על שער הכניסה למרכז השדה של קק"ל בנס הרים נפרש שלט שמברך את הבאים בעברית ואוקראינית, ולצידו מתנופפים ברוח של הרי ירושלים דגלי ישראל ודגלונים קטנים בכחול וצהוב, צבעי דגל אוקראינה. המתחם שמאחורי השער, על מרחביו הפתוחים ועצי האורן והזית, הפך בחודש האחרון לביתם של עשרות ילדי פנימיית 'עלומים' מז'יטומיר באוקראינה. אחרי שנמלטו מההפצצות עם צוות שליחי חב"ד שמנהל את הפנימייה והצליחו לחצות את הגבול לרומניה, הם הוטסו לישראל, ומאז הם כאן.

שלט 'ברוכים הבאים' בעברית ובאוקראינית בכניסה למרכז השדה של קק"ל בנס הרים (צילום: דוד טברסקי)

אלכס (12), תלמיד כיתה ו', נהנה ממה שיש למקום להציע. "פה הרבה יותר מעניין מאשר באוקראינה", הוא אומר בחיוך, "יש פה שטח ענק, כל היום אני מסתובב על אופניים. משחקים, הרבה אוכל טעים". הוא מתגעגע לסבתא שלו, ולכלבה מאשה, שנשארו מאחור. "אני מקווה שהם יגיעו לכאן בקרוב".

זו הפעם הראשונה שלו בישראל, וההבדל באקלים מורגש. "הגענו לפה מהשלג, עם מעילי חורף", הוא מספר, "ביום הראשון קיבלתי מכת שמש".

"החלום שלי זה להיות וטרינר"

יוסי (18) וחנה (11) יקורנקו התחנכו בפנימייה מילדותם, ויחד איתם נמצאים כאן עוד שלושה מאחיהם. יוסי סיים את לימודיו לפני שנתיים, ומאז הוא בעיקר ומתנדב ועוזר בפנימייה. מבחינתו, המלחמה רק הקדימה את התכניות שלו: "בכל מקרה התכוונתי להגיע לישראל להתגייס, ואני שמח שיצא לי להגיע מוקדם יותר", הוא מספר, "בניגוד לפנימייה יש פה כלבים, ואני מפנק אותם כל הזמן ומוציא מהם קרציות. אני מקווה שאתקבל ליחידת הכלבנים, כי החלום שלי זה להיות וטרינר".

גם חנה שמחה להיות בישראל. "אני לא מתגעגעת לאוקראינה. פה יש את כל החברות והמדריכים", היא אומרת, "למה זה טוב להמשיך להתעסק במלחמה? אי אפשר כבר לשנות כלום. אנחנו נשארים פה".

בשעות הבוקר, האולם הגדול של המרכז בנס הרים הופך למרכז למידה וירטואלי. ילדים קטנים וגדולים דבוקים למסכי המחשב, הטאבלטים והפלאפונים, מנסים ללמוד חשבון מרחוק ולענות על השאלות של המורים. כשפותחים את המיקרופונים באותו זמן, האולם מתמלא בהד. בזמן הקורונה הם למדו בחדרים, עכשיו הלמידה צפופה יותר.

חדר האוכל הופך למרכז למידה מרחוק. "המורה באוקראינה ואנחנו פה, תלמידים אחרים נמצאים באוקראינה, גרמניה, פולין ועוד כל מיני מקומות" (צילום: דוד טברסקי)

"אנחנו ממשיכים ללמוד מרחוק כל יום מהבוקר עד אחר הצהריים בבית הספר היהודי", מספרת לולה (17), תלמידת כיתה י"א, "המורה באוקראינה ואנחנו כולנו פה, חוץ מהתלמידים שלא מהפנימייה, שנמצאים באוקראינה, גרמניה, פולין ועוד כל מיני מקומות".  לולה מספרת שבאוקראינה החליטו לקצר ולפשט באופן משמעותי את מבחני הבגרות שהולכים להתקיים בקרוב, גם הם בלמידה מרחוק.

מלבד הלימודים, לוח הזמנים של לולה וחבריה מלא. "לפעמים זה מעצבן, כי יש יותר מדי מהכול". זה לא מטשטש את החוסר של מה שהשאירה מאחור. "אני מאוד מתגעגעת לחדר שלי. לעיר שלי. למקום שאני מכירה ואוהבת".

