עינת ואייל איצקוביץ' התחברו לרעיונות הראסטפארי, והחליטו להגשים אותם בחווה חקלאית שהקימו ליד נס ציונה. "גיליתי שיש הרבה מעבר לבוב מארלי", מספר איצקוביץ' (48). "מתוך המסר של השירים הבנתי משהו בסיסי: האוכל שאני אוכל משפיע על הלך הרוח שלי, וחשוב שאני אדאג לזה".

אהבתו לגינון השתלבה במסרים שספג מהתרבות, שמקדמת חיבור לטבע. "הבנתי שאני יכול ליצור מה שאני רוצה. שהחקלאות שאני רוצה היא כמו גינה ביתית, רק יותר גדול".

עינת ואייל איצקוביץ' בחווה. "ראסטפארי זה הרבה מעבר לבוב מארלי" (צילום: חוות שורשים)

כך הקימו השניים את חוות שורשים, שמספקת מדי שבוע, כבר 13 שנה, תוצרת חקלאית ל-250 משקי בית, הישר מערוגות הירקות האורגניים שהם מגדלים. "יש פה הסכם", אומרת איצקוביץ' (46), "בין אנשים שיודעים שמובטח להם אוכל בריא במחיר ידוע מראש, לבין החקלאי שיש לו קהילה שתומכת בו".

המודל העסקי של החווה הוא "חקלאות בשיתוף הקהילה". "החקלאי לא צריך לריב על כל חסה בשוק הסיטונאי ב-3:00 בבוקר ובסוף למכור ב-10 אגורות כי אין ברירה", אומרת איצקוביץ'. "אנחנו יכולים להתרכז בגידול הירקות ולא לדאוג אם התוצרת תימכר. לכל חסה כבר יש כתובת. יש שם של לקוח".

אוכל עם הפרצוף של החקלאי

מודל חקלאות בשיתוף הקהילה פועל ברחבי אירופה, בארצות הברית ובקנדה כבר עשרות שנים. הוא התחיל ביפן בשנות ה-60, בתקופה שבה שטחים חקלאיים רבים הוסבו לתעשייה. "קבוצה של עקרות בית יפניות הרגישו שמשתנה להן האוכל", מסבירה איצקוביץ'. "הטעם, הטריות והצורה של הירקות לא היו אותו הדבר".

הנשים התאגדו והציעו לחקלאים לרכוש מניה בחווה בתמורה לירקות ופירות. ההסכם שאליו הגיעו הוליד את הטייקיי, 'שותפות' ביפנית. איצקוביץ' מכנה את זה "אוכל עם הפרצוף של החקלאי". "הן נתנו לחקלאים כסף חצי שנה מראש, והתחייבו לקנות את הירקות שלהם", אומרת איצקוביץ'. "כך הן הבטיחו למשפחותיהן אוכל מזין וטעים".

לדבריה, כדי לעשות חקלאות אורגנית בנחת ובאורך רוח, החקלאי צריך יכולות כלכליות ותפעוליות, ואפשרות לספוג נזקי מזג אוויר ומזיקים. "המודל הזה מאפשר לנו לא להוציא לשוק ירקות מקולקלים רק כי זה מה שיצא", אומרת איצקוביץ', "או למכור במחיר שלא מכסה את ההשקעה".

הרעיון התפשט לכל העולם. בישראל פועלות כיום יותר מעשר חוות לפי המודל, וקהל הלקוחות מגוון מאוד. "גם אנשי רוח וגם אנשי חומר", מאפיין אותם איצקוביץ'. חלקם מזמינים סל קבוע בכל שבוע, וחלקם מתפנקים בסל אורגני פעם בחודש. "פעם אלה היו אנשים שהתחברו לרעיונות של הנקי והאורגני", אומרת איצקוביץ'. "כיום זה כבר אנשים מכל המגזרים".

