"המערב מנסה לבטל את התרבות הרוסית", זעק פוטין בפגישה עם אמנים רוסים מובילים, ששודרה באחרונה בטלוויזיה הרוסית הממלכתית. "הם מנסים לבטל אלף שנים של תרבות", אמר, והוסיף שהספרות הרוסית הגדולה והמלחינים צ'ייקובסקי, שוסטקוביץ' ורחמנינוב מודרים מהבמות רק בשל מוצאם הרוסי.

"פוטין משתמש בענקי התרבות הרוסית כדי להכשיר את האימפריאליזם שלו", אומרת סבטלנה נטקוביץ' (45), מרצה להיסטוריה יהודית באוניברסיטת חיפה, שגדלה במזרח אוקראינה. "הוא טוען שהתרבות הרוסית גדולה מכולן, ולכן מגיע לרוסיה לשלוט. בקרמלין מציגים את הקרע כאובדן של המערב, ולא של הרוסים, שכן לרוסים יש את התרבות הנעלה והטובה ביותר".

והציבור הרוסי?
"הנרטיב של הקרמלין על עליונות רוסית משתלב במיתוסים רוסיים שמתנגנים לרבים מאזרחי רוסיה נעים מאוד באוזניים. גדלנו והתחנכנו על המיתוס הזה בברית המועצות. לימדו אותנו שהשפה הרוסית היא העשירה מכל השפות, שאין שני לגדולי הספרות והמוזיקה הרוסיים. לא סתם פוטין מדבר כל הזמן על העולם הרוסי, ופועל בשם התרבות הרוסית. יש לזה בסיס בתודעה הציבורית של הרוסים.

התרבות הרוסית משדרת את העליונות שהקרמלין מייחס לה?
"צריך להבדיל בין רוסיה כמדינה שיש והיו בה יוצרים נפלאים, לבין הצגת התרבות הרוסית כנעלה על כל התרבויות. התרבות הרוסית היא נרחבת ועצומה, ויש בה הכול מהכול. גם בתקופת האימפריה הצארית הייתה תרבות חתרנית, כמו טולסטוי או פושקין; והייתה תרבות שמאדירה את השלטון ואת הרוסיות, כמו דוסטויבסקי ואבל".

דמיטרי שוסטקוביץ'. פוטין טוען שהוא מודר מהבמות רק בגלל מוצאו הרוסי (צילום: ויקיפדיה)

"גם כיום התרבות הרוסית חיה ויוצרת, ויש אמנים שמוכנים להזדהות עם הקרמלין, אבל היוצרים הגדולים והקהל שצורך את התרבות הגבוהה יותר מבינים היטב מה קורה, ופחות מזדהים עם הקרמלין. מורגש פה הניגוד בין המשטר שפועל לכאורה בשם התרבות, לבין היחס הביקורתי של רוב מובילי התרבות למשטר".

איך זה מתבטא במרחב הציבורי?
"הטלוויזיה הרוסית משדרת פרופגנדה רצופה. כך גם רוב ערוצי הרדיו. לפעמים, כשלא מדברים פוליטיקה, מביאים רכילויות כדי לגרות את הצופים, אבל מלבד זה, כל מה שיש בטלוויזיה וברדיו בשנים האחרונות זה רק פרופגנדה ותוכן פטריוטי. מחוץ לטלוויזיה, חיי התרבות של רוסיה עשירים. יש תיאטרון, אמנות, ספרות, ואפילו קולנוע דוקומנטרי מעולה.

"ההקהל שמבין היטב מה מתרחש נהנה מתרבות חיה ובועטת שנמצאת מחוץ לספקטרום הממלכתי הצר, באזורים של האופוזיציה. חלק גדול מהציבור הזה מתרכז במוסקבה וסנט פטרבורג, אבל לא רק שם. יש פעילות תרבותית ענפה גם בפריפריה, פשוט, מטבע הדברים, אנחנו שומעים עליה פחות".

"השפה של פוטין מלאה בסתירות"

נטקוביץ' עלתה ארצה בגיל 16. לימדו אותה להעריץ את הספרות הרוסית כבר מילדותה. ספרות אוקראינית נלמדה בבית הספר, אבל מכל כיוון שודר הזלזול בה. כחוקרת עסקה בעיקר בספרות היהודית-רוסית שצמחה באוקראינה (ז'בוטינסקי, מנדלי מוכר ספרים, באבל),  ולא בזו הרוסית או האוקראינית.

