דמות האישה המזרחית המסורתית המתגלמת בדמויות שיצרו שלומית נחמה ואמיל בן שמעון בסרטם "ישמח חתני", היא לא בהכרח זאת שהעולם המערבי יתפוס כפמינסטית.
לא.נשים רבים יש נטייה לעשות הפרדה גסה ומעוותת בין נאורות ואמונה, ובין דת וקדמה. הפמיניזם המערבי המשתבץ לו בצד הקידמה, עושה לא אחת עוול לנשים מזרחיות מסורתיות בכך שהוא מדיר אותן מהמשוואה ולא רואה בחוזקה הנשית, אחווה נשית, סולידריות, עמידה על עקרונותיך ומקומך בעולם כחלק ממהות הפמיניזם.

הנשים בסרט הן הדבק של הקהילה – הן רואות במסורת היהודית מקור כוח ולא שיטת מישטור. בית הכנסת בעבורן הוא מקום מפגש אנושי, מקום שיוצר קהילה והן ילחמו על זכותן ל'עזרת נשים'.

במרכז העלילה הן מתעמתות עם הרב שמנסה להכניס חרדיוּת וחרדתיות לתוך המרקם המסורתי היפה של קהילתן. באחת הסצנות אתי (אוולין הגואל) אומרת לאותו רב שאין מתפקידו של רב להכנס לתוך קהילה טובה של אנשים ולזרוע בהם פחד. יהדות של שכר ועונש לא עולה בקנה אחד עם תפיסת עולמה.

וכשהבעלים שלהן נסחפים אחרי אותו רב כריזמטי (נו טוב, אביב אלוש) הן עושות שביתה, ליזיסטרטה סטייל, ומתכנסות בבית אחת מהן להתייעצות קהילתית, איך להמשיך ומזכירות לנו שדת לא חייבת להיות ביטוי לשבטיות פטריארכאלית. אם האישה משולה לתורה והתורה שוכנת בה מיום היוולדה אז צריך לתת לה כבוד, לא רק להצניע אותה או להקטין חירותה.

הצילום של ההבדלה הנשית בה כולן בגוש נשי מסמלת שותפות גורל, שמתחזקת בסצנה שבאה לאחר מכן בה הן עומדות ומפגינות בנחישות מול הישיבה אותה מנהיג הרב ודורשות את זכותן ל'עזרת נשים'" לאחר שעמלו וגייסו מחברי הקהילה את הכסף הנדרש.

הסרט גם נוגע בשאלת המסורתיות של יהודי המזרח שקיבלה את התואר השטוח "עממיות" או את הכינוי הגזעני "פרימיטיביות", או פשוט נתפסת בחד ממדיות כ"דתיות לייט". למעשה המסורתיות המזרחית היא זרם ביהדות בפני עצמו. מסורתיות אינה חילוניות, אינה דתיות חרדית וגם אינה קנאית למושג הקדמה והנאורות, היא נותנת מרחב לפרשנויות אישיות, ולא ליישור קו קולקטיבי. קיום מצוות הלכה בקפידה לא עולה בחשיבות על יחס אדם לחברו.

באחת הסצנות בבית החולים, מעמתת אתי את אחת הנשים שבעיניה הבחירה לא לבייש אדם היא בחירה יהודית יותר מעטיית כיסוי ראש.

מרכיב נוסף במסורתיות המזרחית שבא לידי ביטוי בסרט היא שהשתייכות לקהילה היא צורך בסיסי של בני-האדם. שיתוף פעולה בין חברי הקהילה בא לאפשר חיים יהודיים, ואדם תלוי בקהילה בשביל לקיים אורח חיים יהודי כדוגמת התפילות המחייבות מניין של עשרה אנשים לפחות, אבל מעבר לצורך ההלכתי יש בחיי קהילה את מרכיב הערבות והעזרה ההדדית.

בסרט הם מקבלים ביטוי כבר מהסצנה הראשונה בה כל אחת מהמשפחות תורמת את חלקה בארוע בר מצווה של נכד מהקהילה. כשקורה האסון של קריסת בית הכנסת, הקהילה דואגת לרבנית ולרב שנפגעו, וחברי הקהילה מציבים עליהם משמרת 24/7,
ומגייסים כסף להקמת עזרת הנשים שקרסה.

הדמויות בסרט שובות לב ומעוררות הזדהות. יהיו שיזדהו כי זה המרחב הביתי שלהם ואז הסרט יחזיר אותם לסצנות משפחתיות אנושיות מצחיקות; נשים מתקתקות ארוחה בשבת חתן, טקס זריקת הסוכריות מעזרת הנשים, שפה מתובלת בלאדינו (אמאא הן אמרו "דמיקולו"!!!),פרסית ומרוקאית. בעיקר מי שיש לו משפחה בירושלים והלך פעם בסמטאותיה לאירוע משפחתי.
וגם מי שיצפה ולא ירגיש שזה "שלו" יש סיכוי שיצליח להתאהב בדמויות, לראות נקודות חיבור אנושיות ובתקווה גם להוריד שכבת ציניות מיחסו למסורתיות המזרחית ויענטז החוצה לצלילי "ישמח חתני" בביצוע של שרית חדד.

אסופה מדהימה של שחקנים ושחקניות  –
אוולין "באד אס" הגואל, אורנה בנאי יוצאת מהארון (הקודש), עינת שרוף עושה לא רק שמח אלא גם מרד, יפית אסולין ששבתה את ליבנו בזגורי, שרון אלימלך, איציק כהן, אביב אלוש, אסף בן שמעון.
במאי: אמיל בן שמעון תסריט: שלומית נחמה. מוסיקה: אהובה עוזרי, שאול בסר