יו"ר הבנק המרכזי של ארצות הברית (הפדרל ריזרב), ג'רום פאוול, התחייב כבר להעביר את המדיניות המוניטרית של ארה"ב למסלול של שיעורי ריבית עולים. בכך נכנע פאוול ללחץ של כלכלנים ושל המגזר הפיננסי, והחזיר לחיים ספר חוקים שהפד ציית לו 50 שנה, ועדיף שהיה נשאר נעול בכספת שלו.
התאוריה הכלכלית שכבר גרמה לקריסה
הסיבה המוצהרת להידוק המדיניות המוניטרית היא "להיאבק באינפלציה". אבל העלאות ריבית לא יעשו שום דבר נגד האינפלציה בטווח הקצר, ויועילו נגד עליות מחירים בטווח הארוך רק בגלל שיביאו לקריסה כלכלית נוספת.
מאחורי המדיניות הזאת עומדת תיאוריה מסתורית שקושרת בין שיעורי ריבית והיצע הכסף, ובין היצע הכסף לרמות המחירים. יש סיבה טובה לכך שהתאוריה "המוניטריסטית" הזאת לא מוצגת היום באופן מפורש: היא נזנחה כמעט לחלוטין לפני 40 שנה, אחרי שתרמה למפלה פיננסית.
בסוף שנות השבעים של המאה ה-20, כלכלנים מוניטריסטים הבטיחו שאם ה'פד' יתמקד רק בפיקוח על היצע הכסף, יהיה אפשר להתגבר על האינפלציה ללא עלייה של שיעור האבטלה. ב-1981, יו"ר הפד דאז, פול וולקר, החליט לנסות את התאוריה הזאת.
שיעור הריבית קצרת הטווח זינק ל-20%, שיעור האבטלה הגיע ל-10%, ואמריקה הלטינית נפלה למערבולת של משבר חוב שכמעט והביא לקריסתם של הבנקים בניו יורק. עד סוף 1982, הפד הפסיק את הניסוי.
מאז, כמעט ולא הייתה אינפלציה להיאבק בה, הודות למחירי הסחורות העולמיים הנמוכים ועלייתה של סין. אבל הפד נפנף מדי פעם באיום מדומיין של "ציפיות אינפלציה", ועם הזמן העלה את הריבית כדי "להקדים את המכה" של שדים בלתי נראים, ואז טפח לעצמו על השכם כשאף שד לא הופיע.
גם האיומים המדומיינים האלה נגמרו רע. מרגע שהלווים יודעים ששיעורי הריבית יעלו עם הזמן, הם נוטים לאגור חוב זול, מה שמתדלק שגשוג ספקולטיבי בנדל"ן (כמו מחירי קרקע) ובנכסים מזויפים (כמו הסטארט-אפים של שנות התשעים, ריביות הסאב-פריים של שנות האלפיים, וכעת מטבעות הקריפטו).
בינתיים, הריבית ארוכת הטווח נשארת ללא שינוי, כך שעקומת הרווח מתיישרת או אפילו מתהפכת, ובסופו של דבר גורמת לשוקי האשראי לקרוס. סביר להניח שעכשיו נראה שוב את מעגל הקסמים הזה.
הפעם, כמובן, יש הבדל אחד. בפעם הראשונה מזה יותר מ-40 שנה, המחירים עולים. השלב הנוכחי התחיל לפני שנה, עם זינוק במחירי הנפט העולמיים, ואחריהם באה עלייה במחירי המכוניות המשומשות, בעקבות בעיות בשרשרת האספקה של מוליכים בתעשיית הרכב. כעת אנחנו רואים גם עלייה במחירי הקרקע (בין השאר), שמזינה הערכות (מלאכותיות משהו) על עלייה במחירי הדיור.
הפיצוי על עליית המחירים העולמית: הורדת שכר העובדים
שיעורי האינפלציה מדווחים על בסיס של 12 חודשים, אז מרגע שבחודש אחד נרשמת עלייה, מובטח שהיא תייצר כותרות על "אינפלציה" למשך 11 חודשים נוספים, מתנה לאלו שמקדמים מדיניות אנטי אינפלציונית תקיפה. אבל בגלל שמחירי הנפט בדצמבר היו בערך כמו ביולי, ההלם הראשוני כבר לא ישתקף בנתונים בתוך מספר חודשים, ודיווחי האינפלציה ישתנו.
