"היגון הארמני הוא ים ללא חוף, / תהום רבה של מים", כתב המשורר הארמני הוֹבְהָאנֶס טוּמַנְיָאן בשירו על רצח העם הארמני, שיום הזיכרון שלו צוין השבוע ברחבי העולם. "נשמתי שוחה אבלה / במרחב עצום ושחור זה. / לעיתים היא מפזזת – כעוסה, ומחפשת את החוף – כחול ורגוע, / היכן שלפעמים היא צוללת לעומק, מותשת, / מחפשת מנוחה בל תשוער; / אך לעולם לא תגיע לקרקעית אותו הים. / לעולם לא תגיע אל החוף. / ביגון הארמני – במרחב השחור, / נשמתי חיה ומתאבלת…"
שירו של טומניאן (1923-1869), המשורר הלאומי הארמני, הוא אחד מעשרות שירים באנתולוגיה 'קול דמי אחיך – אסופת שירה על שואת העם היהודי ועל רצח עם', שיצאה לאחרונה לאור בהוצאת 'דרור לנפש'. הוא מבטא תחושה שמשותפת לרבים מבני עמים שהיו קורבנות לרצח עם: אבל ואובדן אין סופיים, שכולאים את הנפש במרחב שבין החיים למוות, ללא מנוחה, ולעיתים גם ללא יכולת להשמיע קול.
האסופה מורכבת מ-113 שירים שנכתבו על ידי ניצולים ופליטים מ-11 רציחות עמים במאה ה-20 וה-21, בהם בני העם הארמני, בני דארפור בסודאן, בני הטוטסי ברואנדה, בני הרוהינגיה במיאנמר והיזידים בעיראק. רובם תורגמו לראשונה לעברית וחלקם נכתבו עבור האסופה. לצדם מופיעה, בכרך נפרד, הפואמה 'השיר על העם היהודי שנהרג', מאת המשורר היהודי יצחק קצנלסון, שנרצח בשואה.
"אנשים שכתבו מתוך כאבם"
במהלך המאה ה-20 נרצחו לפחות 150 מיליון בני אדם בלתי חמושים במעשי הרג המוני שהוכרו כרצח עם. מעשי הרצח ההמוניים התרחשו בכל היבשות, בשם דתות ואידיאולוגיות שונות, בעתות מלחמה ובימי שלום. לפשעים היו שותפים מיליוני אנשים, אך רק מעטים מהם הועמדו לדין בבתי משפט והורשעו. חלק ממעשי רצח העם, בהם רצח העם הארמני, לא זכו להכרה בינלאומית עד היום.
בתנועת דרור ישראל ובוועד למאבק ברצח עם, שיזמו את הוצאת האנתולוגיה לאור, מאמינים שהקשבה לקולם של ניצולי רציחות עמים חיונית להעמקת הערכים ההומניסטיים, וגם לחיזוק המחויבות לפעול נגד פשעי רצח עם. מבחינתם, אומנות השירה יכולה לגשר בין המרחק הפיזי, מרחק הזמן, פערי השפה והשוני התרבותי שמקשים על התחברות ואמפתיה לטראומה של עם אחר.
איתור השירים ותרגומם לעברית ארך תשע שנים, בהובלת חברת תנועת דרור ישראל, מיה ולנטיין. בתהליך השתתפו גם סטודנטים ללימודי רצח עם מקמבודיה ומרואנדה. "אלה לא המשוררים הגדולים ביותר", אומר פרופ' רפי וייכרט, שליווה את צוות האנתולוגיה, "אלו אנשים שכתבו מתוך כאבם".
הגינה שלנו הייתה כל כך יפה
אחד השירים באנתולוגיה נוצר מעיבוד עדותו של אידריס איסמעיל, ניצול רצח העם בחבל דארפור שבסודן, שמתגורר בישראל. מאז 2003 נרצחו או הורעבו למוות 450 אלף מבני השבטים בדארפור על ידי צבא סודן וכנופיות שבטים המכונות 'ג'נג'וויד', ומעל 3 מיליון נעקרו מבתיהם. אבל בשיר 'חיסור' איסמאעיל הופך את הסיפור הגדול הזה לסיפור אישי, של ילד אחד במשפחה אחת, עם זכרונות הילדות היפים שנלקחו ממנו.
"הייתי בן 6 / (לפני רצח העם) / כשרצחו את אבא / היינו ארבעה אחים / עכשיו אנחנו 3 / 1 בישראל / (אני) / 2 עם אמא / הגינה שלנו / הייתה כל כך יפה."
אל תכחידו אותי ברצח עם
שיר נוסף באנתולוגיה נכתב על ידי פליט רוהינגי שזהותו אינה ידועה. הוא תורגם על ידי יואב טבקמן, חבר בוועד למאבק ברצח עם.
"כן אני רוהינגי / איפשהו אני מסתיר את זהותי / איפשהו גונבים אותה / איפשהו אולי אקבל אזרחות / איפשהו אני אטמע / איפשהו אני לא יכול לרכוש מקצוע / איפשהו אני מוחרם מהאוניברסיטה / איפשהו אני נמצא בכלוב / איפשהו אני חסר אונים / כן אני רוהינגי / כן אני ממיאנמר / גם אני בן אנוש / גם אני חלק מהעולם הזה / גם אני כמוכם רוצה לחיות / אל תכחידו אותי ברצח עם".
הרוהינגים, שהם מיעוט מוסלמי במדינת מיאנמר, הם קורבנות לפשעי רצח עם שבוצעו על ידי צבא מיאנמר החל מסוף 2016, ובמידה מסוימת נמשכים גם היום. מעל 25 אלף בני אדם נרצחו, מעל 700 אלף נעקרו מבתיהם והפכו לפליטים בבנגלדש הסמוכה, ורבבות נערות ונשים רוהינגיות היו קורבנות למעשי אונס ואלימות מינית.
אהבה, עצים ושמש
שירי האסופה מספרים על הרצח, הכאב וההתמודדות הקשה עם האובדן, אך לא פחות מכך על החיים שאבדו. "האסופה לימדה אותי שצריך לכתוב על אהבה, ועל עצים ושמש", אומרת ולנטיין, "זהו הדבר הדחוף ביותר לפי המשוררים שנרצחו".
