לפני מספר שבועות, בזמן ביקור קצר במיאמי, עצר דונלד טראמפ במרכז קהילתי ב"האיטי הקטנה". טראמפ לא הראה בעבר כל עניין בהאיטי או בהאיטיאנים-אמריקנים, ואפשר היה לראות את זה. במקום ההתרברבויות הרגילות, כוכב הראליטי הקריא מהכתב, באופן טנטטיבי, מספר הערות מעורפלות שהוכנו מראש, אחר כך חזר לשבת "כדי לשמוע וללמוד" מהקהל הקטן של תושבי האיטי לשעבר בחליפות כהות ושמלות פרחוניות, שהיה מפוזר בין שורות של כיסאות מתקפלים. רובם היו בגיל העמידה ובני המעמד הגבוה והבינוני.

אנשי מטה הבחירות של טראמפ החלו להיאחז, לא מזמן, באפשרות שניתן יהיה לשכנע את האוכלוסייה הזו – ככלל שחורה, ככלל נוטה להצביע לדמוקרטים, שמהווה כשני אחוזים מאוכלוסיית פלורידה, מדינה בה ההפרש בסקרים בין טראמפ והילרי קלינטון עומד על פחות מאחוז – להצביע נגד מזכירת המדינה לשעבר. אם נשים בצד את האירוניה בפנייה של נייטיביסט לאלפי מהגרים ופליטים, מדובר במהלך הגיוני. רבים מזהים את קלינטון, ובצדק, עם כישלונות הסיוע ההומניטרי ומאמצי הפיתוח בהאיטי. אנשיו של טראמפ כִּנסו את התפיסה הזאת לתוך נרטיב נכון למחצה לפיו האיטי – כמו פרשות וויטווטר ובנגאזי לפניה – היא סִינֵקְדוֹכָה של כל הרעות החולות, אמתיות ומדומיינות, המיוחסות לקלינטונים עצמם.

תהיה זו התעלמות מכל ההיסטוריה וההיגיון להפיל את כל האשמה בסיפור המלוכלך של כישלון הסיוע והשיקום של האיטי על זוג אחד, לא חשוב עד כמה בעלי כוח היו.

יש סיבות טובות לכך שהרפובליקה השחורה הראשונה בעולם הפכה במהלך המירוץ לנשיאות, לכאב ראש בגודל של אי עבור קלינטון. האיטי היא מקום בו הנחות המוצא האפלות ביותר של הימין והשמאל לגביה ולגבי בעלה מקבלות צורה. מדובר במדינת אי עם עשרה מיליון תושבים, בה השקיע הפאוור קאפל האולטימטיבי של ארה"ב הרבה זמן ומוניטין. מדובר במדינה שברירית בה כל אחד מהם, בתורו, יישם מדיניות הרסנית שכללה הפלה של בחירות לנשיאות. ביל קלינטון במיוחד עירב מערכות יחסים אישיות, עסקים וכוח חסר שליטה באופן שגם אם לא בדיוק פלילי, העלה חשדות מהסוג ששוחק את אמון הציבור. אין עוד שני אישים, כולל בהנהגת האיטי, שנהנו מיותר כוח והשפעה בבִּצָה הטובענית של ניסיונות השיקום הכושלים אחרי רעידת האדמה הקטלנית ב-12 בינואר 2010, אירוע אחריו הצליחה המדינה המקטעת להרע את מצבה הקטסטרופלי מלכתחילה.

הקלינטונים הפכו את הבעיה הפוליטית שנוצרה כתוצאה ממצב זה למורכבת הרבה יותר בצורה טיפוסית: הם אמרו כמה שפחות ונתנו לאויביהם להשלים את  החסר. שנה לפני שנכנס לתפקיד "מנכ"ל" מטה הבחירות של טראמפ, יו"ר אתר החדשות ברייטברט סטיב בנון החל לקדם תאוריות שטחיות על שחיתות ועברות בספר Clinton Cash, שכתב פיטר שוויצר בחסות הארגון בעל השם האורווליאני של בנון – המוסד לאַחְרָיוּתִיּוּת ממשלתית. מאוחר יותר הפך הספר לסרט. שני הגלגולים של  Clinton Cash מספקים גרסה קליידוסקופית לסיפור של האיטי אחרי רעידת האדמה – ערוך מחדש ולעתים לא נדירות מפוברק – כך שהקלינטונים יעמדו במרכזו. תיאורים אלה – פגומים, אך שקולים באופן יחסי – העניקו השראה לתיאוריות מטורללות שהפכו לעיקרי אמונה בביצות הקודחות של שנאת הקלינטונים. כמו למשל הפנטזיה לפיה הילרי וביל פשוט גנבו מיליארדי דולרים מכספי קרנות הסיוע אחרי רעידת האדמה – טענה כל כך תלושה מהמציאות שאפילו פיטר שוויצר לא טרח להעלות אותה.

