"על כולם רואים את את הגיל", אומר הצלם נתן כספי, "אנחנו לא יכולים להיראות כפי שנראנו בגיל 30 או 50. אתה צריך למצוא את היופי באדם, ואני ניסיתי ועדיין מנסה לעשות את זה".

כספי (78) התאהב בצילום רק לפני כעשור, שנים אחרי שיצא לפנסיה מוקדמת מרשות השידור. הוא למד צילום והחל לצלם פרויקטים אישיים שונים. בימים אלה הוא מושקע באחד מיוחד במינו: תיעוד גברים ונשים, בני יותר מ-70, מאילת ועד כפר גלעדי, שמצאו, לאחר היציאה לפנסיה, עיסוק שממלא את חייהם בתוכן. את הצילומים הוא עומד להוציא בקרוב בספר, "שבעים, שמונים, תשעים".

"עוד לפני שהקורונה התחילה", הוא מספר, "שמתי לב שיש סביבי אנשים, שאחרי שהם יצאו לפנסיה הם לא מצליחים לעשות שום דבר. חלק מהם התדרדרו בצורה רצינית, גם פיזית וגם נפשית. אני ממש רואה את זה. הם אנשים שלא מעניין אותם יותר שום דבר בחיים".

הוא החל להתעמק בנושא, ובין השאר נפגש עם גרונטולוגים (חוקרי זקנה) מאוניברסיטת תל אביב. מהם למד שיש הלימה מובהקת בין התעסוקה של האדם לבין מצבו הנפשי והפיזי. "אחרי הפגישה איתם החלטתי שזה נושא שאני רוצה לחקור: הזיקנה והתעסוקה".

קארול הספלד, בן 93, עדיין מנהל אתרי בנייה. "הוא לא באמת יכול להרשות לעצמו להפסיק לעבוד" (צילום: נתן כספי)

תחקיר מעמיק הוביל אותו ל-30 גברים ונשים מבוגרים שבחר לצלם. האדם הראשון שפגש היה קארול הספלד, כיום בן 93, שמנהל גם בגילו אתרי בנייה. "בעבר הוא ניהל פרויקט בטחוני גדול", מספר כספי, "פגשתי אותו והוא הסכים להצטלם. הסתובבנו יחד והיה לי קשה לעמוד בקצב שלו. גם מנהל העבודה שלו אמר לי שהוא לא מוכן לוותר עליו, שיש לו ניסיון ארוך שנים, שמדובר במקצוען אמיתי".

הספלד נולד בלוכסמבורג. במשך כל תקופת מלחמת העולם השנייה משפחתו נדדה באירופה. הוא מעולם לא זכה להשכלה מסודרת. הוא עלה לארץ בשנת 1949, עבד בעבודות שונות עד שמצא את מקומו בבניין. "להספלד יש סיפור חיים ארוך שמפורט בספר, אבל אני יכול להגיד שהסיבה שהוא עובד היא בעיקרה כלכלית, הוא לא באמת יכול להרשות לעצמו להפסיק לעבוד". אבל זה שהוא מאוד עסוק שומר אותו בריא, או כפי שאמר לי בעצמו: 'אין לי זמן ללכת לרופאים'".

"הייתי בן 59, יצאתי לפנסיה מוקדמת"

גם כספי כבר לא ילד. רוב חייו המקצועיים עבד בתחום הקולנוע, שנים רבות ברשות השידור. תחילה כמפיק ואחר כך כבמאי, ככתב וכמנהל מחלקת התעודה של הערוץ הראשון ("שהייתה מהגדולות והחשובות בערוץ, עם התקציב הגדול הגדול ביותר וכמות ההפקות הגדולה ביותר"). ב-12 השנים שלו שם הפיק מאות סרטים וסדרות. ב-2002 פרש. "הבנתי שהרשות הולכת להיות מקום שאני לא רוצה לעבוד בו. הייתי בן 59, יצאתי לפנסיה מוקדמת".