בשנים האחרונות היא נחשפה גם לספרות אוקראינית ניסיונית, והיא מוצאת גם בה הרבה עושר שהוסתר מהציבור האוקראיני בתקופות האימפריה הרוסית וברית המועצות. "לימדו אותנו שהדרך הטובה לספר את סיפור העם האוקראיני היא באמצעות הלשון הרוסית. למשל גוגול, אחד מגדולי הספרות הרוסית. מצד אחד, הוא אוקראיני שכתב על היסטוריה וההווי האוקראיני. הוא בחר לכתוב ברוסית, וראה בנרטיב האימפריאלי ובתרבות הרוסית מכל מיטבי לזהויות מיעוטים בתוך האימפריה. אבל היה שם גם קונפליקט. הפרשנים שלו אומרים שקיטוע הגוף בסיפורו הקצר 'האף' מסמל את המצב האימפריאלי של להיות חלק ולהיות עצמאי בעת ובעונה אחת".

סבטלנה נטקוביץ'. "פוטין הוציא מהחוק את השימוש בקללות בקולנוע ובתיאטרון, אבל הוא בעצמו מקלל" (צילום: סשה פליט)

נטקוביץ' מתייחסת לשפה שאנשי המשטר הרוסי, ופוטין בראשם, משתמשים בה בפנייה לציבור: "פוטין משתמש לעתים בלשון מלוכלכת, לשון ביבים. הכוונה לאו דווקא לשימוש בלשון הקללות, אלא במחיקת מורכבויות, בהצגת עולם פשטני. אחד הציטוטים הכי מפורסמים שלו מראשית דרכו היה בנוגע לצ'צ'ניה ב-1999: 'ננקנק אותם בבתי השימוש', וכך סימן לעם 'אני אחד מכם', אבל גם הביע עמדה מאצ'ואיסטית. גם בתדרוכים רשמיים הוא מדבר בקריצות וברמיזות, משלב לשון שמי שלא דיבר רוסית ברחוב יתקשה להבין עם לשון רשמית מלאת מושגים לועזיים.

ניקולאי גוגול. להיות חלק ולהיות עצמאי בעת ובעונה אחת (צילום: ויקיפדיה)

"המצב בקרמלין פרדוקסלי: מצד אחד מהללים את הלשון הרוסית, ומצד שני זה נעשה בלשון דלה, שמשלבת קללות ולשון ביורוקרטית ומציגה את העולם בצבעי שחור לבן – אנחנו מול הם, כוח מול חולשה, רשמיות מול פמיליאריות. פוטין גם דאג להוציא מהחוק את השימוש בקללות בקולנוע ובתיאטרון, וזה גם חלק מהפרדוקס, כי הוא בעצמו מקלל. אז למעשה הוא לא רוצה שאמנות תייצג נאמנה את שיח הביבים שהשלטון מטפח. השפה שלו מלאה בסתירות.

"סתירות כאלה נעשות אצלו כמעט תמיד. כשהוא דיבר לאחרונה על 'הבוגדים הלאומיים', רוסים שמתנגדים למלחמה, הוא תיאר אותם כ'אוהבי שרימפס וחופש מגדרי'. הוא מנסה לומר לאינטליגנציה הרוסית ולמערב: אני יודע לדבר בשפה שלכם, אבל אני דוחה את עולם המושגים שלכם שהמושג 'חופש מגדרי' מייצג, כי ברור שבעולם שלו יש רק שני מגדרים וכל השאר – סטייה".

איך הרוסית של זלנסקי?
"זלנסקי, וגם נציגים אחרים של ממשלת אוקראינה, מרבים לדבר ברוסית. הם משתמשים בשפה הפוכה מזו של הקרמלין. שפה חיה, ישירה וברורה. שפה מלאה בניואנסים. זה לא שהם מדברים בשפה ספרותית ומסובכת מדי, אבל השפה שלהם פשוט עשירה יותר מזו של הקרמלין. רוסית שהיא חד וחלק, ללא עמימות. אין להם את המשחקים שיש אצל פוטין".