המציאות היא הרבה יותר מורכבת (ומעניינת) מזה. ארה"ב והאיטי היו שתי הרפובליקות העצמאיות הראשונות באמריקה, ומערכת היחסים ספוגת הדם ביניהן התחילה הרבה לפני שבחור חלקלק מארקנסו פגש בת אילינוי שאפתנית בבית הספר למשפטים של אוניברסיטת ייל.

טראמפ, קרוב לוודאי בהיסח הדעת, צלל לתוך הפרקים המאוחרים בהיסטוריה הזאת בזמן ביקורו במרכז התרבותי בהאיטי הקטנה. מי שאירח אותו שם היה ג'ורג' סאאטי, תעשיין האיטיאני-לבנוני עשיר שמשפחתו מימנה, במהלך המאה ה-20, את הדיקטטורה האכזרית של פרנסואה דובליה ובנו ז'אן קלוד דובליה ושסיעת הימין הקיצוני שלו עזרה בקידום ההדחה האלימה של ז'אן-ברטראן אריסטיד ב-2004. טראמפ זכה גם לשמוע נאום שנשא ברנרד סאנסאריק, איש הימין הרדיקלי וחבר פרלמנט האיטי בעברו שהלוס אנג'לס טיימס כינה פעם "נשיא מטעם עצמו של סנאט האיטי" ומי ששיתף פעולה עם החונטה הצבאית בזמן הגלות הראשונה של אריסטיד בשנות התשעים, תוצאת הפיכה שביצעו תומכי דובליה (שקיבלו שכר מה-CIA) בזמן כהונתו של ג'ורג' בוש האב כנשיא. טראמפ התרגש כל כך מהדברים ששמע, שאנשי הצוות שלו פרסמו הצהרה נוספת של סאנסאריק באתר האינטרנט הרשמי שלו.

שני בעלי ההון הללו לא טורחים להסתיר את התיעוב שהם חשים כלפי ביל קלינטון, שהורה על פלישה אמריקנית שהביאה לנפילת החונטה והשיבה את אריסטיד לשלטון, גם אם זמנית בלבד. סאנסאריק, שעזב את האיטי כבר מזמן ונכשל בשני ניסיונותיו להיבחר לקונגרס האמריקני מטעם הרפובליקנים ב-2010 ו-2012, חזר על הטענות השטותיות ש"העולם כולו" תרם "מיליארדי דולרים לקרן קלינטון שיועדו לתושבי האיטי" (שקר: קרן קלינטון גייסה כ-30 מיליון דולר לטובת האיטי ובשום שלב לא תפקדה כמסלקה לכספי סיוע אחרי רעידת האדמה) והבטיח לטראמפ את תמיכת הקהילה אם רק "יבקש מהילרי קלינטון לחשוף את הביקורת החשבונאית על כל הכסף שהם גנבו מהאיטי".

טראמפ הנהן בארשת פנים מהורהרת. "לא הבנתי עד כה" אמר, "עכשיו אני מבין את זה".

הוא לא באמת הבין. אני יודע כי חקרתי במשך שנים את מה שקרה באמת בהאיטי. הייתי כתב סוכנות הידיעות איי.פי. בפורט-או-פרנס מ-2007 ועד 2011 ושרדתי את רעידת האדמה של 2010. במשך שנים צללתי לעומק הפרטים של התגובה ומאמצי השיקום, רבים מהם הכנסתי לתוך ספר. דיווחתי גם באופן נרחב וביקורתי על התפקיד ששיחקו שם בני הזוג קלינטון. זו אולי הסיבה ששמי מופיע באמצע הסרט התיעודי Clinton Cash, באופן שמרמז, שלא בצדק, לכך שאני סוג של מקור תומך לטענות שעלו בו.