הוא עבר לשוק הפרטי ועבד כנציג האירופאי של חברת הפקה קנדית. אחר כך חזר לארץ והתנסה בהפקה של סרטים (בין השאר, "פעם הייתי" של אבי נשר). לפני כעשור לקח כיוון חדש. "התאהבתי בצילום", הוא מספר, "תמיד היו סביבי מצלמות, אבל אף פעם לא באמת צילמתי. איכשהו נתקלתי בקורס 'מאסטר קלאס' של הצלמים אלדד רפאלי ואיל לנסדמן. קניתי מצלמה דיגיטלית ונרשמתי לקורס שהיה מאוד מקצועי. רפאלי ולנדסמן הקימו את פסטיבל הצילום הבינלאומי, ופעמיים הצלחתי להציג שם את העבודות שלי".

רותי, אחותו של כספי. פרויקט שהוצג ב-2019, בתערוכה "עדות מקומית" (צילום: נתן כספי)

הצילום הפך מאז להיות העיסוק העיקרי שלו, והוא מתרכז בכל פעם בפרויקט אחר: "היום, לדוגמה, קמתי ב-07:30 והלכתי לצלם את הנכד שלי. הוא בן 17. זה פרויקט שאני עושה מיום שהוא עלה לכיתה א'. אני מגיע ליום הראשון בבית הספר ומצלם אותו". פרויקט אחר, שבו תעד את אחותו, הוצג ב-2019 בתערוכה הנחשבת "עדות מקומית".

"גיל התבונה"

בתקופת הסגר הראשון, נתקל כספי בסדרת מאמרים של ד"ר צבי לניר, על הגיל השלישי. לניר ( 84), הוא הנשיא המייסד של מכון המחקר "פרקסיס", ומחבר הספר "עת התבונה", שמציע כלים להתחלת סבב חדש של חיים פעילים ומאוזנים גם אחרי גיל הפרישה מהעבודה, ולהרחקת תקופת הזיקנה הסיעודית עד לסוף החיים ממש.

"יצרתי איתו קשר, ונפגשנו. הוא עודד אותי להמשיך בפרויקט ואמר שזה העתיד. אם בעבר היו שלוש תקופות לאדם – ילדות, בגרות וזיקנה, אז בזכות הרפואה והארכת חיי האדם, נוצרה תקופה רביעית שהיא גיל התבונה. בדיוק הגיל של האנשים שאותם אני מצלם. לניר כתב את המבוא לספר".

צבי לניר, בן 84. "בזכות הרפואה והארכת חיי האדם, נוצרה תקופה רביעית שהיא גיל התבונה" (צילום: נתן כספי)

כל מי שפנית אליו הסכים להצטלם?
"כולם הסכימו להצטלם מלבד אישה אחת, הרופאה הכי וותיקה בארץ שעדיין פעילה. מאוד רציתי לצלם אותה, חיזרתי אחריה והפעלתי אנשים שמכירים אותה, אבל היא סרבה להצטלם".

מישהו ביקש שלא תפרסם את התמונות?
"ביום הצילום אני תמיד מראה לאנשים את התמונות במוניטור. אני מאמין שיש להם זכות לראות את התמונות. גם מי שביקש שאשלח לו את התמונה, שלחתי. רק לשתי נשים היו הערות, אבל בסוף הן הסכימו לפרסם".

"האנשים שלא מוכנים לשבת על התחת"

במסע שלו פגש כספי שני סוגי אנשים: סוג אחד הם כאלה שממשיכים באותו עיסוק כל החיים. "נפגשתי עם הרופא, פרופ' צבי בנטואיץ', חלוץ הטיפול בחולי איידס. הוא בן 85 ועדיין ממשיך לטפל באנשים גם ביפו וגם בשטחים. הוא ממשיך להתנדב בארגון 'רופאים ללא גבולות'. פגשתי גם את לינה צ'פלין, הבימאית שעדיין ממשיכה לביים, ועומדת בימים אלה בפתח פרויקט חדש. הם ממשיכים, גם לאחר הפנסיה, בנתיב שבו הם הולכים כל השנים, לא מוותרים וממשיכים".