איך השפה משפיעה?
"שפה תמיד מבטאת דרך להזדהות. השפה מכוונת לכך. גם אני מושפעת ממה שמתרחש. באופן בלתי מודע, עוד לפני כל האירועים של שמונה השנים האחרונות, התחלתי לדבר רוסית במבטא אוקראיני, ואני מכניסה יותר ויותר מבטא יהודי. אני חשה שלרוסית שלי יש היסטוריה: אני יהודייה, אני אוקראינית, זה דבר שאני מאפשרת לו להיכנס גם לשפה שלי".

"רוסיה רוצה להיות הכוח הדומיננטי, המוביל באירופה"

השינוי התרבותי שעובר על רוסיה מקיף כמעט את כל רבדי החיים: שיתופי פעולה אקדמיים הופסקו, מופעים בוטלו, והתקשורת המערבית נחסמה (ובמקביל הופסקו שידורי תקשורת רוסית במערב). מסך הברזל שוב יורד. התרבות הרוסית, לפחות זו הרשמית, בהתנגשות חזיתית עם תרבות המערב, ומתעוררת השאלה האם אלו באמת שתי ציוויליזציות שונות שמתנגשות זו בזו.

"לפני כעשור חזר לרוסיה שיח ישן שטוען שרוסיה היא ציוויליזציה נפרדת, ולא חלק מהעולם המערבי", אומר אפרים פודוקסיק (49), פרופסור למדע המדינה מהאוניברסיטה העברית. "הפטריוטים הרוסים מציגים את זה בתור אידיאל: אין לנו את המחלות של המערב הרופס. האופוזיציונרים אומרים את זה בטון ביקורתי שמפחית בערכה של רוסיה.

פרופ' אפרים פודוקסיק. "לפוטין הייתה בחירה, והוא הוביל את רוסיה בדרך האימפריאלית" (צילום: אלבום פרטי)

"זה מתיישב כמובן על ימי תור הזהב של ברית המועצות, במחצית השנייה של המאה ה-20, כשבאמת היו הבדלים מבניים משמעותיים בינה לבין הקפיטליזם המערבי. אבל אם בוחנים את זה לעומק, מגלים שזה גיבוב של שטויות. התרבות הרוסית שייכת באופן מובהק לציוויליזציה האירופית".

איך אתה מסביר את ההתנגשות בין רוסיה למערב?
"רוסיה היא חלק אינטגרלי מהציוויליזציה האירופית, אבל הדרך שבה נתפסת הציוויליזציה האירופית ברוסיה היא דרך אימפריאלית. רוסיה רואה את אירופה בעיניים האימפריאליות, והיא רוצה להיות הכוח הדומיננטי, המוביל באירופה. לכל הפחות זה ששופט בין האומות האירופיות. זה מה שמניע את הפרויקט האימפריאלי הרוסי".

אירופה זנחה את האימפריאליזם.
"אירופה הפכה לקונגלומרט של מדינות לאום שמכבדות זו את זו. היא עברה ממדיניות אימפריאלית למדיניות של ההתכנסות פנימה, לא מעט בשל הלחץ של ארצות הברית, והמטריות שארצות הברית וברית המועצות העניקו לה. בימי המלחמה הקרה היו שתי אימפריות בעולם, ואירופה התפנתה לעיסוק הפנימי. לבנות את עצמן כאומות, וליצור שכנות טובה ביניהן. רוסיה לא ממש עברה את התהליך הזה".

למה?
"לקראת סוף שנות ה-80 של המאה הקודמת החל ברוסיה תהליך שינוי, מלאומיות אימפריאלית ללאומיות מתכנסת. התהליך הזה הגיע לשיא עם הכרזתו של הפרלמנט הרוסי על ריבונותה של רוסיה ב-1990, מה שהוביל לפירוק ברית המועצות.

"אז היו לרוסיה שתי אפשרויות: להשתחרר מהמדינות השכנות ולהשקיע את הכוחות פנימה בפיתוח הדמוקרטיה, או לחזור ללאומיות אימפריאלית ולנסות לשקם את מעמדה הבינלאומי. כשפוטין תפס את השלטון, יחד עם שותפיו האוליגרכים ואנשי הקג"ב, הם הכריעו. הם בחרו בדרך האימפריאלית, אותה הדרך שרוסיה הייתה רגילה בה מאות בשנים".

