בריאיון עם השופטת בדימוס אתי כרייף, ששודר בחמישי ב'עובדה', חבוי סיפור רחב יותר מהזווית האישית שלה על הפרשה שבסופה נאלצה לפרוש מכס המשפט. הוא חושף את הנחיתות המובנית של נשים בעולם העבודה, ואת התפיסות החברתיות שמקשות על הניסיונות שלהן לפרוץ את תקרת הזכוכית שהחברה ייעדה להן.

כרייף פרצה לתודעה הציבורית בשנת 2019, כחלק מחקירה מתוקשרת של יו"ר לשכת עורכי הדין דאז, אפי נווה, שזכתה לכינוי 'מין תמורת מינויים'. היא נחשדה בכך שהשתמשה בקשר אינטימי שניהלה עם נווה כדי לקדם את מינויה לשופטת. בתחילה החליטה פרקליטות המדינה שהשניים יואשמו בשוחד, מרמה והפרת אמונים; אך לאחר שימוע שוכנע המשנה לפרקליט המדינה שלא להגיש את כתב האישום, לצד ביקורת חריפה על התנהלותם. הסיבה: ספק באפשרות להוכיח שהקשר היה שוחד, וראיות בעייתיות, שהושגו באמצעות פריצה לא חוקית לטלפון הנייד של נווה.

מה שבסופו של דבר סיים את הקריירה של כרייף כשופטת הוא חשד להשמדת ראייה: במהלך חקירתה במשטרה, היא מחקה מהטלפון הנייד שלה הודעות אישיות ששלחה לחמישה בכירים, ביניהם השר משה כחלון, שהיה חבר בוועדה למינוי שופטים. הפרקליטות הסכימה שלא להגיש נגדה כתב אישום בעבירה זו, בתנאי שתפרוש לצמיתות מתפקידי שיפוט, וכרייף הסכימה לכך.

המקרה של כרייף הוא סיפור על ההתמודדות של אישה אחת בתוך עולם עבודה שמאזן הכוחות בו נוטה בבירור לטובת הגברים. השאלות החשובות שעולות ממנו אינן קשורות לכרייף עצמה, אלא ליכולת של נשים בישראל לממש את עצמן ולהיות מוגנות מניצול. אי אפשר שלא לתהות האם סיפור כזה היה מתרחש בחברה שוויונית יותר, שבה נשים ואנשים מקבלים הזדמנות שווה, ללא קשר למגדר, למוצא או לסגנון החיים שבחרו.

משופטת מוערכת ל"חשודה שנותנת שירותי מין כדי להתקדם"

בתחילת הריאיון איתה, כרייף הציבה על השולחן את העניין כולו: החברה מניחה שלא ייתכן שנשים יתקדמו בזכות יכולותיהן וכישוריהן. לדבריה, עם חשיפת הפרשה, היחס אליה התהפך ביום אחד: ״משופטת מוערכת, אני צונחת היישר ל'חשודה שנותנת שירותי מין כדי להתקדם'". אך בהמשך הריאיון מתגלה תמונה מורכבת יותר: לנשים רבות, וגם לכרייף, קשה מאוד להתקדם רק בזכות מי שהן בלבד, וללא הקשרים ה'נכונים'. המצב הזה הוא פתח ליחסי ניצול, גם אם כרייף עצמה אינה רואה את המקרה שלה ככזה.

נקודת הפתיחה של כרייף במירוץ לכס השיפוט היתה מאתגרת: היא אישה מזרחית מהפריפריה. ״אצלי במשפחה", סיפרה, "רק להיות עורך דין זה כבוד גדול״, למרות זאת היא האמינה בעצמה. ״אני מתאימה כמו כפפה ליד לתפקיד. למרות שבאתי מצרופה, למרות שההורים שלי לא מרחביה, למרות שאין לי קשרים, אני יכולה. למה? כי אני טובה״.

צריך קשרים

את אפי נווה היא פגשה לראשונה בכנס של לשכת עורכי הדין ב-2013, כשהוא יו״ר מחוז בלשכה, והיא תובעת משטרתית שחודש לפני כן הגישה מועמדות לשיפוט. לשניהם היו בני זוג. בין השניים התפתח קשר מיני אינטימי, שלדבריה נעשה בהסכמה ובהדדיות מלאה.

כמועמדת לשיפוט, כרייף נזקקה לאנשים שימליצו עליה בפני הוועדה למינוי שופטים. מטבע הדברים, ההמלצות הנדרשות הן של אנשים בעלי כוח והשפעה, אחרת לא יהיה להן משקל. כאישה שלא גדלה בתוך האליטה האקדמית או המשפטית, היא גייסה את כל מי שהכירה כדי שימליץ עליה. ״את צריכה קשרים, אומרים לי החברים שלי מתוך המילייה", סיפרה, "בטפסים למינוי לשיפוט נדרשים ממליצים מתוך המילייה״. 

