דבר העובדים בארץ ישראל
menu
יום שני י"ב בתשרי תשפ"ה 14.10.24
27.4°תל אביב
  • 26.9°ירושלים
  • 27.4°תל אביב
  • 26.4°חיפה
  • 27.6°אשדוד
  • 30.8°באר שבע
  • 35.7°אילת
  • 27.7°טבריה
  • 26.4°צפת
  • 29.4°לוד
  • IMS הנתונים באדיבות השירות המטאורולוגי הישראלי
histadrut
Created by rgb media Powered by Salamandra
© כל הזכויות שמורות לדבר העובדים בארץ ישראל

יצחק "דיקפריו" רבין

יום ירושלים, תלמידי יסודי לבושי לבן מתיישבים מול תערוכה מרשימה בגן סאקר. מדריך נמרץ נעמד מולם, סוקר את הילדים והילדות, ומתחיל לספר: "השנה – 1967. ישראל אז לא הייתה כמו ישראל שלכם היה המזל להיוולד לתוכה. חלקים ממנה לא היו שלנו. במלחמה הזאת החזרנו לעצמנו את הגולן, את יהודה ושומרון, ויודעים מה הכי חשוב? את ירושלים. כל ההישגים האלה, זה שאתם יכולים לגדול בירושלים המאוחדת – הכל תודות לליאונרדו דיקפריו שלנו, או כמו שתעודת הזהות שלו אמרה – יצחק רבין, אז רמטכ"ל צעיר ויפיוף. אוך איזה שפתיים היו לו.

ככה למדנו על תעוזתו של רבין הרמטכ"ל, לא? כמובן שלא. כשמדברים על יצחק רבין מדברים על מנהיגות יוצאת דופן, על ראש ממשלה נועז, על לוחם שהקדיש את חייו למדינה. כשלומדים על טרומפלדור, על דיין, על כל לוחם מוערך אחר – מדברים על העשייה, העוז והאומץ שלו. ברוב סרטי המלחמה שנראה, נראה גלוריפיקציה של החייל האמיץ, השקול, זה שמסכן את חייו למען עולם טוב יותר.

ואז הגיעו הנשים. לקח להן זמן כמובן, נשים לא גויסו לתפקידי לחימה כל כך מהר בכל מקום, וכך הייתה פחות האדרה לייצר סביב שירותן ולחימתן. ובכל זאת, מעט טלטלות במזרח התיכון, התקדמות דאע"ש בסוריה, והנה ב-2012 הוקמו ה-YPJ – היחידות להגנת נשים. לפי אוריאל לוי, בעל הבלוג "ה-8 במאי" וכתב ב'דבר ראשון', כיום היחידות להגנת העם (YPG) מונות כ-26,000 לוחמות, ובנוסף אליהן ביחידות להגנת נשים (YPJ) המבוססות כולן על נשים, נלחמות כ-21,000 לוחמות. אחת הלוחמות הייתה אסיה רמזאן אנתאר, שהצטרפה ליחידות הנשים בגיל 18 ונהרגה בקרב מול דאע"ש לפני כשבועיים. קיים מעט מאוד מידע לגביה בעברית, אך דבר אחד שהופיע בכל הדיווחים עליה בארץ הוא שהיא "אנג'לינה ג'ולי הכורדית". הכינוי הזה התחיל עוד בכלי תקשורת כמו ה-BBC וה-Independent, ומשם התגלגל למעריב, Ynet ו-nrg. תשאל את עצמה הקוראת החכמה – למה אנג'לינה ג'ולי? ויענה העיתון הישראלי הממוצע – "בגלל שפתיה העבות ושערה המבריק".

