"יום אחד ב-2007 פגשתי את יחיא בצומת, היה גשם מטורף ואמרתי לו שיעלה לרכב, אבל הוא לא הסכים. התחננתי, עד שהוא בא באמת, הוא פחד ממני בהתחלה", מספר במאי הקולנוע בדראן בדראן, על גיבור הסרט התיעודי שלו "אגורות", שמתאר את חייהם של הילדים הפלסטינים שמקבצים נדבות בצמתים ברחבי ישראל.
עשרות אם לא מאות ילדים פלסטינים בני 8 עד 15 הם חלק מהתופעה. הם מנוצלים בידי מעסיקים שגורפים את מרבית הרווחים, לא לומדים בבית הספר, אבל מסייעים בכלכלת ביתם. מי שנוהג בכבישי ואדי ערה והצפון רואה אותם לא מעט, אבל לא יודע מה קורה להם לפני ואחרי הזמן הקצר שבו מורגשת חוסר נעימות כשאותו ילד מתדפק על חלון המכונית שעצרה במקרה בצומת. בדראן (43) ליווה את המאם ואחיו הגדול יחיא, בנים למשפחה קשת יום במחנה הפליטים בטול כרם, במשך 10 שנים, בצמתים, במסתור, במחסומים ובביתם. הסרט מספק הצצה בלתי נשכחת לחיים של ילדים שנולדו בצד הלא נכון של שהגדר.
"ידעתי שלא רק יחיא בצומת, יש עוד ילדים, יש למעלה מ-1,000 ילדים בציר נצרת-טייבה. ראיתי ילדים שנדרסו, ילד אחד עף 3 מטר באוויר, קם והתחיל לרוץ", מספר בדראן על המניע ליצור את הסרט. לפני שלושה חודשים נדרס פאדי בן ה-7 מחברון, בשעה שקיבץ נדבות בצומת אבליים. חודש וחצי שכב הילד בטיפול נמרץ בבית החולים רמב"ם, וכעת הוא עובר שיקום בבית לווינשטיין. "הילדים האלו נאנסים ממש, פוגשים חיות בר, כלבים, תנים, עקרבים. יחיא ישן בתוך התעלה של הביוב. סובלים בגשם ובחום".
באחת הסצינות הקשות בסרט, משחקים האחים בגן שעשועים באום אל פחם, כשיחיא מנסה לשכנע את אחיו הקטן לחזור לצומת כדי להמשיך ולעבוד. "אם אבא יידע שהפסדנו את הצומת הוא ירביץ לנו", אומר יחיא תוך כדי שהוא מתנדנד על נדנדה, בין הילדות והכובד של פרנסת המשפחה והמפגש עם הרוע האנושי. אבל המאם לא רוצה לעבוד, הוא רוצה לשחק. והוא מתנגד. יחיא מאיים, אבל המאם בורח, ויחיא לא מוצא אותו. השמש שוקעת ויחיא מזעיק את האבא מטול כרם. הם מחפשים את האח הקטן, לא מוצאים, הולכים לישון במערה, הבית הלא גמור שבו האחים מתחבאים מהקור והגשם, וממשיכים את החיפוש בבוקר.
האור עולה והמאם עדיין לא נמצא, עד שהאבא מקבל טלפון שמבשר לו שהמאם במחסום טול כרם. שעות אחר כך מתברר ששוטר ערבי ישראלי מצא אותו והעביר אותו לשטחי הרשות. בדראן מספר על הקושי להישאר מחוץ לסיטואציה הקיצונית הזו כבמאי. "אמרתי לעצמי שאם אהיה אדיש ורחוק, אביא את הסיפור האמיתי. היו מקרים שנהגים שברו לו את השיניים. בהתחלה הוא שיחק למצלמה, עד שהמצלמה הפכה חלק מהנוף, והוא לא הרגיש אותה. גם כשהייתי איתו במערה, איפה שהם ישנו, הוא לא התייחס למצלמה. הייתי קיים עם ההרגשות והכאב שלי, ועם המצפון, ומתי זה יגמר. כל הזמן יש דרמות. מאחורי הילד הזה יש סיפור שלם.
"בערבית אומרים 'נשק את הכלב, אבל קח מה שאתה רוצה ממנו'. ככה התייחסתי למעסיקים, אני קורא להם סרסורים, כי זה מה שהם, בלעדיהם לא יכולתי להביא את הסיפור", מתאר בדראן את תהליך העבודה הארוך. "כל הזמן הייתי נחמד אליו, אמרתי לו שאני מבין את המצב שלו, שאנשים עשו לו רע, אבל בלב שמחתי. ראיתי איך הוא מתייחס לילדים.
"המעסיק מכתיב לו שאסור לו לדבר עם אנשים, אסור לו לעשות שום דבר. בסופו של דבר יחיא נעשה קבצן עצמאי, אבל זה עם הרבה מאבקים ואלימות. יכול להרוויח 1,500-1,000 שקלים על 4 ילדים. ילד אחד יכול להוציא 500-200. האוכל לא עולה לו כלום, כי הוא מאכיל אותם חרא. הוא מלין אותם במסגד או על אבנים, אז אין הרבה הוצאות.
"לא כל הנהגים יודעים שיש לילדים מעסיקים, והם נותנים להם כסף כי מרחמים עליהם. המעסיק אין לו מצפון, הוא בן אדם מאוד קשה, לא רחמן, אין לו אלוהים. מעניין אותו שהילד יעבוד ויקבץ, לוקח 80%, לאבא נשאר 20% ולילדים אגורות. 95% מהמעסיקים הם מהשטחים, וממוצע הגילים הוא 28-21, המסיעים הם בדרך כלל ערבים ישראלים, מאום אל פחם, טייבה, נצרת. מקבלים הרבה כסף. נסיעה מטול כרם עולה 400 שקלים, האבא משלם או שהמעסיק מוריד מהילד".
בדראן מספר שהוא שומר על קשר עם גיבורי הסרט, בהם יחיא, שנכנס ויוצא מבתי הכלא בישראל כבר שנים, ומתמודד עם התמכרות לסמים ומצב נפשי רעוע. "זו תופעה קשה שאין לה פתרון קסם. רציתי שתיקח אותם מסגרת לימודית ותלמד אותם לקרוא. אף אחד מהם לא יודע לקרוא ולכתוב. הייתה עמותה בנצרת שניסתה לטפל בהם, אבל ההורים התנגדו. המשטרה עושה את העבודה שלה בקטנה, הרשויות ברשות הפלסטינית הכי בקטנה. צריך ישיבה גדולה בין הרשות הפלסטינית לבין הכנסת, שתהיה החלטה קשה נגד המעסיקים, בלי זה כלום לא יפתר".
עד יום חמישי בשעה 20:00 ניתן לצפות בסרט "אגורות", וביום חמישי ב-21:00 להצטרף לשיחה בזום עם הבמאי.
