"וְהָיָה כִּי תָבוֹא אֶל הָאָרֶץ אֲשֶׁר יְהוָה אֱלֹהֶיךָ נֹתֵן לְךָ נַחֲלָה וִירִשְׁתָּהּ וְיָשַׁבְתָּ בָּה.

וְלָקַחְתָּ מֵרֵאשִׁית כָּל פְּרִי הָאֲדָמָה אֲשֶׁר תָּבִיא מֵאַרְצְךָ אֲשֶׁר יְהוָה אֱלֹהֶיךָ נֹתֵן לָךְ וְשַׂמְתָּ בַטֶּנֶא וְהָלַכְתָּ אֶל הַמָּקוֹם אֲשֶׁר יִבְחַר יְהוָה אֱלֹהֶיךָ לְשַׁכֵּן שְׁמוֹ שָׁם.

וּבָאתָ אֶל הַכֹּהֵן אֲשֶׁר יִהְיֶה בַּיָּמִים הָהֵם וְאָמַרְתָּ אֵלָיו הִגַּדְתִּי הַיּוֹם לַיהוָה אֱלֹהֶיךָ כִּי בָאתִי אֶל הָאָרֶץ אֲשֶׁר נִשְׁבַּע יְהוָה לַאֲבֹתֵינוּ לָתֶת לָנו.

וְלָקַח הַכֹּהֵן הַטֶּנֶא מִיָּדֶךָ וְהִנִּיחוֹ לִפְנֵי מִזְבַּח יְהוָה אֱלֹהֶיךָ.

וְעָנִיתָ וְאָמַרְתָּ לִפְנֵי יְהוָה אֱלֹהֶיךָ אֲרַמִּי אֹבֵד אָבִי וַיֵּרֶד מִצְרַיְמָה וַיָּגָר שָׁם בִּמְתֵי מְעָט וַיְהִי שָׁם לְגוֹי גָּדוֹל עָצוּם וָרָב. ו וַיָּרֵעוּ אֹתָנוּ הַמִּצְרִים וַיְעַנּוּנוּ וַיִּתְּנוּ עָלֵינוּ עֲבֹדָה קָשָׁה".

(דברים כו, א-ה)

המשנה במסכת ביכורים מתארת לנו את מעמד הבאת הביכורים.

מעמד הבאת הביכורים היה מרשים ביותר, ברוב עם הדרת מלך. כשיצאו לדרך אמרו "שמחתי באמרים לי בית ה' נלך" וכשהגיעו לירושלים היו אומרים: "עומדות היו רגלנו בשעריך ירושלים".

ובירושלים – כאשר היו מגיעים להר הבית היו אומרים: "הללויה הללו אל בקדשו" וכשהגיעו לעזרה היו אומרים: "כל הנשמה תהלל-יה" ואפילו אגריפס המלך נטל הסל על כתפו ונכנס עד למקום העזרה.

העשירים היו מביאים את ביכוריהם בקלטות (מגשים) של כסף ושל זהב ואילו העניים מביאים אותן בסלי נצרים של ערבה והסלים והביכורים היו ניתנים לכהנים ואילו המגשים של העשירים היו מוחזרים לבעליהם.

לאחר הבאת הביכורים היו צריכים לקרוא כמו שכתוב בפסוק ה': "וענית ואמרת לפני ה' אלקיך וכו'".

אומרת המשנה:

"בראשונה, כל מי שיודע לקרות, קורא.

וכל מי שאינו יודע לקרות, מקרין אותו.

נמנעו מלהביא, התקינו שיהיו מקרין את מי שיודע ואת מי שאינו יודע"

(ביכורים ג, ז)

צריך להבין מדוע חז"ל תיקנו את התקנה הזו שלא לבייש את מי שאינו יודע לקרוא ולא דאגו שלא יתביישו העניים שמביאים את ביכוריהם בסלים של ערבה בעוד העשירים מביאים בקלטות של כסף וזהב.

לכאורה אף צריך להקפיד יותר בעניין של הפרדה בין מעמדות מאשר בבושה הנובעת מאי ידיעה של אדם פרטי.

והאמת שמצינו בחז"ל במספר מקומות שתיקנו כללים לציבור שלא לבייש את העניים. לדוגמא – הגמרא במסכת כתובות (י, א) מביאה שחכמים תיקנו לבנות ישראל כתובה אחידה בסך קבוע של 200 זוז ולא חילקו בין עשירים ועניים, מיוחסים ופשוטי עם, וזאת כדי שלא לבייש. עוד מצינו בגמרא במסכת מועד קטן (כז, א):

"תנו רבנן בראשונה היו מוליכין בבית האבל עשירים בקלתות של כסף ושל זהב ועניים בסלי נצרים של ערבה קלופה והיו עניים מתביישים התקינו שיהו הכל מביאין בסלי נצרים של ערבה קלופה מפני כבודן של עניים תנו רבנן בראשונה היו משקין בבית האבל עשירים בזכוכית לבנה ועניים בזכוכית צבועה והיו עניים מתביישין התקינו שיהו הכל משקין בזכוכית צבועה מפני כבודן של עניים וכו'

בראשונה היתה הוצאת המת קשה לקרוביו יותר ממיתתו עד שהיו קרוביו מניחין אותו ובורחין עד שבא רבן גמליאל ונהג קלות ראש בעצמו ויצא בכלי פשתן ונהגו העם אחריו לצאת בכלי פשתן".

הגמרא מתארת לנו שבאותם ימים כשמישהו נפטר היו מוציאים אותו ללוויה בכלים הכי יקרים שיש, על מיטות אפיריון וכל אחד לפי כבודו ומעלתו. הגיע מצב שאנשים היה להם יותר קשה השבר הכלכלי כשנפטר מישהו, הוצאות הקבורה והתהלוכה, יותר מעצם מותו של אותו אדם.

עד שבא רבן גמליאל, שהיה נשיא ישראל, וביקש שיוציאו אותו בתכריכים של פשתן ועד היום נשמרת תקנה זו. כל זה נעשה על מנת שלא לבייש את העניים.

אנו רואים כי חז"ל קבעו כללים ברורים וביטלו את התחרות של עושר ופאר מדומה – בנישואין, במיתה וכיו"ב. ותקנות אלו נשמרים עד לדורנו הנוכחי, עיקר כתובה מאתיים, ואת כל המתים מוציאים בתכריכים של פשתן.

נשאלת השאלה מדוע בהבאת ביכורים חז"ל לא דאגו להשוות בין העניים לבין העשירים.

אלא שהתשובה היא ברורה מאליה – חז"ל התערבו במקום בו האינטראקציה היא בין אדם לחברו, אך כשמביאים ביכורים לבית המקדש, אין תחרות בין העניים לבין העשירים מי מביא יותר, אלא כל אחד מביא כפי כוחו וכולם יחד שמחים בשמחת הקודש. זוהי שמחת הכלל שהולכת וגדלה ככל שיש יותר פאר והדר מבלי להתייחס באופן ספציפי לחלקו של כל אדם.

ויותר מכך, אפשר לראות עד כמה חביבה הבאת הביכורים של העניים שסליהם היו נשארים אצל הכהנים בבית המקדש בעוד מגשי הכסף והזהב של העשירים היו מוחזרים להם.