בכל השנים הללו, אף אחד (ואף אני) לא הצליח למצוא את הראייה הנחשקת שמוכיחה שאחד הקלינטונים הצליח להימלט עם סכומי עתק מהאיטי או ממאמצי הסיוע לאי. ולמרות שייתכן שה"פאוור קאפל" הראשון במעלה של ארה"ב אשם באותה מידה כמו אחרים בתוצאות הרות האסון של התגובה הבינלאומית לרעידת האדמה, תהיה זאת טעות יסודית לומר שהם אחראים להן באופן בלעדי, שלא לדבר על ההיסטוריה הארוכה והפוגענית של ארה"ב עם שכנתה הוותיקה ביותר והענייה ביותר. הלוואי והדברים היו כל כך פשוטים.

הזוג קלינטון בטקס חגיגי בהאיטי, 2012 (צילום: סוכנות AP).

* * *

יש בסיס מוצק ואמתי לטענות נגד הילרי קלינטון בהאיטי. כבר בימיה הראשונים כמזכירת המדינה, קלינטון ראתה במדינת האי אתר ל"נסיעת מבחן" של אחד מהעקרונות המרכזיים בחזון מדיניות החוץ שלה: "העלאת הפיתוח, לצד הדיפלומטיה וההגנה הצבאית לדרגת עמודי התווך של הכוח האמריקני". האיטי אמורה הייתה להיות דוגמה מרכזית ל"מדינאות כלכלית", כפי שכינתה זאת. המקום בו המגזר העסקי והממשלה משתפים פעולה כדי להתמודד עם אסונות טבע, עוני ומחלות ומנטרלים איומים בזמן שהם מייצרים כסף וכוח לארה"ב – רעיון שבעלה היה מכנה "ווין-ווין-ווין".

קלינטון ספגה ביקורת רבה במהלך המירוץ על צורת החשיבה הזאת, שדוגמה נוספת לה ניתן למצוא בנאום משנת 2011 בו כינתה את מאמצי השיקום של עיראק, שמונה שנים אחרי הפלישה האמריקנית למדינה, "הזדמנות עסקית". אבל בפועל, הכיוון אליו דחפה הוא הסטנדרט של מדיניות החוץ האמריקנית כבר למעלה ממאה שנים. (בנושא עיראק, יש לומר, היא איחרה למסיבה. קבלנים אמריקנים גרפו למעלה מ-138 מיליארד דולר כבר בתקופת כהונתו של הנשיא ג'ורג' וו. בוש).זה לא פחות נכון בכל מה שנוגע ל"הומניטריות". ממשלת ארה"ב מקדישה פחות מאחוז אחד מהתקציב שלה ל"סיוע חוץ", רובו הולך לספקים שפועלים בארה"ב. כך למשל, קרוב לחצי מיליארד דולר מכספי הסיוע שהוקצו "עבור האיטי" אחרי רעידת האדמה ב-2010 הלכו למחלקת ההגנה של ארצות הברית. רוב מוחלט של החוזים של ממשלת ארה"ב הולך לחברות אמריקניות; כמעט ולא היה כסף מזומן שהגיע, או היה אמור להגיע, לתושבי האיטי או לממשלה שלהם. הדברים נכונים גם לרוב מוחלט של הארגונים החוץ-ממשלתיים וארגוני הצדקה הפועלים במדינה, בכללם גם הצלב האדום האמריקני.

המערכת לא תוכננה עבורם; היא תוכננה עבור אזרחי ארה"ב. השכר הנמוך עליו עזרה השגרירות האמריקנית לשמור הוא הסיבה שהאמריקנים נהנים מזרם קבוע של ביגוד זול. אפילו מדי צבא ארה"ב מיוצרים, בחלקם, בסדנאות היזע של האיטי.