הסוג השני הם אנשים שעשו שינוי מקצועי. "אלו אנשים שלא מוכנים לשבת על התחת אחרי שסיימו את העבודה. הם עושים את זה בשביל הפרנסה או בשביל הערך המוסף. שאלתי את האנשים: למה אתם ממשיכים לעבוד? הם ענו לי שהם לא מסוגלים לא לעשות כלום. העבודה נותנת להם מסגרת. אחרי הרבה שנים של עבודה, אתה יכול יותר לשלוט בסדר היום שלך ולהחליט במה וכמה אתה עובד".

שריתה כמיסה, בת 71, למדה צילום במכללת תל חי וכיום מתעדת את ותיקי חצור הגלילית (צילום: נתן כספי)

את שריתה כמיסה (71) פגש בביתה בחצור הגלילית. "היא עלתה ממרוקו כילדה ב-1955. בצעירותה הייתה מורה לספורט ועבדה גם בעבודות רבות נוספות". כמיסה שותפה לאהבה ולצורך לצלם זקנים. היא למדה צילום במכללת תל חי וכיום היא מתעדת את ותיקי חצור הגלילית, בהם רבים בני 80 פלוס. "צילמתי אותה ליד אחד הבתים הראשונים של חצור הגלילית".

איזה דילמות יש בצילום של מבוגרים?
"על כולם רואים את את הגיל, השאלה היא האם לטשטש את כתמי הגיל בפוטושופ. ההחלטה שלי היא שלא. הם צריכים להיראות בגילם, עשיתי תיקוני תאורה, אבל לא הפכתי אותם לבני 40. תמיד שואלים אותי, האם ביימתי את התמונה, ואני משיב שכמובן. אם אתה רוצה לספר סיפור, אז ברגע ששמת תאורה כזאת או אחרת, יצרת את בימוי של הסיטואציה. צריך לזכור שברגע שצילמת אדם כלשהו, שבריר השנייה הזה, לא יחזור. לא תוכל לצלם אותו שוב באותו אופן, לכן צריך לדייק נורא את הצילום. משורר פולני אחד כתב: 'הנעורים הם מתנת הטבע והזיקנה היא עבודת אמנות'. זה מה שניסיתי לעשות, להראות את זה ולא להסתיר".

בצילום חד פעמי אחר, שלא נכלל בספר הנוכחי, תעד כספי ידיד טוב שלו, נסים, בעל חנות לחומרי בניין.

נסים. בעל חנות לחומרי בניין (צילום: נתן כספי)

"נושא הפנסיות במדינה קריטי ולא מטופל"

כספי מודע לעובדה שלא כל האנשים יכולים להרשות לעצמם לצאת לפנסיה, ורבים אחרי גיל הפנסיה חייבים לצאת ולעבוד בכדי לכלכל את עצמם. "נושא הפנסיות במדינה הוא קריטי ולא מטופל", הוא אומר, "מי שיש לו פנסיה קטנה חייב לעבוד כדי לפרנס את עצמו, מתוך כורח, וזאת בעיה שהמדינה לא חושבת עליה".

בקורונה המצב החריף לדבריו, "לא רק שאין פתרון לזקנים, אלא גם ממדרים אותם מהחברה, אומרים להם 'שבו בצד, אל תתערבבו'. נותנים להם קצבת זיקנה דלה ומצפים שהם יסתפקו בזה".