"הירקות שלנו מביאים למסעדות אנרגיה טובה"

ממשקי הבית, התפשט הרעיון גם למסעדות, בהשפעת הטרנד הקולינרי "מהחווה לשולחן" (farm to table). "שעתיים מהרגע שקטפנו, הירקות מגיעים למסעדה בתל אביב. זה נחתך לסלט ישר מהשדה", אומרת איצקוביץ'. "זה הסלט הכי טעים שהם יגישו במסעדה, והם רואים, שומעים ומבינים את זה. לכן הם משקיעים בזה".

אבל ברגע הראשון, ההתרחבות לעולם המסעדנות לא נראתה טבעית לזוג איצקוביץ'. "בהתחלה לא רצינו למכור למסעדות, כי הירקות מיועדים לאנשי הקהילה שלנו, אבל הבנו שהירקות שלנו מביאים איתם אנרגיה טובה, נקייה ובריאה לאנשים במסעדות", אומר איצקוביץ'. "כשחקלאי אוהב את הירקות שלו, מרגישים את זה בכל ביס. זו המשימה שלנו".

אורזים ירקות. "שעתיים מהרגע שקטפנו, הירקות מגיעים למסעדה בתל אביב" (צילום: חוות שורשים)

"את אייל פגשתי במסיבת רגאיי", אומרת איצקוביץ', "ומהר מאוד ידענו שזה זה". הם מגדלים ארבעה ילדים: קורן (17), כליל (14), היילי (כמעט 11) ומרום (6). בבית האריזה מסודרות שורות ארגזים בצבעי הראסטה, אדום-צהוב-ירוק, מוכנים לקלוט את הירקות שייקטפו במשך היום ולמחרת בבוקר, אז ייארזו ויישלחו לבתי הלקוחות.

"הרעיון הוא שתהיה חווה כזאת ליד כל קהילה"

הם משלימים זה את זו. היא רזה וחייכנית, נראית כמעופפת ברחבי בית האריזה, אבל מתקתקת עניינים ומחוברת לקרקע. הוא איש אדמה צנוע, מוצק. על ראשו כובע גדול שמכסה את ערמת ראסטות גדולה. "אני מעדיף שלא יתעסקו בשיער שלי, ישאלו מתי חפפתי לאחרונה", אומר איצקוביץ', "מלכתחילה יש לי ראסטות כי אני לא רוצה יותר מידי התעסקות בשיער".

אייל איצקוביץ' קוטף שעועית. "אני מעדיף שלא ישאלו מתי חפפתי" (צילום: חוות שורשים)

את מודל החקלאות בשיתוף הקהילה פגשו לראשונה לפני כמעט שני עשורים בחוות חֻ'בֵּיזה של בת-עמי שורק ואלון אפרתי, מחלוצי המודל בארץ. כדי ללמוד את הנושא מהשטח הציע איצקוביץ' לעבוד בחווה בהתנדבות.

לימים התפנתה משרה בחווה ואיצקוביץ' הועסק כמנהל העבודה, וצבר ניסיון וידע. "יום אחד בת-עמי ואלון פיטרו אותו", מספרת איצקוביץ'. "הם הבינו שזה לטובתו ולטובת החקלאות הקהילתית האורגנית בארץ".

"הרעיון הוא שתהיה חווה כזאת ליד כל קהילה", מסביר איצקוביץ'. "אין טעם שחווה מהמרכז תשנע את הירקות לצפון. אנחנו שואפים שהירקות יהיו טריים, מקומיים. שתהיה עבודה להרבה אנשים, ותהיה קהילה סביב כל חווה".

"מה שיש בסל זה מה שהשדה נתן"

הלקוחות של חוות שורשים מקבלים בכל שבוע ארגז ובו מגוון ירקות אורגניים טריים. הרכב הסל הוא עונתי: מה שגדל בשדה באותו שבוע. הזוג איצקוביץ' אמנם דואגים שתמיד יהיו בסל מלפפון, עגבנייה, חסה ובצל ירוק, אבל כל השאר משתנה.

