קול אחד ויחיד נשמע בשבוע האחרון בציבוריות הישראלית ביחס למשנתו הכלכלית של שמעון פרס ז"ל. הנראטיב שאומץ, נדמה שעל ידי הכל, ייחס לפרס את "הצלתה" של מדינת ישראל מאימי ההיפר-אינפלציה שהגיעה בשיאה לשיעור 445% אינפלציה שנתית בשנת 1984, באמצעות תכנית הייצוב עליה הוחלט ב-1 ביולי 1985, שהייתה "מהלך מבריק" ו"נחשבת עד היום למופת של מדיניות כלכלית", שכללה "פעולות קשות שבוצעו בו-זמנית".

איני בא ליטול ממר פרס, לא את ראשוניותו וחלוציותו בתחומים רבים של המדיניות הישראלית; אף לא את חלקו המכריע בכינונו של הבית הלאומי היהודי בישראל. אך אימוצו של השיח שעלה בשבוע האחרון עם פטירתו, בדבר היותו "אבי האומה" כביכול, וציטוט אמרות שפר שלו משל היה הדלאי-למה, מעקר את היכולת לדון בדברים שבהם האמין פרס, ואותם קידם. דיון שכזה הוא נחוץ ביותר בשל המקום המרכזי שהיו להכרעותיו המדיניות והכלכליות של פרס על חיינו עד היום, והדברים מודגשים ביתר שאת ככל שהדבר נוגע לנושא הכלכלי.

רבים רואים את תכנית הייצוב משנת 1985 כקו פרשת המים של הכלכלה הישראלית, וחלקי עמהם, הגם שלא ניתן לנתק אירוע מרצף האירועים שקדם לו. אך חשוב להבין שאלו המבקשים לשכנע אותנו – מעל גבי כל העיתונים הכלליים והכלכליים – כי שם הוכרע גורלנו לטובה מיישמים בעצם את הכלל כי את ההיסטוריה כותבים המנצחים. ההסברה כי צדקה נעשתה לנו על ידי פרס וצוות הכלכלנים הישראלי-אמריקאי שכפו על הממשלה את תכנית הייצוב הר כגיגית כוללת השכחה של נפגעי אותה החלטה ומדיניות כלכלית, והכחשה של נזקיה ההווים היום, אולי יותר מתמיד.

הגדיל לעשות סבר פלוצקר בטורו השבועי במוסף "ממון" של "ידיעות אחרונות" מיום שישי האחרון, שם כתב: "תכנית הייצוב הנועזת הניחה את היסודות המוצקים ל-30 שנות פריחה כלכלית שבאו אחריה ובעקבותיה… ביום הזה אני חושב על 40 מיליארד דולר, היצוא השנתי של ענפי הידע והמידע, על 100 מיליארד דולר, עתודות מטבע חוץ העומדות כעת לרשות ישראל, על אפס אינפלציה, על תעסוקה מלאה, על תוצר מקומי גולמי המתקרב לשליש טריליון דולר – ושואל את עצמי כמה מאיתנו, מהישראלים הנהנים מהחיים הטובים, יודעים מה גדולה הייתה תרומתו של פרס לכך? מה וכמה כולנו חייבים לו?", דברי פלוצקר.

וזו בדיוק הנקודה – מה בדבר הישראלים שאינם נהנים מהחיים הטובים עליהם פלוצקר מספר לנו בטורו? מה בדבר רבע מהישראלים שחיים מתחת לקו העוני? ומה בדבר שליש מהילדים הישראלים, שהם עניים, בשיעור הגבוה בכל המדינות המתקדמות? מה בדבר 200,000 זקנים עניים הנאלצים לבחור בין מזון ותרופות? האם גם הם צריכים בהודיה לפרס, אליבא דפלוצקר? האמת תאמר – לפרס שמור מקום של ראשון בין שווים ביצירתה של המדיניות המכוונת שהובילה למציאות זו שאנו חיים אותה יום יום.

מותו המצער של שמעון פרס, ושובו של הלהג ההסברתי על תכנית הייצוב ותפארתה, החזירו אותי בסוף השבוע האחרון לספרה המכונן של הכלכלנית ד"ר אסתר אלכסנדר – "כוח השוויון בכלכלה". הספר, שנכתב ברובו בשנת 1989 ופורסם ב-1990, מספק סקירה מטווח קרוב של התהליכים הכלכליים המרכזיים בישראל. הקרבה נובעת לא רק מהיות הספר עדות בזמן אמת, אלא גם מהעובדה שאלכסנדר ז"ל הייתה יועצת כלכלית בכירה לשרי הכלכלה במהלך שנות ה-70' וה-80'.

