הבלוגר והסופר הרוסי דמיטרי צ'רנישב (56) מדמה את המבט על החברה הרוסית בעשור האחרון לצפייה בהצגת תיאטרון. "על הבמה, ממש מול עיניך", הוא אומר, "המדינה שלך מתקרבת, צעד אחר צעד, לפשיזם, ובחלק מהמקרים אפילו עוקפת אותו בכמה צעדים".

צ'רנישב, שידוע גם בכינויו mc3h (מיטץ'), הוא אחד הבלוגרים הנקראים ביותר ברשת הבלוגים הרוסית 'לייבג'ורנל', שקמה בתחילת שנות ה-2000, והפכה מאז, עד עלייתן של הרשתות החברתיות, לבמת הדעות המרכזית של האינטליגנציה הרוסית. לפני כמעט חודש, בעקבות חקירתו במשטרה ואיום לפגוע במשפחתו, הוא ברח ממוסקבה.

מאז הוא מתגורר בדירת חברים ביפו עם אשתו אנה ובתו הצעירה (בנו הבכור נשאר ברוסיה), ומקים את מה שהוא מקווה שתהיה תנועת הדגל של הגולה הרוסית למאבק בשלטונו של פוטין: "אני קורא לציבור למגוון רחב של פעולות – משביתה וחרם עד שריפת מכוניות ומבנים ממשלתיים. מישראל אין לי זכות לדרוש להוציא בריקדות לרחובות, אבל אני במשך שנים יצאתי ללא מורא, ואנשים יכולים לפעול כמוני. אנחנו יכולים להביא תוך חודשים ספורים לנפילתו של פוטין".

אז אתה לא רק צופה בהצגת התיאטרון של רוסיה, שכעת יורד עליה מסך ברזל.
"המושג הזה, מסך הברזל, לא הרבה מכירים את שורשיו, אבל הם בעולם התיאטרון. במאה ה-19 הסכנה הכי גדולה לתיאטרון הייתה שריפה. בגלל החומרים הדליקים ובמת העץ בתיאטרון, קרה לא פעם ששריפה שהתפשטה במהירות לאולם הקטן והצפוף, כילתה את התיאטרון על קהלו. כתשובה לכך, הומצא מסך ברזל שאמור להפריד בין הבמה לקהל. ניתוק חד ומהיר. כמו עכשיו".

"אנחנו על הכביש המהיר למדינה פשיסטית"

כשהחל לכתוב את הבלוג, עבד צ'רנישב בתפקיד בכיר במשרד פרסום יוקרתי. מוסקבה התעשרה באותן שנים במהירות, והוא עשה חיל כמנהל קריאייטיב שחקר את המוח הצרכני של רוסים בני המעמד הבינוני.

כרזה של צ'רנישוב מימיו כפרסומאי. מימין: הציפור שמביאה ילדים. משמאל: הגדר שחלמה להיות כביש (אלבום פרטי)

אבל בבלוג שלו הוא עסק בעיקר במחשבות על התודעה האנושית. "התחלתי לכתוב כדי להצליח לזכור", הוא מספר. "אני כותב קודם כל בשביל עצמי. פתיחת הבלוג הייתה ניסיון לשמור את הרשמים והמחשבות שלי על העולם. עלתה מחשבה, כתבת אותה וקיבלת עליה 50 תגובות, זהו, המחשבה הפכה לחלק מהמערכת שלך".

בכתיבה עסק בתחילה בעיקר בהגיגים על יצירתיות, על חדשנות, על התפתחות המחשבה ועל העתיד, והתרחק מעיסוק בפוליטיקה: "לא היה לי מה לחפש בפוליטיקה. לאזרח המאושר אין שום עניין בפוליטיקה. אבל בשלב מסוים, זה נהיה מביך לשתוק. במיוחד כשכולם שותקים".

המפנה החל ב-2008, בעקבות חילופי התפקידים בין פוטין, הנשיא, לדמיטרי מדבדב, ראש הממשלה (מדבדב התמנה לנשיא ופוטין לראש ממשלה, אבל המנהיג בפועל). השחתת המערכת הפוליטית תחת המעטה הליברלי של שלטון מדבדב; המלחמה בגיאורגיה והמעצרים הפוליטיים ההמוניים עם שובו של פוטין לנשיאות ב-2012, הפכו לנושאים משמעותיים בכתיבתו.