הקונספט מאתגר, אבל איצקוביץ' תופסת אותו כהזדמנות להתפתחות בריאה לא רק לגוף, אלא גם לנפש. "לפעמים אנחנו נחשבים קשוחים", אומרת איצקוביץ', "אצלנו אין אפשרות לבחור את הירקות. מה שיש בסל, זה מה שהשדה נתן. הרי לא נשאיר את הצנוניות באדמה כי השבוע במקרה אנשים הזמינו יותר גזר, או כי היה מבצע על צנוניות בסופרמרקט".

צוות האורזים בפעולה. "לא נשאיר את הצנוניות באדמה רק כי היה מבצע בסופרמרקט וכולם קנו שם" (צילום: חוות שורשים)

אילו התאמות עשיתם עבור הצרכן הישראלי?
"הדבר היחיד שזרמנו איתו הוא עגבניות ומלפפונים", אומרת איצקוביץ'. "אמנם אלה ירקות עונתיים, אבל אי אפשר להוציא סל בלעדיהם, בכל יום בשנה. אנשים בונים על המלפפון כדי להאכיל את הילדים, ולא מתפשרים על קולרבי או שומר".

שעת התנדבות בחווה תמורת סל ירקות

גם המודל העסקי הותאם לצרכן הישראלי. "אם יש קטיף יותר קשה, לדוגמה של תותים או אפונה, הקהילה מתגייסת לעזור בקטיף", מסביר איצקוביץ'. "העבודה של החקלאי והמעורבות של הקהילה מחושבות בעלות של הסל".

איצקוביץ' אומרת שמבחינתה החווה שייכת גם ללקוחות שבאים לראות את הערוגות ולעבוד בהן. "אני לא מחייבת אנשים לתת שעות התנדבות", היא אומרת, "אבל יש אנשים שעושים את זה ולוקחים סל הביתה".

אייל איצקוביץ' (מימין) ועובד בחווה קוטפים דלועים. "בסל הראשון נבהלים, ברביעי כבר זורמים" (צילום: חוות שורשים)

בהתחלה ניסו מודל של מינוי לארבעה סלים מראש. "כשאנשים מקבלים סל שלא בחרו בדיוק מה יהיה בו, זה עלול להיות מרתיע", מסבירה איצקוביץ'. "בסל הראשון רואים את המגוון של הסל וקצת נבהלים, בסל השני יודעים מראש שלא יהיה בדיוק כל מה שרגילים, אז יש יותר סבלנות לזה. בשלישי סקרנים לדעת מה יגיע בסל, וברביעי אנשים כבר פשוט זורמים".

עם הזמן הבינו שככל ששוק הירקות האורגניים מתפתח, יותר משקים ומשווקים מציעים סלים לבחירה, וגם מודל ארבעת הסלים לא החזיק מעמד. "כיום אפשר להזמין סל חד-פעמי, וההזמנה היא ממוחשבת", אומרת איצקוביץ'. "אני עדיין מדגישה בפני לקוחות חדשים שעל פי סל חד-פעמי קשה להתרשם. אני ממליצה לתת צ'אנס של ארבעה סלים כדי להתאהב ברעיון, אבל אנחנו לא חברת סלולר או כבלים. מאיתנו אפשר להיפרד בידידות".

איך אתם מצליחים להיות רווחיים? איך מחזיקים מעמד?
"זאת שאלה שצריך לשאול את השם", אומר איצקוביץ', "אני לא רואה קשר לרווחיות. אנחנו לא עושים את זה בשביל להיות עשירים. אנחנו מצליחים לחיות ומביאים ברכה בירקות שלנו".

"זה לא באמת רווחי", אומרת איצקוביץ', "מחזיקים מעמד בציפורניים". מבין שניהם, היא האחראית על הקיום השוטף. "אנחנו חיים בשכירות עם ארבעת הילדים בגן יבנה, יש לנו טרקטור, קצת ציוד חקלאי פשוט וארבעה רמקולים של בס למוזיקת רגאיי. זהו, אלה הנכסים שלנו. אנחנו נוסעים במכוניות שלא נוכל להחליף, לפעמים סופרים את השקלים בשביל לקנות נעליים לילדים. לא קל בכלל".