"נעים פה יותר, לא קר, ונוסעים לכל מיני מקומות"

פנימיית עלומים נוסדה בשנת 2006 על ידי שליחי חב"ד בעיר ז'יטומיר באוקראינה, ומתגוררים בה ילדים יהודים חסרי עורף משפחתי, או עם קשיים שונים שמונעים מהם להתגורר עם הוריהם. מיד עם תחילת הלחימה, השליחים נסעו עם כלל הילדים לצ'רנוביץ שבדרום מערב אוקראינה, מקום בטוח יחסית מההפצצות, ובמאמצים בירוקרטיים ולוגיסטיים הצליחו לחצות את הגבול לרומניה. בסיוע של משרד החוץ ופקידים מקומיים, הם הוטסו בטיסה מיוחדת לישראל.

עם הגעתם, הם התמקמו במרכז השדה של קק"ל בנס הרים, מתחם שמכיל חדרי לינה, חדר אוכל, כיתות פעילות ומרחבי טבע פתוחים. הם שומרים על שגרת לימודים ופעילות, ויוצאים מדי פעם לטיולים בארץ. את ליל הסדר הם ערכו שם, והשבוע של חול המועד יוקדש בעיקר לטיולים.

ארטיום גלצר. מדבר עם אמא כל יום בזום  (צילום: דוד טברסקי)

"ממש מגניב פה. אני אוהב את הכל", צועק ארטיום גלצר (9) תלמיד כיתה ד'. הוא נולד בז'יטומיר ומתחנך בפנימיה מאז שהיה בכיתה א'. המסע מאוקראינה לישראל עייף אותו נורא: "אני רק רציתי לישון כל השבוע שהגענו לפה". אמו נשארה בז'יטומיר, והם מדברים כל יום בזום. "אני לא מתגעגע יותר מדי, ואני גם לא רוצה לחזור כי נעים פה יותר, לא קר, וגם נוסעים כל הזמן לכל מיני מקומות".

בכל מקום שאליו הוא מגיע, ארטיום תמיד יבקש להיות צמוד לאהובי ליכטנשטיין, רכזת הפעילות בבית הילדים. "אהובי תמונה, אהובי, תמונה", הוא מבקש ממנה עוד קצת תשומת לב כדי שתצטלם איתו. יונה, בנה של ליכטנשטיין נצמד אליה מצדה השני.

"בפנימייה הכול מאוד מסודר, כאן זה יותר מחנה קיץ ארוך"

ליכטשטיין (39) היא שליחת חב"ד לז'יטומיר. היא גרה שם כבר 15 שנה עם בעלה וששת ילדיהם. היא מספרת שהשגרה החינוכית, עליה הקפידו מאוד ביום יום באוקראינה, התערערה משמעותית חודש לחייהם החדשים כאן. "בפנימייה הכול מאוד מסודר, כאן זה יותר מחנה קיץ ארוך מאשר בית ספר".

אהובי ליכטשטיין ובנה יונה. "אצלי כל יום הולדת זו הפקה. גם כאן כבר חגגנו, עם עוגה ומתנה, אבל זה לא אותו דבר כי המשפחה לא הייתה" (צילום: דוד טברסקי)

ובכל זאת, היא מנסה לשמור על שגרה עד כמה שאפשר. "אני אחראית על ימי ההולדת, ואצלי כל יום הולדת זו הפקה", אומרת ליכטשטיין, "הכל כדי לתת תשומת לב ולפנק את הילדים באוכל שהם הכי אוהבים ומתנות. גם כאן כבר חגגנו ימי הולדת, עם עוגה ומתנה, אבל זה לא אותו דבר כי המשפחה לא הייתה".

"הילדים חייבים להתאמץ ולדבר איתי עברית"

שליחי חב"ד שמנהלים את הפנימייה הגיעו עם הילדים לארץ, אבל שאר אנשי הצוות החינוכי ועובדות משק הבית נשארו באוקראינה, והעומס על הצוות גדל. "היה לנו אתגר גדול עכשיו לנקות את הכול לקראת פסח", אומרת ליכטנשטיין, "אבל זה גם הדברים הקטנים כמו לקלח ולהשגיח על הילדים".