שיירת משוריינים רוסים בחצי האי קרים. "זה לא הולך להסתיים בסיפוח", כתב ב-2014 (צילום: AP Photo, File)

כשרוסיה סיפחה את חצי האי קרים ב-2014, הוא כתב בבלוג שלו: "אנחנו על הכביש המהיר למדינה פשיסטית, וזה לא הולך להסתיים בסיפוח". לצערו, ולצערם של רבים אחרים, הוא צדק.

"המצב ברוסיה הפך לבלתי נסבל. לא תמיד זה היה ככה"

40 אלף העוקבים שלו ברשתות החברתיות חיזקו את מעמדו כאחד מהקולות האופוזיציוניים העצמאיים הבולטים במדינה. בשלב מסוים הוא הפסיק את עבודתו במשרד הפרסום והקדיש את רוב זמנו לכתיבה.

הדעות שלך השתנו במהלך השנים.
"המצב ברוסיה הפך לבלתי נסבל. לא תמיד זה היה ככה. בשנות ה-90 וה-2000 הייתה תקשורת אופוזיציונית – טלוויזיה, עיתונים, רדיו – אבל זהו, ירד מסך הברזל על המדינה שלנו. מה שמציל אותנו, האינטליגנציה, זה שאנחנו לא צופים בטלוויזיה. אני החלטתי שביום שבו בהנהגה הרוסית יעמדו אנשים פחות או יותר נורמליים, אסיים עם הכתיבה הפוליטית שלי".

כיוון שזה לא קרה, הוא המשיך. הרצאותיו הרבות; התייצבותו העקבית בהפגנות; והכתיבה, שאת ההשראה לה הוא מקבל, לדבריו, מהסופר הדרום אמריקאי הנודע חורחה לואיס בורחס ("בלי תיאורים סנטימנטליים וארוכים"), סימנו אותו כיעד למעקב מתמיד. הטרדות ושיחות טלפון הפכו לחלק משגרת חייו.

כשפרצה המלחמה באוקראינה הוא תכנן להישאר ברוסיה, אבל אחרי שבועיים, כשצעד ברחובות מוסקבה, עיכבו אותו, כאמור, שוטרים לחקירה שנמשכה שעות. בסופה, אחרי שהחלו לאיים באופן מפורש על משפחתו, החליט לעזוב, אבל לא להתנתק, ולא לשתוק.

נשיא רוסיה ולדימיר פוטין. "העולם בטוח שרוב הרוסים בעד פוטין. אני בטוח שזה לא ככה" (צילום:Alexei Nikolsky/Russian Presidential Press and Information Office/TASS)

אתה מאמין שרוסיה יכולה להשתנות?
"רוסיה, שהקימה את עצמה מכלום, התפרקה באינספור תחומים, אבל תחום השקרים המשיך לצמוח: פרט לגז, נפט ומלחמה, רוסיה לא מייצאת יותר כלום. אם רוסיה לא תשתנה, היא לא תהיה. אבל גם אם תתפרק, היא תצליח בסוף להיות מדינה אירופית רגילה. עתידה של רוסיה להפוך למדינה אירופית נורמלית".

אתה לא מרים ידיים?
"אם יש לאמא שלך חום, אתה לא תפסיק להכיר בה, אתה תקום ותטפל בה. כך גם המולדת שלנו. רוסיה כיום חולה מאוד, היא צריכה פניצילין, ולא קללות חסרות ערך.

"ב-1991 עשינו טעות גדולה שלא הוצאנו את השירות החשאי הסובייטי מחוץ לחוק וזרקנו אותו לתהום ההיסטוריה. טעות כזו לא תחזור על עצמה. אני בטוח שאם במקום פוטין היה עולה לשלטון מנהיג כמו בוריס נמצוב (פוליטיקאי אופוזיציונר שנרצח ב-2015), היינו חיים במדינה אחרת. פוטין הפך את הרוסים לפשיסטים".