אבל הבחירה להמשיך ולעבוד אחרי הפנסיה היא לא רק עניין כלכלי. "אנשים לא מודעים להשפעה הגדולה שיש לאובדן העבודה על החיים שלהם. אני מכיר אנשים אמידים שאחרי הפנסיה לא מצאו את עצמם, לא עבדו ומצבם הפיזי והנפשי מאוד הדרדר. היכרתי אדם, מאוד מפורסם, שמהיום שפרש מהעבודה, הוא התיישב על הספה בבית ולא קם משם עד מותו".

מצד שני, אנשים שבוחרים בעבודה או בהתנדבות מקבלים מכך המון: "בערד יש קבוצה של אנשים שחלקם עבדו במפעלי ים המלח. הם יצרו קבוצת מתנדבים שאוספים מוצרי מזון ומחלקים אותם לנזקקים ולקשישים. הם נקראים 'יד לערד', והפעילות הזאת ממלאת אותם תוכן, זה יוצר להם אפשרות לקשרים חברתיים ומשמעות. אני מכיר הרבה אנשים שהתחילו לצלם בגיל מאוחר, והם עושים דברים נפלאים. יש לי חבר בן למעלה מ-70 שהוא צלם מצוין, ויש לו מורה לפוטושופ שהוא נושק ל-90".

בעצם גם אתה, אחרי שיצאת לפנסיה, עשית שינוי קריירה.
"נכון. תמיד הייתי מוקף במצלמות ובימאים, אבל זה בהחלט שינוי משמעותי. 40 שנה ידעתי איך להוציא סיפורים מאנשים בשעה וחצי, ופה זה על ידי תמונה אחת. זה מאוד קשה. כשאתה עושה סרט על מישהו, או כתבה, יש לך אלפי פריימים. פה אתה צריך להוציא פריים אחד, להוציא את הסיפור של הבן אדם על ידי פריים אחד בלבד".

מה אתה אוהב במיוחד בקריירה החדשה הזאת?
"אני אוהב מאוד לעשות פרויקטים. אחת מהסיבות שבגללן עבדתי בטלוויזיה זה בגלל ששם אתה עושה פרויקט עם אנשים חדשים, במקומות חדשים, בכל רחבי הארץ, ואז אתה מסיים את הפרויקט והאנשים מתחלפים. אני ממשיך בזה גם כיום".

"זה ספר עם מסר"

בשל מורכבות הפרויקט, היקפו ועומקו, החליט כספי, כאמור, להוציאו לאור בספר, שישלב את הצילומים וסיפורים של המצולמים. "גייסתי זוג חברים שיתלוו אלי למסע ויכתבו את הסיפורים", הוא מספר. החברים הם אתי ואוריאל ישיב, בני 87, שבעבר ניהלו חברת טיולים והוציאו לאור את המגזין "רואים עולם". "עד היום הם עושים טיולי אקסטרים", הוא אומר. "הם התלוו אלי לנסיעות, הם כתבו את הסיפורים".

לספר יש לדבריו יש שני קהלי יעד: אנשים שפרשו מעבודה ומחפשים השראה, ואנשים לפני פרישה. "הם חושבים שהפרישה עדיין רחוקה", הוא אומר, "אבל הספר יבהיר להם שהם צריכים להתחיל ולתכנן מה יעשו לאחר שיפרשו. ובעצם", הוא מוסיף, "יש עוד קהל יעד אחד – הילדים של אותם מבוגרים, שיביאו להם את הספר וירמזו להם שהם צריכים להתחיל לתכנן את התקופה הבאה בחייהם. זה ספר עם מסר. הוא יכול לעודד אנשים שלא כדאי להם לשבת בלי מעש אחרי שהם מסיימים את העבודה. לא כל אחד מצליח להתמודד עם זה".

מתי צפוי הספר להתפרסם?
"הספר ייצא בהוצאת ניב. הם הסכימו ללכת איתי ועם המעצב שהבאתי ואפילו עם בית הדפוס שאני עובד איתו. מכיוון שמדובר בהוצאה יקרה, נעשה פרויקט של מימון המונים, שיתחיל סביב נובמבר השנה".