חניכי פנימיית עלומים בחדר האוכל בנס הרים. "זה מאמץ חינוכי מאוד גדול אצלנו בפנימייה בשגרה, לשמור על הסדר. אבל פה הוא התערער עוד יותר ויש אתגר, גם להיות נחמדה אבל גם קשוחה. ילדים צריכים גבולות" (צילום: דוד טברסקי)

את מקומן של עובדות המשק והצוות החינוכי ממלאות מתנדבות, כמו דבורה-לאה גדות (19), בת שירות לאומי מלוד, שהגיע לפנימייה בינואר להתנדבות קצרה, וחזרה מספר ימים לפני המלחמה בהוראה מהארץ. "כעסנו שרצו להחזיר אותנו, ואז באמת התחילה מלחמה", היא מספרת, "שמרנו על קשר, וברגע שהם הגיעו לארץ אנחנו כאן, מטפלות, מארגנות ומדריכות וכמובן מלמדות עברית, שזה דבר טוב מאוד, כי הילדים חייבים להתאמץ להבין אותי ולדבר איתי, ועכשיו אפילו עוד יותר".

שינוי המסגרת הקבועה והמוכרת הוא אתגר לצוות החינוכי. "הבלגן שיבש לילדים את כל הגבולות. עושים מה שרוצים, התפרק הסדר. זה מאמץ חינוכי מאוד גדול אצלנו בפנימייה בשגרה, לשמור על הסדר. אבל פה הוא התערער עוד יותר ויש אתגר, גם להיות נחמדה אבל גם קשוחה. ילדים צריכים גבולות."

"אני מודה לאלוהים שהבן שלי לא נחשף לזוועות"

בכניסה לחדר האוכל, שעל קירותיו מתנוסס דיוקנו של מנהיג חב"ד הרבי מלובביץ', יושבות אימהות צעירות. חלקן חברות הקהילה היהודית בז'יטומיר שהצטרפו למסע של ילדי הפנימייה, וחלקן אימהות לילדים שמתחנכים בה. הן מדברות על הודעתו של נשיא אוקראינה זלנסקי, שהתחיל לבנות מחדש את הגשרים שהצבא האוקראיני פיצץ מסביב למדינה, ותוהות אם בתחילת מאי כבר יהיה בטוח לחזור למדינה, כי הילדים מתגעגעים.

"הפנימייה היא מקום מדהים", אומרת יבגניה נבנביצקיה, מהעיר דניפרו, שבנה, אלכס, לומד בפנימייה עקב קשיים כלכליים, "זה רק הוא ואני, והם לקחו על עצמם את הכול, לי לא היה את הכסף לחוגים וכל ההעשרה שניתנת שם בחינם. המדריכים נותנים את הנשמה שלהם לילדים, ועכשיו עוד הרבה יותר".

יבגניה ואלכס נבנביצקי. "המוח והנפש של ילדים הרבה יותר רגישים, וללא ספק ייקח עוד זמן רב לטפל בכזה פצע, אם בכלל" (צילום: דוד טברסקי)

היא הצטרפה לאלכס בשבוע שעבר, אחרי שלא התראו מספר חודשים. "הילדים לא באמת מבינים את כל מה שקורה. אני משתדלת לא לדבר על המלחמה בכלל, ומודה לאלוהים שאלכס לא נחשף לזוועות. במלון הקליטה שישבתי בו הייתה ילדה מקייב, שהייתה מתחילה לצרוח באופן קבוע באותה השעה כל יום. האמא סיפרה שנוצרה לה סוג של התניה על זמן מסוים ביום שבו נשמעו הזעקות והפצצות. המוח והנפש של ילדים הרבה יותר רגישים, וללא ספק ייקח עוד זמן רב לטפל בכזה פצע, אם בכלל".

"יש לנו חניך במריופול, לקח חודש עד שהוצאנו אותו משם"

בין הילדים ואנשי הצוות מסתובבת מלכי בוקיעט (40), שליחת חב"ד לז'יטומיר ומנהלת הפנימייה. היא מברכת את כל הילדים בחצר ב'דובריה אוטרו' ('בוקר טוב' ברוסית) וגם בבוקר טוב בעברית.  19 שנה של חיים בז'יטומיר הפכו אותה לדוברת רוסית, והיום היא כבר מבינה אוקראינית. "לדבר אני עדיין לא יכולה", היא אומרת בחיוך.

בוקיעט גדלה בכפר חב"ד, ומיד לאחר נישואיה עברה להתגורר עם בעלה בז'יטומיר וניהלו את מוסדות חב"ד בקהילה היהודית במקום. "כחב"דניקית, מגיל אפס חונכתי שצריך לצאת לשליחות במקום שקהילה יהודית צריכה אותי".