"אם נתקן את החינוך הרוסי, העבר לא יחזור על עצמו"

צ'רנישב מדגיש שמטרת תנועת הגולים שהוא מקים כעת היא לא רק חילופי השלטון, אלא יצירת דימוי ומתווה למדינה שאליה הוא רוצה לחזור ולגדל בה את ילדיו. "לצערי", הוא אומר, "אף אחד בתנועות האופוזיציוניות לא מתעסק בשאלה הזו. אלכסי נבלני נאבק בשחיתות, אבל עכשיו, באופן אבסורדי, אנחנו רואים איך השחיתות הזו פגעה בצבא הרוסי, וכך הוא מסב פחות נזק לאוקראינה".

אלכסיי נבלני. "צריך להיאבק בשחיתות, אבל המטרה שלנו צריכה להיות החינוך" (צילום: AP Photo/Pavel Golovkin, File)

המאבק בשחיתות מיותר?
"צריך להיאבק בשחיתות, אבל המטרה שלנו צריכה להיות החינוך. אם נצליח לתקן אותו, נוכל לפתור על הדרך כמות עצומה של בעיות חברתיות. כל רובל שנשים בחינוך, יהיה שווה יותר מעשרה שנשים בשירותי הרווחה או המשטרה. חינוך פרוגרסיבי להומניות ועושר תרבותי יצליח לשנות את המדינה שלנו הרבה יותר טוב ממהפכות ומלחמה".

איפה הבעיה בחינוך הרוסי?
"בית הספר הרוסי השתנה רק במעט מבית הספר הסובייטי, שהיה בנוי על מערכות תעמולה מוחלטות שמטרתן הייתה לגרום לילדים לחשוב דברים מסוימים. בבתי הספר שלנו מכוונים אותנו להגיע לתשובות סתומות. אחד ואחד זה תמיד שתיים. שאלות עם תשובה אחת. זה רחוק שנות אור מאיך שהחיים שלנו מתנהלים בפועל. בתי הספר שלנו צריכים שאלות פתוחות עם מאה תשובות שגויות ועשר נכונות. מטרת העל שלי היא להביא אנשים למצב הזה.

"בתי הספר ברוסיה יידרשו לרפורמה מוחלטת, הרי מי נלחם עכשיו באוקראינה? העניים ביותר. חסרי כל גישה לתרבות, ידע ותעסוקה טובה. לכן הם כולם הולכים לצבא. אם נתקן את החינוך הרוסי, העבר לא יחזור על עצמו".

"אמנים חיים הרבה יותר מאנשים שמשעמם להם"

בספרו האחרון "כיצד אנשים חושבים" כתב צ'רנישב: "אנחנו מכבים את אבוקת היצירתיות החדשנית שבתוכנו, מה שבהכרח מוביל אותנו לחשוב באופן מסוים".

מה הכוונה ב"אבוקת היצירתיות"?
"זו מטאפורה שאני מאוד אוהב. 95% מהאנשים פשוט לא חושבים. רובנו פועלים באוטומטיות, כנגזרת מאורח החיים שלנו. לחשוב זו פעולה יקרה. זו לא מטאפורה. המוח שלנו הוא רק 2% ממשקלנו, אבל שואב את רוב האנרגיה של המערכת. זה לחלוטין אינטואיטיבי. אנחנו פועלים באוטומטיות פשוט כדי לחיות.

"בקורסים שאני מעביר על חשיבה יצירתית, אני מדבר הרבה מאוד על איך להביא את עצמך למצב שבו אתה מוכן להתחיל תהליך יצירתי. המצב הזה הוא יקר מפז עבור בן אדם. כשאנחנו מתעסקים באמנות, ביצירתיות וביציאה מהשגרה, המוח משחרר אנדורפינים. אנחנו בריאים יותר, מרגישים חיוניים יותר וצעירים יותר. אמנים חיים הרבה יותר מאנשים שמשעמם להם".

צ'רנישב. "אני יושב בנישה הרדיקלית יותר שקוראת בפועל נגד המשטר, גם מחוץ לרוסיה" (צילום: אלבום פרטי)

בימים אלה הוא מתכונן לסדרת סדנאות של חשיבה יצירתית לילדים, ולא מפסיק לחשוב על העתיד.