העסק משתנה, אבל האידיאולוגיה נשארת

בשנתיים האחרונות הבינו שנדרשת מהם יותר גמישות. איצקוביץ' אומר שתחום המכירה הישירה התפתח, ומשווקים רבים מציעים ירקות מכל הסוגים בלי לגדל את הירקות בעצמם. "יש להם אתר יפה שאפשר להזמין בו, אבל הם לא מגדלים כלום", הוא אומר. "קונים מחקלאים אורגנים ומרכזים במרלו"ג. אז הלקוח יקנה שם, כי אצלנו מוכרים לפי העונה.

"העסק עבר שינויים, אבל האידיאולוגיה נשארת. אנחנו משלימים ממשקים אחרים אם חסר משהו, הוספנו לסל מוצרים של חברים, פתחנו אפשרות לקנייה קבועה של תפוחי אדמה ובצל במערכת ההזמנות. אנחנו רואים שזה גם מיטיב עם הלקוחות שלנו".

עם זאת, הם לא חורגים מהגבולות שהציבו. "את המלפפונים אנחנו נוסעים להביא בעצמנו, מחקלאי שאנחנו יודעים מתי הוא קטף ואיך זה הגיע אלינו", הוא אומר. "אני מכיר את הסיפור של המגדל ושל הירקות".

אייל איצקוביץ' עובד בשדה. "יש משווקי ירקות שלא מגדלים כלום, ולקוחות מעדיפים אותם כי אצלנו זה עונתי" (צילום: חוות שורשים)

ירקות ופירות אורגניים זה דבר שכל אחד יכול להרשות לעצמו?
"זה עניין של החלטה", משיב איצקוביץ'. "כל אחד מחליט איך הוא משקיע את מה שיש לו. כמעט לכולם יש יכולת לאכול אורגני. במחיר של ארוחה במסעדה ממוצעת למשפחה, בערב אחד, אפשר לצאת עם סלי ירקות אורגניים לחודש שלם".

הסל האורגני מלמד את הלקוחות שיעור בגמישות: לעבוד עם מה שהגיע בארגז, 14 סוגי ירקות שמשתנים מעת לעת. "זה משחרר מהרגלים ותקיעויות", אומר איצקוביץ'. "לפעמים כשיש בארגז הפתעות, זה פותח לרעיונות חדשים, לטעמים חדשים. זה משפיע על עוד מקומות בחיים. פתאום רואים פרספקטיבות חדשות".

מחיר סל הירקות בחווה הוא קבוע, ולא מושפע מהתנודתיות בשוק הירקות והפירות. "אני מחויבת קודם כל ללקוחות שלי", אומרת איצקוביץ'. "כשהמחיר של ירק מסוים עולה, מציעים לנו למכור אותו החוצה במקום לשים בסלים של הלקוחות הקבועים. אבל יש בינינו מחויבות".

עינת איצקוביץ' אורזת ירקות. "מציעים לנו למכור ירקות ביוקר, אבל אנחנו מחויבים ללקוחות שלנו" (צילום: חוות שורשים)

הלקוחות הקבועים יודעים להעריך את המחויבות וגומלים עליה בעת הצורך. "היה חורף אחד שאיבדנו סחורה בגלל מזג האוויר", אומר איצקוביץ'. "אנשים התקשרו ושאלו אם אנחנו בסדר, והציעו להעביר את התשלום מראש כדי שנוכל לשקם את הנזק. אם יש נזק נקודתי, אנחנו משלימים מחקלאים שאנחנו מכירים".