כרייף ביקשה מנווה שימליץ עליה בפני הוועדה, והוא עשה זאת. בהמשך היא ביקשה ממנו להתערב ולבדוק את מצב המינוי שלה. לדבריה, ברור שהמלצות מבוססות על יחסים, ומבחינתה יחסיה איתו היו לגיטימיים. "הוא לא רק חבר שלי, הוא גם ראש הלשכה", אמרה, "מי לא עושה קשרים מול אנשים שהוא מכיר?". גם אם לא הוגש על כך כתב אישום, הבעיה היא שהקשר בין השניים לא היה חשוף וגלוי. בכך נפגע אמון הציבור בתהליך מינוי השופטים.

אך כרייף מוחה על סוגיה רחבה יותר: היחס הצדקני לקשר מיני בהסכמה כדבר שהוא בהכרח פסול או מושחת, לעומת קשרים אחרים שנתפסים כלגיטימיים. ״מי אמר בכלל שקשר מיני הוא יותר רציני מקשר של קרבה משפחתית, קרבה של חברים שהיו בסיירת ביחד ונלחמו אחד בשביל השני בג'בלאות, קירבה של תרומות, קרבה של עסקים? מי הפך את הקשר הזה, רחמנא ליצלן, לקשר שהוא הכי מסוכן במדרג הקשרים במדינת ישראל?".

הקורבנות של היחס הצדקני הזה הן הנשים, מכיוון שגבר לא ייתפס כמי שהתקדם בזכות הקשר האינטימי. ״למה באופן אוטומטי אישה נותנת משהו כדי לקבל משהו", שואלת כרייף, "אם זה היה הפוך, אז הגבר היה 'נותן', או שגבר הוא 'כריזמטי' ו'סוחף', והיא 'נפלה לרגליו'?״.

חשופות לניצול בדרך לקידום

כרייף אומרת שניהלה עם נווה מערכת יחסים בהסכמה, ולא במטרה 'לזכות' בהמלצתו, למרות שברור שלמערכת היחסים היה משקל בקבלת אותה המלצה. היא לא רואה את עצמה כקורבן לניצול, ומתחרטת רק על הפגיעה בבני משפחתה. אך המקרה שלה נמנה על היוצאים מן הכלל. יחסי הכוח בחברה, ובעולם העבודה בפרט, עומדים לרעת הנשים.

הדרך של נשים לקידום או לתפקידים בכירים ברוב הענפים במשק מאתגרת וקשה מזו של גברים, ורוב הסיכויים שבסופו של דבר אותם תפקידים יאוישו על ידי גבר. בדיקה שערך כלכליסט במאי האחרון גילתה שרק 12% מבעלי התפקידים הבכירים ב-66 חברות ציבוריות גדולות בישראל הן נשים. במגזר הציבורי המצב קצת פחות גרוע: לפי דו"ח של מרכז המחקר והמידע של הכנסת, בשנת 2019 נשים היו שליש מהסמנכ"לים בשירות המדינה, וחמישית מהמנכ"לים ומקבילי המנכ"לים.

במציאות שבה נשים צריכות להילחם על מקומן, יש מי שעלול לנצל אותן. זה קרה לעובדות בבית הנשיא, לעובדות בעיריית אור יהודה שבה הורשע ראש העיר בשורת תקיפות מיניות, וגם לעובדות זרות מברה"מ לשעבר, שבעל חברת הניקיון שהעסיק אותן מואשם שאנס אותן. זה קורה גם לרופאות: בקבוצות פייסבוק של רופאים מתמחים מובאים סיפורים אנונימיים של מתמחות שחוות הטרדה מינית מצד רופאים בכירים שממונים עליהן. רובן בוחרות שלא להתלונן על כך, מחשש שאותם רופאים יפגעו בקידום שלהן.

אתי כרייף היא תוצר של החברה שבה היא חיה, חברה שלא עושה מספיק כדי לקדם נשים או להגן עליהן. היא עשתה את הבחירות שלה בתוך המציאות הזו, ושילמה עליהן את המחיר. אך החברה הישראלית יכולה לעשות יותר עבור הנשים: זה מתחיל במתן האפשרות לנשים להתקדם בהתאם לכישוריהן, דרך הבטחת ייצוג בתפקידים בכירים ועיגון שוויון בשכר. לצד זאת, נדרש להפוך את מקומות העבודה לבטוחים יותר לנשים דרך מאבק בהטרדות ופגיעות מיניות, הגנה לנפגעות וענישה לפוגעים.