כשאתה רואה את התעמולה האנטי-אוקראינית בספרי הלימוד כיום ברוסיה, אתה מאמין שתצליחו לשנות את התהליכים האלה?
"מאחר שברוסיה המצב קשה יותר, יותר קשה לחשוב בביקורתיות. מצד שני, אנשים שמצליחים לשבור את תקרת הזכוכית הזו יוצאים חזקים יותר מאנשים שמטפחים את עולמם האינטלקטואלי במרחב דמוקרטי ונוח. אני לא חושב שזה פרס, חס וחלילה. אבל זו התוצאה של עבודה קשה ותשלומי המחירים שנדרשים להם אנשים ביקורתיים במדינות לא דמוקרטיות".

"ככל שהמחסור יחריף, הסנטימנט כלפי השלטון ישתנה מהר מאוד"

לפני כמה ימים תיאר צ'רנישב בבלוג שלו שיחה ארוכה שעשה עם ניצולה מהעיר הנצורה מריופול. טור קולח, מטלטל ועוצמתי, שמתאר במשפטים קצרים וברורים שבועות של אימה, מוות, ייאוש, הישרדות. סיפור אחד שהוא סיפור של מיליונים.

לסיפור הזה הגיע באחד הניסיונות המתמשכים לעזור לאוקראינים להימלט על ידי ניצול הקשרים שיש לו כאדם מפורסם: "זו משפחה שברחה ממריופול דרך מסדרון אוקראיני. הם הגיעו אלי דרך מכרים משותפים".

בתגובות בבלוג רבים כותבים שהם לא מבינים איך להתגבר על תחושת הייאוש, בטח לנוכח סיפורים כאלו. מה יש לך לומר להם?
"הגולה הרוסית בונה את עצמה היום בעולם הווירטואלי. קודם כל מידע: לספר, לבקר, להביע את עצמך ולהתלכד. אני יושב בנישה הרדיקלית יותר שקוראת בפועל נגד המשטר, גם מחוץ לרוסיה. הדבר הכי קל לרוסי שבורח זה כנראה לנתק את עצמו מהמדינה הזו, אבל ממאות המכתבים שאני מקבל, חלקם מביעים תמיכה, אחרים מבקשים להתייעץ.

"אני מבין שרוב האנשים חושבים כיצד להקים את רוסיה מחדש, ויותר מזה, להציל את כבודה. כיום העולם בטוח שרוב הרוסים בעד פוטין. אני לא חושב ככה. יותר מזה, אני בטוח שזה לא ככה. בקרוב החיים ברוסיה יהיו מאוד קשים. אני נותן לציבור הרוסי לא יותר מחודשיים-שלושה עד שהמחסור במוצרים יורגש בכל מטבח.

"כשאחרוני החסכונות והמוצרים בבית יתחילו להיגמר, האנשים ירגישו מה זו מלחמה. מחסור בלחם בפטרבורג, שנבע מבעיות תובלה, עורר מחאה מיידית. לכן ניתן לצפות שהסנטימנט כלפי השלטון ישתנה מהר מאוד ככל שהמחסור יחריף".

"ישראל צריכה לעשות הכול כדי להחזיק אותנו כאן"

איך אתם חווים את המעבר לישראל?
"כיום אנחנו מתעסקים בעיקר בייצוב החיים. הגענו לפה עם מזוודה אחת. צריך למצוא דירה, עבודה. כל מערכת טוטליטרית מצלקת אנשים עמוקות, ולוקח הרבה זמן להביא אותם לאיזון. אנשים שמגיעים כיום לישראל, עצביהם חשופים, לוקחים אותם לים, להירגע, מנסים לשכנע אותם שאף אחד לא יגיע לדלת שלהם.

"העלייה, או ההגירה, שמגיעה לפה היא מהחכמות שיש. זה לא סתם. החוכמה והיכולת לראות קדימה הן ששולחות אותנו לכאן. ישראל צריכה לעשות הכול כדי למצות מזה, להחזיק אותנו כאן כמה שאפשר".