הם נמנעים משימוש בחומרי הדברה. "זה לא טוב לאדמה, לירקות ולידיים שלנו כחקלאים, לגוף שלנו", מסביר איצקוביץ' "כשאתה עובד עם חומר חי, זה מחזק אותך ואתה לומד להתמודד עם אובדן. אני רואה ערוגה חולה ולפעמים אני מחליט להוריד את כולה, גם אם זה אומר להרוג את הצמחים".

"זה ממש פאזל, מה לשתול ליד מה"

אתם מעסיקים עובדים נוספים?
"יש לנו צוות אריזה קבוע של שלושה עובדים ישראלים, שבאים פעמיים בשבוע", משיבה איצקוביץ'. "צוות השדה נע ונד. כרגע אייל עובד לבד, מטפל בערוגות, קוטף".

"לפעמים אני יורד לשטח ב-23:00 כדי לקטוף עם פנס ראש שקיבלתי ליום ההולדת מעינת והילדים כדי שלא אעבוד בחושך", אומר איצקוביץ'. "במבצע 'שומר החומות', בשעה 22:00, שרקו טילים מעל ראשון לציון, ואני קוטף מלפפונים ונשכב בין הערוגות בחושך. לא הייתה ברירה. השדה נתן כמויות של מלפפונים ולא הספקנו לקטוף הכול. אם לא נקטוף, למחרת זה כבר לא יהיה שווה כלום".

הארגזים מסודרים בחווה ומוכנים למשלוח. אייל איצקוביץ': "לא הייתה ברירה, אז קטפתי מלפפונים בלילה גם כששרקו טילים מעל ראשון לציון" (צילום: חוות שורשים)

הם מתעקשים להעסיק רק עובדים ישראלים, אבל העבודה הקשה והשכר הזעום הם מכשול. "אנחנו עסק קטן שיכול לשלם שכר מינימום או קצת יותר", אומרת איצקוביץ'. "היו אנשים בעלי משפחות עם ילדים שרציתי לשלם להם שכר גבוה על העבודה הקשה. לצערי לא היה לנו".

אז מה עושים כשרוצים לצאת לחופשה?
"אנחנו לא יוצאים לחופשות משפחתיות", הם משיבים. "אין לנו פניות לזה. אין עוד אנשים שעובדים בחלקות, אין מנהל עבודה".

"כשאתה חי עם הבריאה ומבין את מקומך, אתה לומד לבנות מערכת הרמונית", אומר איצקוביץ'. "בנינו מערכת מדהימה ונעימה. לכן גם אין לי צורך לצאת לחופשה. אני אדם חופשי. מטייל בטבע, עושה דברים שאני אוהב".

איצקוביץ' עובד בשדה. "אין לי צורך בחופשה. אני אדם חופשי" (צילום: חוות שורשים)

השניים מקדישים מחשבה ותכנון למגוון בגן הירק. "זה ממש פאזל, מה לשתול ליד מה", אומר איצקוביץ'. "בגן ירק אתה צריך לדעת להנדס ולתכנן את הגידול כך שיישמר האיזון, לתת לאדמה לנוח ולהתאוורר כשאפשר, לא לטחון אותה באותו הגידול פעם אחר פעם או בגידול מאותה המשפחה".

"אנחנו מלווים אנשים בכל שלבי החיים"

הקורונה הביאה לקפיצה בהזמנות. בתקופת הסגר הראשון האכילו כמעט 400 משקי בית. כשהסופרים הגדולים לא עמדו באספקה של מוצרי מזון בסיסיים, רבים חיפשו את החוות האורגניות. במקביל, נרתם הזוג לסייע לחברים מעולם המוזיקה שספגו מכה קשה כשהחלו הסגרים. "גייסנו אותם לעבוד אצלנו, כי היינו חיוניים", מספרת איצקוביץ'. "באו גם זמרים ויוצרים שלא יכלו לעבוד".