למרות ההבטחות לשנות את האופן בו מוענק הסיוע האמריקני, הקלינטונים הובילו את השיירה במצב של עסקים כרגיל – הילרי כראשת מחלקת המדינה (הכוללת, הלכה למעשה את ה- USAID – הסוכנות האמריקנית לפיתוח בינלאומי) וביל בשלל תפקידיו, כולל זה של יו"ר משותף לנציבות הזמנית לשיקום האיטי (IHRC) – על הנייר בלבד, סוכנות של ממשלת האיטי לפיקוח על הקצאת תקציבי השיקום שנתרמו ממדינות זרות לבנק עולמי – במסגרתו ניהל את הקרן במשך 18 חודשים אחרי רעידת האדמה. תוך התעלמות מההמלצות לשכור קבלנים מקומיים, שכרה ה-USAID מספר חברות אמריקניות (וחברה מקסיקנית אחת) לבנות פרויקט מגורים. העיתונאי החוקר ג'ק ג'ונסטון גילה כי העלויות הנוספות בגין טיסות, מלונות, מכוניות, הוצאות מחיה ו"תוספת סיכון" ניפחו את עלות הקמתה של כל יחידת דיור מ-8,000 דולר ל-33,000 דולר. בסופו של דבר, נשללה משני קבלנים אמריקנים הזכות להשתתף במכרזים עתידיים של ממשלת ארה"ב. "מתוך בורות, הייתה יהירות רבה", אמר בכיר בממשלת האיטי לג'ונסטון.

אבל כשהוא לא משמש כלי ניגוח בקלינטונים, דפוס הפעולה הזה – לשמור על הכסף קרוב לבית – הוא בדיוק איך שרוב השמרנים בארה"ב, ואמריקנים רבים נוספים, מעוניינים שהסיוע הזר יעבוד. ההתעקשות של קלינטון על כך שמאמצי הסיוע והשיקום ישיאו רווח לעסקים ולצרכנים אמריקנים כוונה בעיקר כלפי מבקרים שלא מבינים שכך תמיד נראית התערבות אמריקנית. (כולל טראמפ עצמו, שאמר במפגש עם בוחרים שערכה רשת פוקס באפריל האחרון כי "יש הרבה מאוד מדינות להן אנו נותנים הרבה מאוד כסף, ואנחנו לא מקבלים שום דבר בתמורה, וזה הולך להיגמר ומהר").

לפני ואחרי רעידת האדמה, קידמה מחלקת המדינה, בהתלהבות ובאופן פומבי, חזון של שגשוג בהאיטי שיושג באמצעות השקעה זרה בתיירות, בניין ותעשיית טקסטיל בשכר נמוך. בעיני מחלקת המדינה, חזון זה יציל את תושבי האיטי מעוני וימנע משבר פליטים עתידי, באותו זמן שיחולל רווחים לתאגידים אמריקנים ורב-לאומיים. מדובר ברעיון שגוי – בין היתר כי המשמעות של השכר הנמוך והטבות המס הגורפות שדורשים המשקיעים היא שמעט מאוד כסף זורם לשוק המקומי – אך תכנית זו להאיטי זכתה לגיבוי של כל ממשל אמריקני לפחות מאז שנות השישים. בשנות השבעים ובתחילת שנות השמונים ייצרה האיטי כמויות עצומות של בגדים זולים, צעצועים ובנקודה מסוימת את כל כדורי הבייסבול עבור הליגות הבכירות בארה"ב. מה שהעניק לה את הכינוי "טייוואן של הקריביים". זהו מאמץ חוצה מפלגות: חזון "המדינאות הכלכלית" של קלינטון לא שונה משמעותית מהמדיניות שדחף רונלד רייגן כשהממשל שלו יצר את "יזמת האגן הקריבי" (תכנית אמריקנית חד-צדדית וקצובה בזמן שהסירה מכסי מגן והעניקה הטבות בסחר למדינות מהקריביים ואמריקה המרכזית, ד.ר.).