%d7%90%d7%a0%d7%92%d7%9c%d7%99%d7%a0%d7%94כל כלי התקשורת הישראלים שדיווחו על מותה של אנתאר השתמשו בכותרת המכנה אותה "אנג'לינה ג'ולי של הכורדים". מאקו תיארו את "השיער החום הגולש והשפתיים העבות" וסיפרו על לוחמת אחרת מהארגון שזכתה לכינוי ריאהנה דרך המשפט המשעשע: "ריהאנה ככל הנראה נתפסה על ידי אנשי דאע"ש וראשה נערף". Nrg פתחו את כתבתם על מותה של אסיה במשפט "הלוחמת הצעירה והיפה". גם חיפוש מידע על הלוחמת באנגלית הוביל קודם כל לכתבות רבות שמתחילות בכותרת שמשווה לג'ולי, ורק לאחר מכן למידע כזה או אחר על חייה, תפקידיה בקרבות ומותה. אם כך, יש לפנינו אישה צעירה שהתנדבה בגיל 18 לעשות את מה שגדולים וחזקים ממנה לא היו מעזים לעשות, אישה שלחמה ארבע שנים מול ארגון הטרור המאיים ביותר באיזורה, ולבסוף נהרגה בקרב מולו. הסיקור הישראלי עליה כולל מעט מאוד מידע רלוונטי על חייה – מאיפה היא מגיעה, מה גרם לה להתנדב ללחימה, מי היא הייתה לפני שהצטרפה, מה הספיקה לעשות בשטח. מה אף כתבה לא מפספסת? התייחסות לא רלוונטית למראה החיצוני שלה.

לוחמות YPJ תמונה: Flickr Commons
לוחמות YPJ
תמונה: Flickr Commons

אי  אפשר לטעון שהסיקור הזה אינו סקסיסטי. התייחסות כמעט גורפת למראה החיצוני של אנתאר, כאשר בינו ובין מעשיה אין שום קשר, הוא אינו ענייני ואינו הוגן. במובן מסויים, אתנאר עשתה בחייה את ההפך הגמור ממה שמצופה מאישה בחברה שוביניסטית לעשות. היא התנדבה לעשות משהו שלא מצופה ממנה בכלל, התגייסה לכוח שמופעל לחלוטין על ידי נשים, ובחרה לעשות מעשה פיזי, צבאי וקרבי. דווקא מתוך כך, סיקור סקסיסטי של פעילותה הפמיניסטית הוא כל כך מכעיס. איך אפשר להסביר את הבחירה הזאת? במובן הפשוט, זה לא מפתיע שמראה חיצוני מושך יעלים את הפוקוס מעשייתה של אישה אל הופעתה. קרה, קורה, ממשיך לקרות. בעיני במקרה הנוכחי היחס הסקסיסטי קשור גם לכך שמדובר בנשים לא לבנות ולא מערביות, כאלה שסיפורן רחוק מהמערב, שאינו מבין אותו וגם לא מעוניין להבין אותו. נלקחה כאן הבחירה הפשוטה – לא לנסות להבין את יחידות הנשים האלה, מאיפה הן צמחו ומה המסגרת הערכית שלהן, אלא להתייחס רק לכך שיש בהן נשים צעירות ומושכות.

בנוסף לכל אלה, יש כאן זלזול בהישגיהן של הלוחמות. המערב מפחד מדאע"ש – לא יודע מאיפה המפלצת הזאת צמחה ולא מבין איך ניתן להביס אותה. והנה באות נערות צעירות ויפות, בנות 18 ו-20, ועושות בידיים את מה שארגוני הלוחמה בטרור הגדולים בעולם לא מצליחים לעשות. הן לוקחות נשק ליד ויוצאות לקרב תוך ידיעה שהן עלולות לפגוש את האויב המפחיד הזה, שגורלן יכול להיות זהה לגורל הנשים שדאע"ש כבר חטף. לדעתי חלק מהסיקור הסקסיסטי קשור בדיוק לעוצמה הזאת. אנשים לא תופשים את זה שקבוצות נשים צעירות מעיזות להתמודד פנים מול פנים עם אויב שכל מנגנוני ההגנה הגבריים והמתוחכמים שהמערב בנה לא יכולים לו. מה עושים בתגובה? מתעלמים מהישגיהן האדירים ובמקומם מסיתים את הדיון לכך שהן נראות כמו אנג'לינה ג'ולי וריאהנה. שום אזכור לקרבות שניהלו, שום אזכור ליחידות שבנו. רק שיער עבה ושפתיים בשרניות.

פעמון

כל העדכונים בזמן אמת

הירשמו לקבלת פושים מאתר החדשות ״דבר״

נרשמת!