היא מאוד מתגעגעת לקהילתיות שאפיינה את החווה לפני פרוץ המגפה, ובמיוחד למסיבות הרגאיי שהיו מקיימים בחווה פעמיים בשנה לקהילה שהתקבצה סביבם. "יש אנשים שכבר 13 שנה אוכלים את הירקות שלנו", היא אומרת, "אנשים שמכירים אותנו ועברנו איתם את התהליכים והגלגולים של החיים: מזוג צעיר שמזמין סל סטודנטים, דרך 'תורידי לי את הברוקולי, אני מניקה', ובהמשך סל משפחה קטן כשהילדים גדלו ועזבו את הבית, ואז הילדים נוסעים לחו"ל ומזמינים סל פעם בשבועיים, ואז יש חתונה ומבקשים סל כפול.

"או זוג שמתגרש ואז הסל מתפצל, הילדים שמתחתנים ומקימים משפחה ועכשיו גם הם מזמינים סל, אנשים שמבקשים שנשלח סל למאהבת או לחברה. אנחנו מלווים אנשים בחיים, אנחנו לא רק חקלאים".

איצקוביץ' מכין ארוחת צהריים. "כל אחד מהילדים מעורב בצורה אחרת" (צילום: חוות שורשים)

איך הילדים משתלבים בתמונה?
"יש לנו ארבעה ילדים מדהימים וכל אחד מהם מעורב בצורה אחרת", אומרת איצקוביץ'. "כליל מתקתקת את נושא הגרפיקה דרך הטלפון ודברים טכניים במחשב. היילי חרוצה כמו אבא שלה. כל שלישי וחמישי יוצאת לעבוד איתו בשטח, הולכת לקטוף. בסגרים הילדה הייתה מנהלת את העבודה של האורזים. היא חדה. איך שהיא מגיעה לחווה, היא הולכת לבדוק מה עם הערוגות. כששאלו אותה בגן מה היא רוצה לעשות כשתגדל, היא אמרה בביטחון: חקלאית".

הם לא בטוחים שהילדים יבחרו ללכת בעקבותיהם כשיגדלו, אבל זה לא מטריד אותם. "לא קל לחיות חיים כמו שאנחנו בחרנו", אומרת איצקוביץ'. "אני לא יודעת אם הבנות שלי ירצו לעבוד באינטנסיביות שאנחנו עובדים. אני לא בונה עליהן. הן יבחרו את החלומות שלהן ויגשימו אותם. אני הגעתי למקום מאוד שונה מההורים שלי.

"אמא שלי היא מפקחת במשרד החינוך, ויצאה לה ראסטה עם ראסטות וירקות. מה הקשר? היא מעולם לא חלמה שזה יהיה הכיוון שלי".

אתם מרגישים שאתם מצליחים?
"כן, אנחנו עושים את מה שאנחנו אוהבים ורוצים לעשות", אומר איצקוביץ'. "זה קשה, אבל זה לא אומר שזאת לא הצלחה. הצלחה לא נמדדת ברמת הקושי. משהו קל לא מציין הישג, לפעמים זה דווקא מעיד שלא אתגרת את עצמך".

"אם לא נעשה פה חקלאות, יבנו פה עוד שכונה"

השאיפה שלהם היא שכמה שיותר אנשים יאכלו בריא. ברור להם שיש הרבה אידיאולוגיה בחקלאות האורגנית, בדרך החיים שבחרו ובמשימה שהציבו לעצמם. הם שומרים בחרדת קודש על חלקת האדמה שעליה הקימו את החווה.

"אם לא נעשה פה חקלאות יבנו פה עוד שכונה של נס ציונה", הם אומרים. "הלוואי שיהיו עוד חקלאים שילמדו ויקימו חוות קטנות כאלה. אנחנו לא נקים מדינה, אבל ב-40 דונם שאנחנו מעבדים יש אדמה נקייה בלי כימיקלים.

"יש פה אדמה שמחה וירקות מאושרים. יש סביבנו חגורת בר מטורפת כי אנחנו לא משתמשים ברעלים. דבורים משגשגות, יש כוורות בתוך השטחים. אם אנחנו לא נשמור על זה, אז בשביל מה אנחנו כאן?"