בכדי לאמוד אל נכונה הכרעות היסטוריות שומה על המעריכים לשקול את החלופות שעמדו בפני המנהיגים בעת קבלת ההחלטה. חלופות שכאלו נעדרות מהשיח הציבורי של היום בדבר תכנית הייצוב, המוצגת ככורח דטרמניסטי, תכנית אחת שאין בלתה, וכל שנדרש היה הוא אדם גאון, נדיב ואכזר מספיק כדי לבצעה. אך האמת היא שהיו חלופות, וזאת ניתן לדעת באורח שאינו תיאורטי בלבד, כפי שניתן ללמוד מספרה של אלכסנדר ומהנתונים האמפיריים.

ילך כל אדם המבקש דעת ויבחן מה הייתה האינפלציה בחודשים דצמבר 1984 וינואר 1985. בעוד שבחודשים הרבים שקדמו עמדה האינפלציה על שיעור דו ספרתי, ועברה את 20 האחוזים החודשיים פעמים רבות, הרי שבדצמבר 84' עמדה האינפלציה על 3.7%, ובינואר 85' עמדה האינפלציה על 5.3% בלבד. אלה שיעורים גבוהים במונחים של ימינו, אך במונחי הזמן ההוא, דה-פקטו, ההיפר-אינפלציה נבלמה בסוף שנת 1984.

הדבר לא קרה סתם כך – בנובמבר 1984 חתמו הממשלה, המעסיקים וההסתדרות על עסקת החבילה (שלימים נודעה כעסקת חבילה א'). בעסקת החבילה סוכם על הקפאת מחירים, תוספת של סובסידיות (דרך הגדלה מסוימת של התקציב) [המונח סובסידיות מתייחס להשתתפותה של הממשלה במחירם של חלק ממוצרי היסוד, וקביעת מחירם בדרך זו – י.כ.], העובדים ויתרו על חלק מתוספת היוקר שהיו אמורים לקבל לשכרם, ושער החליפין של מטבעות החוץ הוקפא.

התוצאה הייתה מיידית, וזו הייתה כנראה הבעיה: התכנית הצליחה מדי. הרי, אם ניתן לבלום את האינפלציה, אז מדוע לא עשו זאת קודם לכן? ואם האינפלציה נבלמה, ורזרבות מטבע החוץ של ישראל הפסיקו "לדמם", אזי כיצד ניתן יהיה להצדיק את שינוי מבנה המשק הישראלי ואת מהפכת ההפרטה – שהיו תכליתה של המדיניות שיצרה את הבעיה (היפר-אינפלציה) ואת הפתרון (תכנית הייצוב)?

בפברואר 1985 נעשה שינוי חד בעסקת החבילה – הסובסידיות שוב קוצצו והקפאת המחירים בוטלה – והפלא ופלא: האינפלציה שבה לגאות לרמה מפחידה. על פי ד"ר אלכסנדר, משרד האוצר טרח באותם חודשים ושילם חוב חיצוני בסך של 3 מיליארדי דולרים, אף שניתן היה שלא לשלמו, ובכך הביא את קופת מטבע החוץ לסף ההתרוקנות.

צעדים אלו ננקטו על מנת שראש הממשלה פרס יוכל להגיע לאותה ישיבת ממשלה דרמטית ב-1 ביולי 1985 ולהגיד לשרים בעת שהם מקבלים לידיהם את טיוטת התכנית לראשונה: "אחת מהשתיים: או שהמשק עומד לפני התמוטטות או שהמשק אינו עומד לפני התמוטטות. אם המשק אינו עומד לפני התמוטטות, אני לא חושב שצריך את התכנית הזאת. זו אינה תכנית שגורמת סיפוק למישהו. אם המשק עומד לפני התמוטטות, אז צריך להחליט היום ועכשיו". בהמשך תואר המצב של המדינה כ"ערב יום כיפורים כלכלי".

