"אפשר לחשוב על מגוון דברים שיהודי הכלוא במחנה גרמני יעשה: יכאב, יבכה, ינסה להימלט על נפשו", אומרת מיה ולנטיין (36), פעילה בוועד למאבק ברצח עם. "כתיבת שירה לא עולה מיידית כאחת האפשרויות האלה. למה שבן אדם שנידון למוות, ובמקרה של יצחק קצנלסון כבר איבד את אשתו ושניים מבניו והיה מודע להשמדה ההמונית של העם היהודי, יכתוב שירה?"

את "השיר על העם היהודי שנהרג" כתב קצנלסון כשהיה כלוא עם בנו במחנה ויטֶל במזרח צרפת, בין אוקטובר 1943 לינואר 1944. "הוא כתב את השיר בצלילות, במודעות גמורה לגורל האכזר של העם היהודי", מסבירה ולנטיין, עורכת אסופת השירה 'קול דמי אחיך' שיצאה לאחרונה בהוצאת דרור לנפש. "הוא כתב מתוך תודעה היסטורית והעתיק את השיר בשישה עותקים שהחביא במקומות שונים. השיר הוברח על פי בקשתו לארץ ישראל, וניתן לידיהם של שני קרוביו, מנהיגי היישוב ברל כצנלסון ויצחק טבנקין. לשיר צורפו הוראות כיצד ומתי לפרסמו".

מיה ולנטיין. "שירת קצנלסון היא עוז רוח מול המשבר הקיומי" (צילום: אלבום פרטי)

אז למה הוא כתב שיר?
"כתיבת שירה בתוך מציאות כזאת עשויה לנבוע, לדעתי, ממקומות שונים: מתוך האמונה כי האויב יובס, הצדק ינצח והשיר יהיה לכתב אישום נגד הרוצחים. או בתור מפעל הנצחה, זכר להמונים שנרצחו. יש גם משוררים שמעשה הכתיבה מעניק להם תחושה של חירות בתוך הכלא – השיר כביטוי להתקוממות רוחנית. ולפעמים השיר הוא פורקן נפשי בתנאים בהם הגוף נידון לכליה.

"אני רואה בשירה של קצנלסון עוז רוח מול המשבר הקיומי שעבר עליו, כשחזה בהשמדת משפחתו ועמו. הפואמה הזו היא טקסט קאנוני יחיד במינו על העם היהודי המושמד באירופה. הזיקה של קצנלסון לעם היהודי ותפיסת העולם הציונית שלו יושבים בבסיס הצורך האישי שלו לכתוב את הפואמה הזו".

"לקחת את הציווי של 'לעולם לא עוד' למישור של עשייה והגשמה"

ולנטיין חקרה את סיפורה של הפואמה בת 15 הפרקים (כל פרק מחולק ל-15 בתים), והובילה את הוצאתה המחודשת לאור, עם אחרית דבר שכתבה בכרך א' באסופת השירה (בכרך ב' של האסופה יותר ממאה שירים מרחבי העולם, שנכתבו בעקבות 11 רציחות עמים שהתחוללו במאה ה-20 ובמאה ה-21, בשם דתות ואידאולוגיות שונות. רוב השירים מתורגמים ומתפרסמים לראשונה בעברית, וחלק מהשירים נכתבו במיוחד עבור האסופה).

נגה בוטנסקי. "השיר מבטא זעקת שבר על העם היהודי הנרצח" (צילום: אלבום פרטי)

"ההוצאה המחודשת של השיר", אומרת נגה בוטנסקי, יו"ר בית לוחמי הגטאות ע"ש יצחק קצנלסון, "חשובה גם בפני עצמה, וגם בדרך המיוחדת שתנועת דרור ישראל בחרה להוציא אותה. לא רק שהשיר הזה מבטא זעקת שבר על העם היהודי הנרצח, בדרך המקיפה והשלמה ביותר, גם האסופה כולה מבטאת את הזעקה הזו מפיהם של עמים אחרים שנידונו לשמד, וקוראת לקחת את הציווי של 'לעולם לא עוד' למישור של עשייה והגשמה בכל זמן ובכל מקום. יש פה קריאה לפעולה נגד מה שקורה עכשיו. לא להסתפק באמירות חלולות של 'לזכור ולא לשכוח', אלא לחיות את הציווי של קורבנות וניצולי השואה שדבר כזה לא יתרחש שוב לעולם – לא לנו ולא לאחרים".

