בפרק האחרון של "סיינפלד" (סליחה על הספוילר לסדרה שחזרה לחיינו אחרי 20 שנה) נעצרת החבורה בידי שוטר במסצ'וסטס, לאחר שלא הושיטה יד לגבר שמכוניתו נגנבת. העילה למעצר היא חוק שנכנס לתוקפו אז, השומרוני הטוב, שמחייב את מי שרואה עוול לסייע. הגרסה הישראלית של החוק הזה היא לא תעמוד על דם רעך שנחקק בסוף שנות ה-90, ובכנסת הקודמת זכה לעיבוי בצורת פיצוי למצילים שחירפו את נפשם עבור אחרים. ביומיים האחרונים, נוכח השיח על מעשיו של שר המודיעין אלעזר שטרן, נראה שנבנית קומה חדשה בשיח האחריות של בעלי כוח: מי שיכול לסייע, ולא עושה זאת.

אם שטרן ישלם מחיר פוליטי על המעשים שנטען שעשה, גרס תלונות אנונימיות בעת שהיה ראש אכ"א על הטרדות מיניות ואף איים על מי שהתלוננה בפניו, זוהי בעצם אכיפה אזרחית של לא תעמוד על דם רעך. מדובר בעליית מדרגה מבורכת באחריות שהחברה הישראלית דורשת ממנהיגיה, מגבריה, ומבעלי הכוח, בעיקר משום שהשר שטרן לא נחשד כמי שמבצע את המעשים, אלא כמי שלא הושיט יד לנפגעות.

הסצנה האחרונה ב"סיינפלד". הכעס הוא על החבורה ולא על הגנב (צילום: David Hume Kennerly/Getty Images)

"אתם עצורים", אומר השוטר לחבורה ההמומה. "על מה?" שואל ג'רי. "חוק 223, לפי חוקי המחוז", משיב השוטר. "מה?" תוהה איליין, "אבל לא עשינו שום דבר". "זאת בדיוק הבעיה", אומר השוטר, ומוליך אותם אחר כבוד אל בית הסוהר.

לא לעשות שום דבר כשאתה רואה עוול זה פשע. זו לא האחריות שנושא מי שמבצע את הפשע עצמו, ברור, אבל לא סתם הזעם הציבורי כלפי מי שעומד מהצד הוא לעתים עמוק יותר מאשר כלפי מבצע הפשע עצמו: כמו שב'סיינפלד' הכעס הוא על החבורה ולא על הגנב, מי שדורשים שישלם מחיר הוא שטרן ולא המטריד.

העניין נעוץ באפשרות. על הפושע אנחנו לא מניחים בכלל שהוא יכול לא לעשות את מה שהוא עושה, אבל מי שלא עוצר אותו יכול לפעול אחרת ובחר שלא. מי שבוחר לא להתערב, לא לשנות, לאפשר לרוע להתרחש, מעורר בנו פחד, כי או שהיינו שם או שנהיה שם. אולי לא נהיה הפושע, אבל רוב הסיכויים שנהיה עדים לפשע. ואז מה נעשה?

בשנתיים האחרונות מקדם ח"כ מיכאל מלכיאלי (ש"ס) הרחבה של הצעת החוק של לא תעמוד על דם רעך, שיאפשר לפצות את האנשים שהשליכו נפשם מנגד, כמו מוטי בן שבת ז"ל שהציל נפשות בשיטפון בנהריה. התיקון שמוביל מלכיאלי דרמטי. הוא עושה צדק ומעלה על נס פעולות כמו של בן שבת ז"ל, אבל צריך לזכור: רוב הפעמים אין שכר. רוב הפעמים, כשלא גורסים את התלונות, כשרואים שוד מול העיניים ומנסים למנוע אותו, לא מקבלים פרס.

למנוע עוול, לצמצם אותו או להפסיק את התמשכותו היא מצווה דאורייתא. זה הדבר הנכון לעשות ללא קשר לפרס או לעונש. זה הדבר הנכון לעשות, הדבר שמאפשר לנו לחיות ביחד, וזו הרמה המוסרית שיש לדרוש מהמנהיגים שלנו.