נכון, ההשפעה של אנרגיה יקרה יותר תמשיך לחלחל דרך המערכת. אי אפשר להימנע מכך. בכל פעם שמתחולל שינוי מבני, כמו עלייה במחירי האנרגיה, או חזרה לייצור מקומי של חלקים בשרשרת האספקה, ה"אינפלציה" היא בלתי נמנעת והכרחית.
כדי לשמור על עליית המחיר הממוצעת קרוב ליעד הקודם, מחירים אחרים צריכים לרדת, וזה משהו שבדרך כלל לא קורה. הכלכלה תמיד מתאימה את עצמה למציאות דרך עלייה במחירים הממוצעים, והתהליך הזה חייב להימשך עד שההתאמה מסתיימת.
בעצם העובדה שהוא בחר להגיב בשלב הנוכחי, הפד אומר שהוא היה רוצה (אם הוא היה יכול) להוריד בכוח חלק מהמחירים, כדי לפצות על העלייה במחירי האנרגיה ושרשרת האספקה, וכך לדחוף את האינפלציה הממוצעת בחזרה ליעד ה-2% שלה מהר ככל האפשר. בהנחה שהפד מבין שזה מה שהוא עושה, אילו מחירים הוא חושב להוריד? שכר, כמובן. מה עוד יש?
יותר מדי עובדים מסרבים לחזור לעבודות הבזויות עם השכר הגרוע
פאוול בעצמו הכריז שלארה"ב יש "שוק עבודה מאוד מאוד חזק". על בסיס היחס בין מספר המשרות הפנויות למספר ההתפטרויות, הוא חושב שיש מעט מדי עובדים שרודפים אחרי יותר מדי משרות. אבל למה שזה יהיה המצב? בהתחשב בעובדה שחסרות לארה"ב כמה מיליוני משרות כדי להגיע לשיעורי התעסוקה הריאליים של סוף 2019, נראה שיש יותר מדי עובדים שמסרבים לחזור לעבודות הבזויות עם השכר הגרוע. כל עוד יש להם קצת כסף בצד שיאפשר להם לחכות לתנאים טובים יותר, הם יעשו את זה.
בגלל שמשכורות הן מה שמחזיר עובדים לעבודה, ובגלל שרוב המשרות בארה"ב כיום הן בענף השירותים, אנשים שמשתכרים יותר (וקונים יותר שירותים) יצטרכו לשלם יותר לעובדים בשכר נמוך (שמספקים את אותם שירותים). זוהי המהות של "אינפלציה" בכלכלה שמבוססת על שירותים.
המדיניות תצליח על ידי הפיכת העובדים למיואשים
מחירי הסחורות והאנרגיה נקבעים ברמה העולמית, כך שהשכר בענף השירותים הוא רק חלק ממבנה המחיר עליו תשפיע ישירות המדיניות החדשה של הפד. הדרך היחידה שהמדיניות הזו תצליח, בסופו של דבר, היא על ידי הפיכת העובדים האמריקאים למיואשים.
באופן ברור, הגיוני, בלתי נמנע, ולמרות כל דמעות התנין על זה שהאינפלציה פוגעת באמריקאים מהשורה, הפד נחוש בדעתו לעצור את עליות השכר.
המסקנה עבור העובדים האמריקאים היא זו: הפד הוא לא חבר שלכם. זה נכון גם לגבי כל פוליטיקאי שמכריז, כפי שעשה נשיא ארה"ב ג'ו ביידן החודש, ש"האינפלציה היא באחריות הפד". ואת הדברים האלה אני כותב כמי שתומך במפלגה הדמוקרטית.
***
ג'יימס ק.גלבריית הוא ראש החוג ליחסי ממשלה ועסקים בבית הספר למדיניות ציבורית על שם לינדון ב. ג'ונסון באוניברסיטת טקסס באוסטין, לשעבר מנהל הוועדה כלכלית המשותפת של הקונגרס האמריקאי. המאמר פורסם גם ב-Project Syndicate
