד מאתגר. בתנאים הטבעיים, גדלים הדגים הרבה יותר לאט. "דג שצריך להגיע למשקל של 900 גרם, יגיע לזה בבריכה ב-9 חודשים. בכינרת זה ייקח 5 שנים. זה לא עם חול וחרא של תרנגולות שמאכילים את הדגים בבריכות".

סירת הדייג של לב משליכה רשת ושטה במעגל, בשיטה שנקראת "דיג בהקפה". הדגים נתפסים כשהרשת נמשכת חזרה. "אצלי הם לא נתפסים בזימים כמו בשיטות דייג האחרות", חשוב לו להדגיש. "דגים שאני צריך אני לוקח, ואלו שלא אני מחזיר לים כשהם חיים". כשנתפסת כמות מספקת בעבור ההזמנות שקיבל, היתר מוחזרים למים. הדגים שנתפסים על ידי לב וצוותו נשמרים בקירור על הסירה, נארזים במפעל ונמכרים עוד באותו יום או למחרת.

את תפיסת הדיג שלו, דיג בהקפה תוך שמירה על אוכלוסיית הדגים ושמירת רווחי הדיג בידי הקהילה המקומית, ניסה לב להפיץ בעולם. "אני מדריך דיג בכל העולם בהתנדבות", הוא מספר. "הייתי באתיופיה הרבה שנים לימדתי אותם לדוג, הייתי באוזבקיסטן, בפיליפינים. מה שניסיתי ללא הצלחה לעשות אני זה להטמיע שהמים והדגים זה של המקומיים. בכל מדינות העולם השלישי עושים שוק עבדים של ממש, ולוקחים משם את הדגים. אני לא מוכן לעבוד ככה. הפסקתי לעבוד במקומות האלו כי קיבלתי איומים".

הצייד

השיטות של לב עלולות להישמע מיושנות, אבל הוא אינו מתבייש להשתמש בטכנולוגיה מתקדמת. על הסירה הישנה מותקן מכשיר סונאר, השולח אותות לקרקעית ומשמיע צפצופים בהתאם למה שהוא קולט בדרך. על פי הצליל, יודע לב לקבוע את סוג הדגים שמתחתיו ואת כמותם. "אני כרגע חותר למגע עם הדגים" הוא אומר. "הם רוצים לחיות ואני רוצה לצוד אותם ולגמור את ההזמנה". מעת לעת, משמש הסונאר הזה גם למטרות אחרות כמו חיפוש נעדרים שיש חשש שטבעו בכנרת.

למשמע הצליל הנכון לב נדרך ונעמד. האווירה הלבבית משתנה, והוא צועק לצוות להטיל עוגן. הרשת נזרקת והסירה מציירת עיגול בקוטר של כ-50 מטרים. "סרדינים" הוא מכריז. כעבור שלושים דקות נסגרת הרשת בחלקה התחתון ונאספת בחזרה לסירה, אך חלקה נשאר במים. באמצעות מוט עם רשת מועברים הדגים לסירה צמודה, הכוללת אזור מיון ותאי קרח.

"לפי העין אני יודע כמה סרדינים יש לי פה. זה מספיק להזמנה שלי היום, 300 קילו" הוא מסביר. "אני משחרר את השאר". בלי כל תחושת החמצה פותח לב את תחתית הרשת שנשארה במים, והדגים שוחים אל החופש. "כשאצטרך אותם אתפוס אותם שוב", הוא אומר.

תקלות זה חלק מהעניין

הסירה ממשיכה הלאה, הסונאר מצפצף, ופתאום לב צועק "דממה בסירה". שוב עוגן, שוב רשת בהקפה, והצלחה נוספת. 140 קילו בורי. "כשאני זורק רשת אני לא רואה אף אחד ממטר. ככה לימדו אותי. אני צייד ואני חדור מטרה. זה צייד. זה לא להטיל רשת ולחכות שיבואו דגים".

בפעם השלישית קללות עפות על הסיפון. תקלה בציוד תוקעת את הצוות על המים לשעתיים נוספות, ללא שלל נוסף. "יש נזקים ותיקונים כל הזמן" אומר לב. "זה חלק מהעניין. אתמול תפרתי את הרשת עד 23 בלילה שנוכל לצאת היום בזמן".

ביום דייג טיפוסי יטילו לב והצוות את הרשת כשש פעמים, עד שכל ההזמנה מתבצעת או עד שנכנסת הרוח המערבית באזור השעה 15:00, ומחייבת את הסירה לחזור לחוף. בעבר, היה יוצא לדוג בלילה. "היה מיתוס שיש אז יותר דגים". אבל עם השנים והתרחבות המשפחה "האישה שמה ברקס והחלפתי לדיג ביום. מה גיליתי? שיש יותר דגים ביום", נזכר לב בסיפוק.

הדייג הוא ענף כלכלי בעין גב, וכמרכז הענף לב אחראי גם למכירת הדגים. "אני תופס בשנה בין 300 ל-400 טון דגים. סוחרים שעובדים איתי לא שואלים 'מה יש', אלא אני שואל אותם מה הם רוצים. אני יודע מראש מה אני מוכר למי ומה המחיר. המשתנים הם מצב הסירה והרשת, והאם אני תופס בזמן הנכון. השוק של ה'ביוקר' אצל היהודים בתל אביב נגמר ביום רביעי. השוק של הנוצרים הוא רביעי חמישי. יש לי אחריות לשמור על המחירים יציבים בשוק ולא להיות תלוי בתנודות קלות של שוק".