מלכי בוקיעט. "מגיל אפס חונכתי שצריך לצאת לשליחות במקום שקהילה יהודית צריכה אותי" (צילום: דוד טברסקי)

"כשהגענו לאוקראינה כולם דיברו רוסית, בעשור האחרון דברים השתנו ויש הרבה מאוד אוקראינית, לפעמים מצאתי את עצמיי אומרת שעדיף לדבר אנגלית ולא רוסית", היא מספרת בצחוק שיש בו מידה של זהירות, מודעת למצב הרגיש כיום. "בבית אני מדברת עברית עם הילדים, אבל כל הניהול של הפנימייה, העובדים והילדים, זה רוסית. הדקדוק שלה השפה הזו מאוד קשה ואני שומעת את הטעויות של עצמי, אבל אוצר המילים שלי מאוד גדול. לקחתי קצת שיעורים, אבל זה לא ממש קידם אותי".

לזוג שמונה ילדים, שלושת הבכורים חיו בארץ, וחמישה באוקראינה. עם פרוץ המלחמה, בעלה ואחד הילדים היו בטיול בר מצווה לארה"ב.

היא מספרת שרוב חניכי הפנימייה יצאו מאוקראינה, אבל יש גם מי שנשארו והמאמץ לאתר ולחלץ אותם נמשך בחודש האחרון. "יש לנו חניך שלנו היה תקוע בחרסון, שנכבשה על ידי הרוסים, עד לפני מספר ימים היינו בתהליכים של להוציא אותו משם והצלחנו. יש לנו חניך לשעבר, שאחותו כאן במוסד, מהעיר מריופול שהיתה במצור ועכשיו כמעט נכבשה. חודש שלם לא הצלחנו ליצור איתו קשר, עד שיצרנו קשר עם קרוב שלו והוצאנו אותם משם. ובתוך כל זה הדוד שלו נהרג".

"כמו ביציאת מצרים"

בוקיעט סיפרה על סיפור היציאה שלה עם הצוות והילדים מרומניה ל'דבר' עם הגעתם לישראל. "היו כל הזמן הערכות מודיעיניות, אבל לא חשבנו שזה מה שיקרה. ביום שהתחילו האזעקות הרב התקשר, אמר שנצא מיד. לקחנו רק עופות כשרים, ומזוודות. עכשיו המלחמה נמשכת כבר 50 יום, אבל אז זה הרגיש שתהיה הפיכה תוך דקה. לא באמת ידענו מה יהיה".

חודש אחרי שהגעתם לישראל, איך את מרגישה?
"כמו ביציאת מצרים. עברנו מסע שאמנם לא לקח אמנם 40 שנה, ברוך השם, אבל יש תחושה שהגיע אלינו איזה רוגע וחירות. מדאיג אותי ההיבט הנפשי של הילדים, שהיו צריכים לעזוב הכול תוך שלוש שעות."

אם המלחמה תסתיים, תחזרו עם הילדים לאוקראינה?
"הרבה ילדים אצלנו עולים לארץ כשהם גדולים יותר, כך שסביר שיישארו. חוץ מזה, יש הורים שרוצים שהילדים יחזרו איך שתגמר המלחמה, אחרים מעדיפים שיישארו כבר פה, חלק מההורים גם כאן ואחרים יגיעו אולי בהמשך".

ואת, היית רוצה לחזור לישראל?
"הבית שלי זה ז'יטומיר. הילדים הקטנים לומדים בבית הספר היהודי. סיימנו לפני כמה שנים לבנות בית כנסת גדול, שהוא שחזור של בית כנסת שהיה שם בעבר ושימש בתקופת הקומוניזם כמחסן. ז'יטומיר היא סמל לעבר היהודי באוקראינה. ערב השואה זו הייתה עיר עם רוב יהודי, ו-60 קילומטר ממנה נמצאת ברדיצ'ב, שהייתה הלכה למעשה עיר יהודית.

"אני אוהבת את הארץ, אבל אני כן מתגעגעת לבית שלי. פה אנחנו במין קיבוץ כזה, חדר אוכל, חיים בחדר. חדר כביסה משותף. וגם הילדים שלי מתגעגעים לשם. לבית הספר ולשגרה."