אך המאמצים להחיות את ענף הייצור, שקרס במהומות שליוו את נפילת הדיקטטורה של דובליה ב-1986, עברו לפסים מכוערים. חודשים ספורים לפני רעידת האדמה, לחצו גורמים בשגרירות האמריקנית על רנה פרבל, מי שהיה אז נשיא האיטי, לעצור הצעת חוק להעלאת שכר המינימום לעובדים במפעלי הטקסטיל מכ-22 סנט לשעה ל-62 סנט לשעה, בטענה ששכר גבוה יותר ירתיע משקיעים פוטנציאלים. פרבל ויוזמי החוק הגיעו לפשרה על שכר שעתי של 38 סנט. (התעריף כבר עלה מאז). ביל השתמש אז בתפקידו החדש כשליח מיוחד של האו"ם כדי לקדם את האג'נדה הכלכלית. "בסופו של דבר המאמצים שלנו יישפטו לפי מספר מקומות העבודה שניצור, כמה נתפיח את מעמד הביניים, והאם נצליח לייצר רווח למשקיעים עבור זה שהם עושים את הדבר הנכון", אמר אז.

אחרי שהאסון היכה בהאיטי, מיקד הממשל האמריקני את מאמצי השיקום שלו בקידום החזון הזה. התוצאה הייתה בנייתו של פארק התעשייה קאראקול. אזור התעשייה המשתרע על שטח של כ-600 אלף מ"ר ושעלות הקמתו מוערכת ב-300 מיליון דולר, נבנה עבור מפעלי טקסטיל בצפון המדינה. הפרויקט מומן באמצעות כספי מסים אמריקניים דרך USAID, כמו גם דרך הבנק האינטר-אמריקאי לפיתוח שמושבו בוושינגטון. קרן קלינטון סייעה בקידום הפרויקט בקרב משקיעים פוטנציאליים. ביל וג'ורג' וו. בוש שיתפו פעולה בשכנוע הקונגרס להרחיב את העדפות הסחר (שיטה הנהוגה בארה"ב ומעניקה הקלות ופטור ממס על מוצרים מיובאים ממדינות מתפתחות, ד.ר.) המוענקות לביגוד המיוצר בהאיטי. ביל ניצל גם את תפקידו ב-IHRC והפנה כספים לקידום הפרויקט. בסיוע מזכ"ל האו"ם באן קי-מון, שכיהן בעבר כשר המסחר של קוריאה הדרומית, גייסו המארגנים כעוגן עיקרי את חברת סאיי-איי סחר בע"מ, ענקית ביגוד בינלאומית שמושבה בקוריאה הדרומית ומספקת חלק ניכר מהבגדים שנמכרים ברשתות אמריקניות כמו טארגט, וול-מארט, גאפ, אולד נייבי ועוד.

כל זה עמד בסיכון 11 חודשים אחרי רעידת האדמה, כשהאיטי ערכה בחירות לנשיאות. מיליונים היו עדיין חסרי בית ונקודות ההצבעה היו הרוסות, אבל ארה"ב ובנות בריתה שילמו עבור הבחירות הללו והתעקשו על קיומן. התהליך הדרדר לתוהו ובוהו כבר בסיבוב הראשון, כשמהומות פרצו ברחובות והמועמדים האשימו אחד את השני ברמאות.

הבלגן האלקטורלי רק הגביר את התסכול האמריקני מפרבל; הם האשימו את הקצב האיטי של פעולות השיקום בספקנות ובסרבנות שהפגין כלפי התערבות זרה במדינה. השגרירות האמריקנית ליבתה את הלהבות כשהודיעה שהתוצאות הרשמיות של הבחירות עומדות בסתירה לסקר שמימן האיחוד האירופי. גורמים אמריקניים דחפו אז את פרבל להעיף את מועמד מפלגתו מהתמודדות בסיבוב השני ולהחליף אותו במישל "מיקי המתוק" מרטלי, זמר פופ וולגרי שגיבה בהתלהבות השקעות זרות כולל הפרויקט בקאראקול.

מחלקת המדינה של קלינטון פעלה בכוחניות מאחורי הקלעים, היא שללה את אשרות הכניסה של מקורבי פרבל לארה"ב ויחד עם צרפת, ברזיל, קנדה והאו"ם הפעילה על הנשיא לחץ לפנות את מקומו.