הפרטה ושליחות

ענף הדיג בישראל התמודד לאורך השנים עם אתגרים מבית ומחוץ. "אני סובל מפתיחת השוק לייבוא כבר 20 שנה. התחרו בי, בדייג האותנטי, ולא בבריכות הדגים, כי היה להם לובי. אבל היום נגמר הלובי, הם יפגעו ואני אשאר, כי אני שורד". המדינה, הוא טוען, לא מסייעת. "משרד החקלאות השקיע 75 מיליון בכלובי דגים בים התיכון, כדי שתבוא סערה אחת והמדינה תפצה אותם. בכנרת לא השקיעו שקל. אם הדייג היה רווחי היו מוציאים את זה מידי הקיבוץ. לא איכפת למדינה בכלל מזה. הון ושלטון הולכים ביחד". לדבריו, הענף כיום בהישרדות. "בהתחלה היו לנו שתי ספינות שעבדו עליהן עשרים איש. היו צוות יום, צוות לילה וצוות פריקה. היום נשארנו צוות אחד. הענף בקושי רווחי".

אבל לא רק פתיחת שווקים וכלובי דגים מאיימים על הענף. בעבור תעשיית הדיג הקיבוצית, לשינויים שעבר הקיבוץ השפעה גדולה לא פחות. "אני איש שנוי במחלוקת בקיבוץ", מסביר לב. "חברי הקיבוץ עדיין רואים אותי כשליח. אני מחזיק את הענף שהוא הראשון שהיה לעין גב" הוא מחדד בגאווה. "אבל כמובן שזה מושפע מההפרטה. פעם כסף לא עניין את החברים. היום כל אחד משפר עמדות לקראת היום הקובע (של חלוקת נכסי הקיבוץ – י.א). אצלי היום הקובע הוא כשאלוהים יקח אותי. אני מקווה שיום אחד אצא לים ואתן לדגים לנקום בי. שיאכלו אותי. הייתי רוצה להיקבר בים עם הספינה, בלעדי היא לא שווה כלום".

"אותי לא מניע כסף. ימותו הקנאים, אני עובד בתחביב שלי. כל אלה שיוצאים לדייג ספורטיבי הם עובדים כל השבוע, יש להם ימבה כסף  ולמה הם מחכים? לצאת עם היאכטה שעולה כמה מאות אלפי יורו, לצאת עם חכה לנקות את הראש. אני עובד עם סירה שלא שווה אלף יורו אבל אני כל יום בתחביב. קיבלתי הצעות עבודה להיות עם מכנסיים וחולצה לבנים, עם כובע של קפטן, בסכומים שאת לא מתארת בכלל".

ריח של דגים

בהתאם לרוח התקופה, חוסר העניין של לב בכסף לא עבר לדור הצעיר בקיבוץ. "פעם ילדים בני משק חיכו לעבוד בדיג. היו עומדים בתור. מאז שהתחילו עבודה בתמורה (כלומר לכיס האישי ולא בעבור תקציב הקיבוץ – י.א) אז מה הם יעבדו במקום עם ריח של דגים? הם הולכים לעבוד בכפר הנופש או במסעדה איפה שמקבלים טיפים. למי אני אעביר את מורשת?", הוא שואל בכעס. "לימדתי המון אנשים את העבודה וכל מי שידע לעבוד לא נישאר בקיבוץ. הקשר לאדמה נעלם. למי שאין ערכים וקשר לאדמה ולעבר, לא יכול להיות לו בהווה כלום".

לב מאמין בעבודה ישראלית כדרך חיים. "אני דור שני לניצולי שואה. הגרמנים ביקשו סליחה והכל, אבל היום האנטישמיות הולכת ועולה ואם לא נבין את זה נחטוף פעם שניה. צריך לבדוק לגבי כל מוצר מאיפה הוא מגיע. צריך לשמור על המדינה שלנו כאחת שיודעת לשמור על עצמה. אנחנו מייבאים אבטלה כשקונים לא תוצרת הארץ. אין לי על הסירה מוצרים תוצרת גרמניה, חוץ ממכשיר דמוי סייסמוגרף מ-1942 שחיל הים הביא לכנרת. כל התיקונים על הסירה זה אני, יש לי הרבה פנטנטים על שמי בדייג, המצאתי דברים וזה ייחודי".

צוות הסירה כולל היום בן קיבוץ שעושה עבודה מועדפת, שני צעירים מהיישוב שורש שסיימו את העבודה המועדפת ונשארו לעבוד "עד שנקבל הצעה טוב יותר", סטודנט מנפאל שמסיים החודש ואת גלעד בן חמו (23), במקור מהיישוב עותניאל בדרום הר חברון. "גלעד היחיד שמבין דיג, חי דיג. הוא צייד", אומר לב. "הוא מבין משמעות, מבין שאין שעות בדיג. יודעים מתי יוצאים ואף פעם לא יודעים איפה זה ואיך חוזרים".

חשבון אחרון

את בר הדייגים שעל המזח בעין גב הקים לב ב-2015. "רציתי שיהיה מקום לדייגים להיות, שיהיה איפה לשבת". במו ידיו הוא בנה מקום שנראה כמו מסעדת יוקרה. "הבאתי לפה את יוון. טברנה. זה מה שרציתי". כשהוא נכנס למקום המפואר יחף, אחרי הפלגה, ספק אם המלצריות הצעירות מזהות אותו ומכירות את פועלו. "זה לא מעניין אותי בכלל", הוא אומר. "אני אפילו לא מוכר להם דגים, או שמוכרים הכל טבעי מהכנרת או שלא".

***

בימים אלו מוצגת בעין גב תערוכה בה מוצגים 60 צילומים, שצולמו על ידי 18 צלמות וצלמים, אשר מתעדים את הפלגות דייגי עין גב. התערוכה פתוחה בימים שני ורביעי משעה 17:00-19:00, ותוצג עד סוף אוקטובר. חלק מצילומי התערוכה מופיעים בכתבה זו.