349 אלף זה המספר נכון להיום. כ-9% מהעובדים בישראל. מובטלים. עד לפרוץ משבר הקורונה היו בישראל כ-180 אלף מובטלים, כ-4.5% מהעובדים, כינו אותם "מובטלים כרוניים". אם "כרוניים" זו גזירת גורל, הם יוותרו מובטלים. אבל מי הם כמעט 200 אלף האחרים שלא חזרו לעבוד?

אחת השאלות הקריטיות לכלכלת ישראל היא כיצד יחזור שוק העבודה לתעסוקה כמעט מלאה. ממשלת בנט-לפיד בחרה במקל: הפסקת תשלום דמי האבטלה. באוקטובר תופסק רשת הביטחון גם לבני ה-45 ומעלה, ותותיר רק כ-30 אלף זכאים לדמי אבטלה. אבל שיטת המקל נחלה הצלחה חלקית בלבד. רבים מהצעירים לא חזרו לעבוד, אלא פנו לביטוח לאומי לקבלת הבטחת הכנסה.

חברת All jobs מדווחת שבאוגוסט האחרון ירדה ההיענות לקבלת משרות ב-60%, בהשוואה לשנה שעברה, ו-38 אלף משרות נותרו ללא דורש. על פי שירות התעסוקה, הדרישה למלצרים ולברמנים שברה בחודשים האחרונים שיא של עשור: כ-15 אלף עובדים דרושים בתחומים האלה – ואין עונה.

על פי All jobs, הנדרשים ביותר אחרי מהנדסי תוכנה, הם עובדים שמוגדרים: "כללי וללא ניסיון" – מלצרים, ברמנים ומוכרים בקמעונאות. 3,000 משרות פנויות מחכות – ואין עונה.

***

העיניים במשרד האוצר, שירות התעסוקה ומוקדי ההשמה נישאות לאוקטובר. ההנחה היא שהורים לילדים לא נכנסו לעבודה באוגוסט, בגלל שהילדים היו בבית; סטודנטים שהו אצל הוריהם עד לתחילת הסמסטר; וסיום רשתות הביטחון עדיין לא הורגש מספיק.

סביר להניח שחלק מזה נכון, ושאחרי החגים תהיה עלייה בביקוש לעבודה. אבל כמעט 200 אלף מובטלים (בנוסף ל-180 אלף "הכרוניים"), זה מספר עצום, שדורש חשיבה אחרת. אולי הגיע הזמן לעזוב את "המקל" ולחשוב על "הגזר".

חוסר ההיענות למשרות, בעיקר לאלה תחת הכותרת "כללי, וללא ניסיון", מחייב להתייחס לכשל שנוצר עם הקורונה. המובטלים החדשים, רובם צעירים, רובם ללא ניסיון ורובם בדרגות שכר נמוכות, מורדים. אי ההיענות לעבודות בשכר נמוך זה המרד השקט שלהם בשוק העבודה.

אילו ברירות עומדות בפניהם? לעבוד במלצרות תמורת כ-6,600 שקלים בחודש, או בשליחויות תמורת כ-7,800 שקלים בחודש. אם הם למדו והגיעו לתעודת הוראה, או לתעודת עובד סוציאלי, הם יוכלו לקבל כ-6,800 שקלים בחודש, או כ-8,200 שקלים בהתאמה. גם אם יעבדו במשרה מלאה, לא יגיעו לשכר הממוצע במשק (10,519 שקלים לחודש ב-2020).

במקצועות "הכלליים" הם לא יצברו ותק. בחינוך ובעבודה סוציאלית (כדוגמה), יצברו ותק, אבל רק אחרי כ-30 שנות עבודה יצליחו לעבור את השכר הממוצע במשק. מפתח תוכנה מתחיל, עם אפס שנות ניסיון, משתכר כ-22 אלף שקלים בחודש, כמעט פי 4 ממורה מתחיל. השוק העשיר של ההייטק רק מוסיף לתבערה.

***

בדו״ח ה-OECD, שהתפרסם ביום חמישי האחרון, יש השוואה בין השכר במערכת החינוך הישראלית לזה של המדינות המפותחות בעולם. בישראל, מורה מתחיל ביסודי מקבל 6,812 שקלים בחודש, במדינות המפותחות – 10,417 שקלים בממוצע. בישראל, מורה עם ותק של 15 שנים מקבל 9,892 שקלים בחודש, במדינות המפותחות – 14,328 שקלים בחודש. פערים בלתי נתפסים.

השכר הממוצע בישראל עמד ב-2020 על 10,519 שקלים. השכר הממוצע במדינות המפותחות עומד על 13,152 שקלים. השכר הממוצע במדינות הרווחה הסקנדינביות – איסלנד, דנמרק ונורווגיה – עומד על כ-16.5 אלף שקלים. זה לא בגלל ריבוי העשירים במדינות האלה, שמושכים את השכר למעלה. ההיפך, אלו המדינות השוויוניות ביותר בעולם.

בגרמניה השכר הממוצע עומד על 14.3 אלף שקלים, ושכר המינימום גבוה מאשר בישראל ב- 60% (בישראל: 5,300 שקלים לחודש). בקנדה השכר הממוצע עומד על 14.8 אלף שקלים, ושכר המינימום גבוה ב-67% מאשר בישראל. באוסטרליה השכר הממוצע עומד על 14.7 אלף שקלים, ושכר המינימום גדול ב-43% מאשר בישראל.
שכר כזה ודאי ישכנע ישראלים צעירים לצאת לעבודה.

***

חסידי השוק החופשי מאמינים שאדם "מרוויח כמה שהוא שווה". האמת היא שזה עובד ההיפך. אדם מתחיל להעריך את עצמו על פי שכרו. אם מורה מתחיל היה מרוויח פי 4 ממתכנת מתחיל של משחקי אפליקציה ממכרים לילדים, החברה היתה מסתכלת על כך בטבעיות רבה. ההיגיון אומר שכך זה צריך להיות.

קלישאה נוספת מאותו ז'אנר גורסת כי "מובטל הוא עצלן שלא רוצה לעבוד". המובטלים החדשים בישראל אכן לא רוצים לעבוד. לא רוצים לעבוד בתנאים הנוכחיים. וככל שיוכלו להחזיק מעמד, הם יעדיפו לא לעבוד בעבודות חסרות משמעות ויצירתיות, עם שכר נמוך ובלי אפשרות להתקדם.

הכלכלה הישראלית תצא נשכרת אם תשכיל לספק לצעירים הישראלים עבודה מניבה  ובעלת אופק אישי. נשמע דמיוני?

אלו הדברים שאמר נשיא המעצמה הכלכלית הגדולה בעולם, ג'ו ביידן בסוף השבוע: "אנחנו רוצים כלכלה שעוסקת במעמד הביניים, כלכלה שבה לא העשירים הם שכותבים את החוקים. יותר מידי זמן הכלכלה עבדה מצוין עבור אלו שבקצה העליון. הגיע הזמן שהממשלה תעבוד עבור העובדות והעובדים. עבור האנשים הרגילים.

"ב-40 השנים האחרונות העשירים ביותר הפכו לעוד יותר עשירים, ויותר מדי חברות ותאגידים איבדו את תחושת האחריות שלהם לעובדים, לקהילות ולמדינה. הרפובליקאים אומרים עכשיו על התכנית שלי (להשקעה בעובדים ובמעמד הביניים), שזו 'הוצאה גדולה מדי'. אלו האנשים שהעבירו עם טראמפ הפחתות מיסים בסך 2 טריליון דולר, ובכך נתנו מתנה ענקית לתאגידים ול-1% העשירים ביותר".