ואז, ב-30 בינואר 2011 הגיעה מזכירת המדינה באופן אישי לפורט-או-פרנס. לילה קודם לכן היא ניהלה תכתובת דוא"ל עם ראשת המטה שלה שריל מילס וסמנכ"לית התפעול של קרן קלינטון לורה גרהם, ששירתה גם כראש המטה של ביל ב-IHRC. באחת ההודעות, כתבה גרהם שההתנגדות לתכנית האמריקנית גדלה וכי מזכירת המדינה "בפרט, ספגה היום ביקורת על כך שכפתה את הפתרון הזה". מילס הציעה שקלינטון תדגיש בתגובה מסר לפיו: "קולותיהם של אנשי האיטי חייבים להישמע. פתקי ההצבעה של אנשי האיטי חייבים להיספר באופן הוגן. ותוצאת התהליך הזה חייבת לשקף את הרצון האמתי של אנשי האיטי. זה האינטרס היחיד של ארה"ב".

הילרי העבירה את המסר הזה כמעט מילה במילה במפגש שקיימה למחרת עם עיתונאים זרים ומקומיים. מאחורי דלתיים סגורות, הצליחה במתק שפתיים לשכנע את פרבל שקבלת המועמד בו תמכה ארה"ב תשמור על המורשת שלו.

מזכירת המדינה הילרי קלינטון בפגישה עם ראש ממשלת האיטי, ארכיון (צילום: סוכנות AP).

מרטלי הפך לנשיא בחודש מאי. בנאום ההשבעה שלו הכריז, באנגלית (לא אחת מהשפות הרשמיות של המדינה, ד.ר.): "זוהי האיטי חדשה והיא פתוחה לעסקים, עכשיו!". בקהל היה גם ביל.

בהתחלה, קיבל מרטלי את גרי קוניל – ראש המטה של ביל קלינטון כשליח מיוחד מטעם האו"ם – כראש הממשלה הראשון שלו. אבל כשהתחיל להרגיש שמונה לו שמרטף, מיהר מרטלי להעיף אותו ולמנות במקומו את שותפו לעסקים. "הסיטואציה לא מאפשרת לוושינגטון לשבת בחיבוק ידיים. הם בחרו אותו והם צריכים ללחוץ אותו", רטנה גרהם בהודעת דוא"ל כנה במיוחד.

שיקום נזקי רעידת האדמה קרטע, האינפלציה החלה לצאת משליטה והאלימות הרקיעה שחקים. מרטלי פרש מתפקידו באמצע מערכת בחירות לא גמורה ומלאה במעשי הונאה; שבוע שלם הייתה המדינה ללא נשיא. כעת מתמודדת האיטי  עם ממשלת מעבר חלשה. איומים בשביתות והפגנות מתרבים, כמו גם איומים על השתלטות של מליציות חמושות.

פארק התעשייה קאראקול נפתח ב-2012. בני הזוג קלינטון עמדו לצד מרטלי (ופרבל הכנוע) בטקס הפתיחה. הפרויקט הוא אכזבה בכל קנה מידה. סאיי-איי הביאה לאי רק חלקיק ממספר המשרות שהבטיחה. עובדי החברה מתלוננים על שעות העבודה הארוכות, התנאים הקשים והשכר הנמוך. עד כה, הייתה לפרויקט השפעה חיובית מועטה בלבד על כלכלת האיטי.

* * *

טראמפ ביקר את קאראקול בנאומי הבחירות שלו, בנאום שנשא לאחרונה התייחס לפעם ההיא ש"הילרי התעלמה מחוקים סביבתיים וחוקי עבודה כדי לעזור לחברה קוריאנית עם עבר של ניצול עובדים להקים בהאיטי משהו שבשורה התחתונה הוא סדנת יזע". זו תלונה צבועה מצידו של איל הון שמפעיל סדנאות יזע משל עצמו בסין ובאמריקה המרכזית. אין פלא שהוא העלה את הטענה הזאת באירוע בהאיטי הקטנה, בו אירחו התארח אצל תעשיינים עשירים שההתנגדות שלהם לאריסטיד (ולביל קלינטון) מתבססת ברובה על עמדתו הנוקשה של מנהיג האיטי לשעבר נגד בעלי מפעלי ביגוד והשקעות זרות. ועדיין מדובר בהגזמה קטנה בלבד – למרות שהילרי לא הקימה שום דבר לבדה, מחלקת המדינה שלה דחפה להקמה מהירה של הפארק למרות התנגדויות של מחלקות אחרות בממשל האמריקני.