מה זה אומר?
"זה אומר שרוסיה משקיעה את מיטב מאמציה כדי לזכות בשליטה מלאה במזרח אירופה, ודרך זה גם בהשפעה ביתר היבשת. לפי התפיסה האימפריאלית, לאומות קטנות כמו אוקראינה או בלרוס אין זכות שווה כמו לאומות הגדולות. גם הזכויות המלאות ברוסיה ניתנות לקבוצה מצומצמת של אנשים, בני המעמד הגבוה. פעם זה היה אצולה, אחרי זה בכירי המפלגה, וכיום האוליגרכים".

"פוטין פוגע בתרבות הרוסית יותר מכל אדם אחר"

בעבר, כשהיה מותר להפגין ברוסיה, נהגו מתנגדי פוטין לקרוא לו הצאר ולדימיר ה-1. בהפגנות שנערכו נגדו קראו 'להפיל את הצאר', ובשער של מגזין טיים לפני ארבע שנים פורסמה תמונתו עם כתר לצד הכיתוב "עלייתו של הצאר".

פוטין שלל את הטענות האלה. "אני לא שולט, אני עובד כל יום", אמר לסוכנות הידיעות טאס לפני כשנתיים. אולם אישיותו המסתורית מזוהה גם כתרבות.

"פוטין פוגע בתרבות הרוסית יותר מכל אדם אחר שאני יכול לחשוב עליו בהיסטוריה", אומר שמואל ברנאי (47), חוקר בפורום אירופה באוניברסיטה העברית ובמחלקה להיסטוריה של עם ישראל באוניברסיטת בן גוריון, שגדל במזרח אוקראינה ועלה לארץ בגיל 17.

"אין דבר כזה לנתק את התרבות הרוסית מאירופה. המלחינים, הציירים והסופרים הגדולים פעלו תמיד כחלק מהתרבות האירופית. גדולי הספרות, הפילוסופיה והמוזיקה הושפעו מהלכי הרוח באירופה והשפיעו עליה חזרה. הם פיתחו והעצימו את התרבות האירופית".

ד"ר שמואל ברנאי. "המלחמה הופכת את רוסיה לאויבת של דוברי הרוסית" (צילום: אלבום פרטי)

המלחמה, טוען ברנאי, פגעה אנושות בקשר של רוסיה עם קהילת דוברי הרוסית מחוץ לה. "אוקראינה היא המדינה עם הציבור הגדול ביותר בעולם של דוברי רוסית מחוץ לרוסיה. השפה הרוסית נפוצה מאוד באוקראינה, ולא רק במזרח. אומרים שבאירלנד יש יותר סיכוי שיבינו אותך באנגלית מאשר באירית. כך באוקראינה עם הרוסית.

"המלחמה הופכת את רוסיה לאויבת של דוברי הרוסית. אני מדבר על רוסים אתניים שחיים באוקראינה, ומתנגדים לרוסיה, וגם על אוקראינים אתניים שהרוסית הייתה שגורה בפיהם בחיי היומיום. ברשתות החברתיות מתפרסמים עכשיו הרבה פוסטים של אוקראינים שמחליפים את המקלדת הרוסית בטלפון הנייד למקלדת אוקראינית".

זה משפיע גם על דוברי רוסית במדינות אחרות?
"בוודאי. המדינה השלישית בעולם מבחינת מספר דוברי רוסית (אחרי רוסיה ואוקראינה) היא קזחסטן. רוב רובם של הקזחים דוברי רוסית. ההתרחקות של האומה הקזחית מרוסיה החלה כבר לפני כמה שנים, הממשלה החליטה למשל לעבור מכתב קירילי לכתב לטיני (לשפה הקזחית) כדי לקרוץ לקזחים הפטריוטים, גם במחיר של הגברת המחלוקת עם רוסיה.

"לפני שהמלחמה באוקראינה פרצה, רוסיה סייעה לשלטון הקזחי לדכא מחאת ענק שהתעוררה שם, כך שהשלטון עדיין תלוי ברוסיה. אבל אנחנו רואים איך הקזחים, ואפילו הרוסים האתניים שחיים בקזחסטן, הולכים ומתרחקים מרוסיה וממה שהיא מייצגת".