תקצר היריעה מלהיכנס לפירוט של תכנית הייצוב. בקצרה, תכנית זו כללה את עיקרי האמונה של מה שנקרא בשנות ה-80' 'מוניטריזם' ובימינו 'ניאו-ליברליזם', הכל בגרסה קיצונית וייחודית לישראל. קיצוץ בתקציב הממשלתי והיערכות להפרטה מסיבית; קיצוץ בשכר; חוק האוסר על בנק ישראל הדפסה של כסף ואובדן השליטה בכמות המטבע המקומי במחזור; העלאה דרמטית של הריבית. כל מרכיבי ההמנון הניאו-ליברלי היו שם, ולא בכדי נציגה של קרן המטבע הבינלאומית, אחד סטנלי פישר, היה מי שניצח מרחוק על התזמורת הזו.

תקצר גם היריעה מלתאר את הנפגעים של "שינוי מבנה המשק", אך אל לחברה בישראל לפטור עצמה מלהזכירם. שכן, "הצלת הכלכלה הישראלית" כללה פגיעה עמוקה בתעשייה המקומית, בחקלאות, הביאה לסגירת מפעלים, לחורבן חייהם של מאות אלפי ישראלים, לאבטלה, להתרוששות. היא גם הניחה את הקרקע למבנה המעמדי החדש בישראל, המבוסס על ניצול וחוסר צדק.

ממשיך הדרך מהבחינה הכלכלית של שמעון פרס הוא ללא ספק ראש הממשלה בנימין נתניהו. נתניהו כמו פרס מאמין, כנראה, כי עתידה של ישראל מובטח אך ורק אם תהיה לתחנת ממסר של זרימת הון בינלאומי. שניהם הסכימו, אם זה מתוך אמונה ואם זה מתוך כורח, לאכוף את הכללים המחייבים יצירת חברה בעלת פערים חברתיים כלכליים בלתי נסבלים ושיעורי עוני מבישים.

זו היא, לצערי, משנתו הכלכלית של פרס, והדיון במשנה זו – ולא דברי השבח המקלסים ומהללים את תוצאותיה כטוב שבכל העולמות האפשריים – הוא החשוב לימינו, לצורך בירור דרכה של מדינת ישראל והחברה הישראלית, לצורך חיזוק ריבונותה של ישראל, על מנת ליצור פה חברה שבה מתקיים צדק חברתי.

דוגמא נוספת ומובהקת למשנתו הכלכלית של פרס, לטוב ולרע, ניתן למצוא מתוך דברי ההספד היפים שכתב דוד גרוסמן, ואף הם מתפרסמים ב"ידיעות אחרונות" ב"מוסף השבת" האחרון. גרוסמן כותב: "הנה דוגמה קטנה לאורח החשיבה ה"פֶּרֶסִי": 'באתי אל פוטין', סיפר לי כשהיה כבר קרוב ל-90, 'ואמרתי לו ככה: בעוד שנה נגמרת הבעלות של מצרים על הנילוס. פג ההסכם ההיסטורי עם בריטניה וצרפת. אתיופיה כבר דורשת לקבל את המים, ויש סכנה להתלקחות מלחמה. בוא נלך שנינו ביחד אל מורסי (שהיה אז נשיא מצרים), ונגיד לו ככה: אנחנו, ישראל, יכולים לתת לך שלושה נילוס! לנו יש הידע והטכניקה להכפיל את כמות המים של מצרים! לי,' המשיך פרס, 'מורסי לא יקשיב, אבל לך, פוטין, הוא ישמע. אבל לא נעשה את זה כיוזמה של מדינות, מדינות זה כבר פָּסֵה, אלא נבוא דרך חברות גדולות, תאגידים, הם אלה שמנהלים כיום את העולם…"

***

בשולי הדברים – מדהים לקרוא כיום את התיאוריה הכלכלית המובעת בספרה של אסתר אלכסנדר, לצד הסקירה ההיסטורית, בדבר נחיצותה של שוויוניות בחלוקת ההכנסות במשק לצורך צמיחתו, וכי צמיחה שפרותיה אינם מתחלקים באופן שוויוני יחסית אינה בת-קיימא; התיאוריה הזו, הנחשבת להשלמה לתורתו של הכלכלן ג'ון מיינרד קיינס, לא זכתה בזמנו להכרה, אך מקבלת אישוש מהתוצאות בפועל של הכלכלה העולמית, ונתמכת כיום גם על ידי ממצאיהם של כלכלני קרן המטבע הבינלאומית.