אך מה שהמבקרים הרדודים יותר של הקלינטונים מפספסים היא לטובתו של מי תוכננה המערכת הלא-צודקת הזאת. למרות הקריאה הסלקטיבית של סיפורים חצי מובנים על אישורים למכרי זהב לא קיימים, ומקרים בודדים של תרמית בוטה (שעונש ראוי בצידה), כולם שווי ערך לשגיאות חשבונאיות מזעריות מהמיליארדים שגויסו והושקעו אחרי רעידת האדמה. פשוט אין כל ראיה שמצביעה על כך שהכוונה הייתה לרפד את כיסיהם של הקלינטונים.

המערכת לא תוכננה עבורם; היא תוכננה עבור אזרחי ארה"ב. השכר הנמוך עליו עזרה השגרירות האמריקנית לשמור הוא הסיבה שהאמריקנים נהנים מזרם קבוע של ביגוד זול. אפילו מדי צבא ארה"ב מיוצרים, בחלקם, בסדנאות היזע של האיטי. ככל שארה"ב מתרחקת מהעבר היצרני שלה ומעמיקה לתוך ההווה הצרכני שלה, אזרחי המדינה ירצו טלפונים זולים יותר ויותר ובגדים זולים יותר ויותר אותם יוכלו להרשות לעצמם בשכר ענפי השירות שלהם, וימשיכו לדרוש מהמנהיגים שלהם למצוא חלופות לייבוא ממדינות יריבות כמו סין. התוצאה היא מקומות כמו קאראקול. חלק מהאמריקנים יגידו שהם רוצים להחזיר הביתה את משרות הייצור, אבל רק מעטים יהיו מוכנים לשלם סכום כפול על הבגדים שלהם או מאה דולר יותר על האייפון החדש שלהם, שמרבית החלקים שלהם עדיין יצטרכו להגיע ממדינות אחרות.

כדי להשיג את מה שאזרחיה רוצים, ארה"ב נמצאת בעסקי הפיכת תוצאות בחירות והפלת ממשלות כבר יותר ממאה שנה. הנסיעה של קלינטון להאיטי ב-2011 מייצג את הצד הרך יותר של מסורת הפלישות, ההפיכות והגזל האמריקנית: מפנמה ב-1903 לאירן ב-1953, מגואטמלה ב-1954 לקונגו ב-1961, מוייטנאם ב-1963 לצ'ילה ב-1973 לעיראק ב-2003 ועוד ועוד.

האיטי חיה תחת כיבוש של חיל הנחתים האמריקני בין 1915 ל-1934, כיבוש שסיוע בטיפוח ריכוזיות היתר – בעקבותיה התרכזו כל העסקים האמריקנים וכל הקלות המכס בבירה – שהפכה את רעידת ההאדמה ב-2010 לקטלנית כל כך.  ומאז לא הפסיקה ארה"ב להתערב בענייני האיטי -עוזרת למנהיגי המדינה להימלט ממנה או לחזור אליה ואז להימלט שוב. כפי שהזכירו לטראמפ מארחיו בהאיטי הקטנה, ביל קלינטון הורה על פלישה ב-1994. ג'ורג' וו. בוש הורה על אחת משלו ב-2004. הכוח הבינלאומי לשמירת השלום של האו"ם, שהפיץ את חיידק הכולרה במערכות המים של האיטי, לא היה קשור בכלל למשרדו של ביל קלינטון כשליח מיוחד של הארגון; הוא הוקם מוקדם הרבה יותר, בזמן ממשל בוש, כדי להחליף את הכוחות האמריקניים שהנשיא בוש שלח למדינה ונשאר שם תודות לגיבוי אגרסיבי של ממשל אובמה, בעיקר בגלל העובדה שהוא זול יותר משליחת כוחות חיילים אמריקנים בחזרה להאיטי.

הכוח הצבאי הזה משמש, באופן מוצהר, כדי למנוע הידרדרות במצב שתביא אלפי תושבים להימלט מהאיטי לכיוון פלורידה, כפי שקרה בשנות השמונים ושנות התשעים. למה? כי מתברר שהרבה מאוד אמריקנים לא מאוד אוהבים פליטים.

