שר האוצר אביגדור ליברמן ושר החקלאות עודד פורר תולים את העיתוי להכרזה על הרפורמה בפרסום הדו"ח בנושא פערי התיווך של צוות שהורכב מנציגי משרד האוצר, משרד הכלכלה, משרד החקלאות ורשות התחרות ביום שני. גם אם שמים בצד את טענות החקלאים, שצוות זה סימן מטרות מראש, עיון קצר בדו"ח מגלה שהוא לא עונה לשאלות בסיסיות בנוגע למטרות הרפורמה.
שאלת המחקר שנשלח צוות הבדיקה לחשוף היא, בניסוח בוטה, מי אשם בעליית במחירי הירקות והפירות בשנים האחרונות. לשאלה הזאת לא נתן הצוות מענה.
הנתון המרכזי שתפס את העין (והודגש על ידי מחברי הדו"ח) הוא שהחקלאים אחראים ל-64% ממחיר הפירות והירקות, לעומת שרשרת השיווק שאחראית ל-36% מהמחיר. מעבר לכך שהבדיקה מבוססת רק על דיווח עצמי של הרשתות, והחקלאים טוענים שהיא רחוקה מהמציאות, היא לא אומרת שום דבר על מי אחראי למחיר, כפי שמודים מחברי הדו"ח בעצמם.
העובדה שגידול הירקות והפירות ואריזתם הם המרכיב המרכזי במחיר, ולא המכירה שלהם בסופר, לא בהכרח מעידה על בעיה, ובוודאי לא אומרת שהחקלאים הם המרוויחים הגדולים מעליית המחירים.
הנתון היחידי בדו"ח שיכול להעיד על רווחיות עודפת נוגע לרשתות השיווק עצמן. לפי הבדיקה שמופיעה עמוק באמצע הדו"ח, ואין לה התייחסות בתקציר בכלל, הרווח הנקי של הרשתות על פירות וירקות גבוה יותר מהרווח הממוצע שלהן על מוצרים אחרים. הדו"ח גם מעיד על ריכוזיות גבוהה בתחום מכירת הפירות והירקות, לעומת החקלאים שמפוזרים לעשרות אלפי משקים.
הטיעונים שנדחים על הסף
"שרשראות האספקה בענף המזון חייבות להיות קצרות ומקומיות יותר": את המשפט הזה לא אמרו החקלאים הישראלים שנאבקים ברפורמה, אלא קיו דונגיו, ראש הסוכנות למזון וחקלאות של האו"ם. דונגיו אמר את הדברים במפגש עם שרי החקלאות של 20 המדינות המתועשות, שנערך זמן קצר אחרי התפרצות משבר הקורונה, שחשף את השבריריות של שרשרת האספקה העולמית.
חלפו מאז כמעט שנתיים, והמלחמה שמתחוללת כעת באוקראינה רק מחדדת הבנה זו. הסדר הגלובלי שהבטיח מעבר חופשי של סחורות מתערער, ומחירי המזון, הרגישים למחירי האנרגיה ולפגיעה בייצוא התבואה מאוקראינה ורוסיה, עולים בצורה דרמטית. גלי ההדף צפויים להגיע גם לישראל, עם עלייה במחירי הדגנים המיובאים ברובם, שידחפו את מחירי המזון כלפי מעלה.
למרות זאת, בקשת החקלאים להכיר בערך של ייצור מקומי נדחית בבוז. אף אחד לא מצפה שתהליכי הגלובליזציה בעולם יימחקו ומדינות העולם יחזרו לייצור אוטרקי. בכל זאת, מדינות מבינות יותר את הצורך לגדר את עצמן מפני סיכונים שנובעים מחוסר היציבות במערכת העולמית.
גם ישראל לא תהפוך לעצמאית מבחינת מזון, אבל העובדה שכיום 90% מהירקות והפירות שנאכלים בישראל גדלים בה, מאפשרת לה מרחב תמרון מסוים. אירוע מזג אוויר קיצוני בספרד ומרוקו, למשל, שאחראיות לכמעט מחמישית ייצוא העגבניות בעולם, לא יורגש. וזה עוד בלי להתייחס לזיהום האוויר העודף שבהובלת מכולת עגבניות מספרד או טורקיה לרמי לוי במישור אדומים.
טיעוני החקלאים לגבי המשמעות האסטרטגית, הסביבתית והכלכלית שבשמירה על ייצור מקומי של מזון נדחים כפופוליסטיים ומיושנים. העובדה שהחקלאות היא פרנסתם לא צריכה להוריד מעוצמת הטיעונים. הם לא טוענים נגד ייבוא באופן גורף, רק מבקשים שהתהליך ייעשה תוך התחשבות בכל השיקולים, ותוך שמירה על החקלאות הישראלית חיה.
שאלת המחיר
הנתונים אכן מראים עלייה במחירי הירקות והפירות בשנים האחרונות, אבל לא מציגים השוואה למדינות אחרות. הנתונים גם מראים שהצריכה של פירות וירקות בישראל, אף שהצטמצמה, גבוהה הרבה יותר מאשר באירופה ובארצות הברית. אפשר לייחס זאת לטעם צרכני שונה, אבל קשה לא לראות בכך גם נקודה לזכותה של החקלאות הישראלית.
האם מחירי הפירות והירקות יירדו בזכות הרפורמה? בטווח הקצר, סביר להניח שתהיה לה גם השפעה כזו. לפחות בחלק מהענפים, ולחלק מהזמן, החקלאי הירדני או הטורקי יוכלו להציע מחיר נמוך יותר ממקבילם הישראלי. היבואנים, המרוויחים הגדולים מהרפורמה, לא ימהרו לגרוף את כל הרווח לעצמם.
אבל בטווח הבינוני והארוך, אם החקלאות הישראלית תימחק בחלקה ולא תתחרה בייבוא, קשה להעריך מה יהיה המצב. כמו שלומדים כיום באירופה בדרך הקשה, לנתיב שעושה הסחורה בדרך למדפי הסופר יכולות להיות משמעויות מרחיקות לכת בסופו של דבר.
