אני זוכרת את יום הגעתה של אידה נודל, שנפטרה אתמול (שלישי), לארץ. את תמונתה יורדת במדרגות המטוס. הייתי בת שבע והכרתי את שמה, כמו רוב הישראלים באותה תקופה, כגיבורת המאבק לעלייה לישראל.

לפני יותר משש שנים התלוויתי לחבר שקרא את ספרה 'יד בחשכה' והציע לי שניפגש איתה. היא קיבלה את פנינו בביתה שברחובות, קטנטנה להפתיע, נעימה וצנועה.

כששאלנו אותה למה "נעלמה" מהעין הציבורית (בוודאי בהשוואה לאסירי הציון הידועים נתן שרנסקי ויולי אדלשטיין), היא נזהרה מלהביע מרמור או להטיח האשמות. כשהתעניינו מה הניע אותה לסכן את חייה למען העלייה לארץ (לא רק שלה, אלא של עשרות נוספים, מסורבי העלייה), משכה בכתפיה והתייחסה לזה כמעט כמובן מאליו. בלי פאתוס.

בעשור האחרון זכיתי לשמוע לא מעט סיפורים של אסירי ציון, יוצאי ברית המועצות לשעבר, ובני הקהילה האתיופית.

ככל שנחשפתי לייסורים, לעינויים, למחירים הפיזיים והנפשיים, ניסיתי לחשוב למה החברה שלנו לא מספרת את סיפורי הגבורה האלה. למה לא לומדים על 'מבצע חתונה' (במהלכו חטפו ב-1970 מסורבי עלייה מטוס), או על חירות טקלה (אסירת ציון יוצאת אתיופיה).

כתמיד, התשובה טמונה במה שאנחנו חושבים על עצמנו. והרבה השתנה מאז 1987, כשסיפרו לנו בבית הספר בהתרגשות שאידה נודל הגיעה ארצה.

לא מדובר פה על הסתרה, או אפליה או הדרה, אלא, בראש ובראשונה על מבוכה. המבוכה שאנחנו מרגישים מול הסיפורים העצומים הללו. הרי הרבה יותר קל לשים את כל העולים (בטח כשמדברים על שנות השמונים ואילך) במשבצת "הקורבנות שהובאו לישראל בעל כורחם". קוראים להם "מהגרים" ומהללים את מי ש"הביא" אותם. מדגישים את חוסר הברירה שליווה את עלייתם לארץ.

הרבה הרבה יותר מביך להתבונן על גברים ונשים, שבעשורים האחרונים, (לא כל כך מזמן), סיכנו את חייהם ואת משפחתם, פעלו תחת משטר רצחני, לימדו עברית, ארגנו פגישות, עבדו בפרך וסבלו עינויים קשים. כל זאת, עבור דבר אחד: לעלות לישראל.

השאלה "למה?" נשאלת מאליה, ושוב וכתמיד השאלה מופנית אלינו, שנולדנו פה, יותר מאשר אליהם, שנאבקו והקריבו. לא קורבנות שנגררו לארץ החמה והקשה הזו, אלא מנהיגות, גיבורות, אמיצות. כזו בדיוק הייתה אידה נודל.

דפנה ברשילון היא סופרת ורכזת ההדרכה בתנועת הנוער העובד והלומד