כל זה לא פוטר את הקלינטונים מאשמה בגל הקשור לפעולות בהאיטי להן הם אחראים באופן אישי. פעמים רבות ביקשתי מהדובר של הילרי תגובה על האופן בו קרו שם הדברים ואם יש משהו שהיא תעשה אחרת כנשיאה. הוא אמר פעם שהיא תגיב "כשיגיע הזמן לעשות זאת". זה היה באפריל 2015. אני עדיין מחכה.

ביל ממשיך לערבב בין תהילתו כנשיא לשעבר וגיוס בעלי עסקים לטובת האיטי באופן שמעורר הרבה סימני שאלה – לעתים קרובות בצירוף 250 אלף הדולר אותם הוא נוהג לגבות עבור נאומים. במסגרת מאמצי השיקום הוא הרבה לשתף פעולה עם חברת דיגיסל, מפעילה סלולרית מאירלנד, והעומד בראש , דניס או'בראין. החברה עזרה לארגן לפחות אירוע אחד בו נשא הנשיא לשעבר דברים בעבור רווח נאה, בעוד קרן קלינטון "אפשרה פגישות" שסייעו לאו'בראין לבנות את מלון מריוט היוקרתי סמוך למשרדים הראשיים של דיגיסל בפורט-או-פרנס. USAID העבירה, באופן ישיר, לפחות 1.3 מיליון דולר לדיגיסל מאז 2008, לצד כספי מענק פרטיים.

נשיא ארה"ב לשעבר ביל קלינטון לצד דניס אובריין בפתיחה של מלון מרייט בפורט א-פרינס, האיטי, 2015 (צילום: סוכנות AP).

קשה לומר איך, או אפילו אם, העובדות האלה מתגבשות לאיזשהו טיעון: דיגיסל שלטה בשוק הסלולרי המקומי וביצעה עבודות פיתוח במדינה הרבה לפני שהקלינטונים חזרו להתעסק בהאיטי ב-2009. כספים התחילו לעבור מ-USAID לדיגיסל כשג'ורג' וו. בוש וקונדוליזה רייס ניהלו את מדיניות החוץ של ארה"ב, ורובם הועברו לחברה רק אחרי שקלינטון עזבה את מחלקת המדינה. תשלום עקיף עבור נאום הוא ראייה קלושה למדי לפרשית שוחד. עם זאת, מערכת היחסים היא דוגמה ברורה לדרכים הרבות בהן כסף ותהילה משתלבים זה בזו ומחזקים זה את זו ברמות הכוח הגבוהות ביותר.

אך תהיה זו התעלמות מכל ההיסטוריה וההיגיון להפיל את כל האשמה בסיפור המלוכלך של כישלון הסיוע והשיקום של האיטי על זוג אחד, לא חשוב עד כמה בעלי כוח היו. להפוך את הביקורת הלגיטימית על מעורבות אמריקנית במדינות אחרות לתהיות על אישיותה של מועמדת אחת זה פשוט להתחמק מהתמודדות עם השאלות הקשות יותר.

הקלינטונים לא יצרו את העולם בו אנחנו חיים; הם פשוט יודעים לנווט בו טוב יותר מרובנו. ודי ברור שלבחור מנהיג בריון שמבקש מפוטשיסטים עצות על מדינות מתפתחות ושלא היסס בעבר להרוויח כסף משיתוף פעולה עם משטרים מושחתים, זו לא התשובה.

כדי לשנות שיטה שפועלת עם מיליוני אנשים וטריליוני דולרים צריך יותר מלשייך את כל הרוע של האימפריה לאישיות אחת או שתיים – לא בזמן שהאמריקנים קוצרים ברינה את פרות הרוע הזה. להעמיד פנים שזה לא המצב זו דרך להסיר את האשמה גם מאזרחי ארה"ב.

ג'ונת'ן מ. כץ הוא מחבר הספר "המשאית הגדולה שעברה כאן: איך העולם בא להציל את האיטי והשאיר אחריו אסון". ספרו הבא על המורשת של האימפריה האמריקנית ייצא לאור בקרוב.

פורסם במקור ב-Slate.com. תורגם מאנגלית על ידי שי וינבלום באישור המחבר.