בבית ה' בפרק הראשון בשיר כותב קצנלסון: שִׁירָה, שִׁירָה-נָא עוֹד זֹאת הַפַּעַם הָאַחֲרוֹנָה עַל אֲדָמוֹת, // הַפְשֵׁל רֹאשְׁךָ לְאָחוֹר, גַּלְגֵּל עֵינַיִם בִּדְבֵקוּת וּבַעֲיָם, // וּפַעַם אַחֲרוֹנָה תָּשִׁירָה לוֹ, אֶת נִבְלְךָ תָּעִיר בְּקֹול-עֲנוֹת: // כִּי תַּמּוּ יְהוּדִים וְאֵינָם עוֹד, נֶהֶרְגוּ, נִכְרָתוּ, וְאֵינָם!

"מדינת ישראל השכיחה את קצנלסון"

השיר נכתב לדברי ולנטיין מתוך כוונה שיגיע לישראל, אך עם השנים נשכח ואיבד את מקומו כטקסט קאנוני. "מדינת ישראל השכיחה את קצנלסון", אומר בטון מאשים פרופ' יחיאל שיינטוך, שכתב את הדוקטורט שלו על היצירה העברית והיידית שנכתבה בזמן השואה. "תתפוס עשרה אנשים אקראיים בכל עיר בישראל, ותשאל אותם מי זה יצחק קצנלסון, אף אחד לא יודע, אף אחד לא שמע. גדול מקונני השואה, הסופר שכתב 45 יצירות שונות בתוך גטו ורשה, וזה רק חלק ממה שהוא כתב בכל תקופת השואה עד שנרצח באושוויץ – אף אחד לא זוכר אותו".

שיינטוך חקר, פיענח ופרסם את כתבי היד של קצנלסון מגטו ורשה (1943-1940, הוצאת הקיבוץ המאוחד ובית לוחמי הגטאות, 1984), והקדיש חלק ניכר מהקריירה הארוכה שלו לחקר התרבות היידית בזמן השואה. "אומרים בטקסים ביד ושם שחייבים לזכור ולא לשכוח, ואני שואל: את מי לזכור? ואת מה לא לשכוח?"

למה אתה כועס?
"אני כועס כי כבר בשנות ה-70 מחיתי על זה, ולא הצלחתי לשנות את היחס של יד ושם לעולם התרבות היהודי. קצנלסון הוא חלק מתרבות היידיש והעברית בת אלפי השנים. מוכרים לנו כיום כתבים ביידיש מהמאה ה-13. זה עולם שלם שנמחק. מדינת ישראל דחקה אותו הצידה והוקיעה אותו כגלותי".

פרופ' יחיאל שיינטוך. "אומרים בטקסים 'לזכור ולא לשכוח', ואני שואל: את מי לזכור? ואת מה לא לשכוח?" (צילום: National Yiddish Book Center)

יידיש היא שפת הגולה, רצו לעשות פה התחלה חדשה.
"קצנלסון כתב גם הרבה מאוד בעברית. הוא היה מורה לעברית ולתנ"ך, ציוני, וגם ביקר בישראל כמה פעמים. אבל הוא בחר לכתוב את הפואמה הזו ביידיש מתוך תפישה מסוימת. הוא רצה להנציח את העם היהודי שהושמד בשפתו שלו, וזו כאמור הייתה יידיש, אבל את 'פנקס ויטל' הוא כתב באותו הזמן בעברית.

"לצערי אנחנו כישראלים לא השכלנו לשלב את לשון ותרבות היידיש באתוס הציוני ובמבנה הזהות שלנו במדינת ישראל. זה בעצם לדלג על פרקים שלמים בתרבות היהודית לדורותיה. בסוף זה יפגע בזהות שלנו כציונים וירחיק אותנו מהיהדות".

הפואמה שטבנקין הרבה להקריא בפגישות

סיפורה של הפואמה ארוך ומסובך כסיפורם של ניצולי שואה. מרים נוביץ', שהייתה כלואה עם קצנלסון במחנה, לקחה איתה את השיר בתוך ידית המזוודה עם שחרור המחנה על ידי בעלות הברית ב-12 בספטמבר 1944. רות אדלר, אסירה נוספת במחנה ויטל, הבריחה ארצה את המזוודה עם השיר המוחבא בידית, והעבירה אותו לפי צוואתו של קצנלסון, לידיו של יצחק טבנקין.

בספרו הביוגרפי "טבנקין בארץ ישראל" מספר ברוך כנרי כי טבנקין קרא הלוך וחזור את הפואמה פעם אחר פעם עד שלמד אותה בעל פה. הוא היה מסתובב עם עותק מודפס של הפואמה לכל מקום, ומקריא ממנה בכל פגישה בה השתתף – בהסתדרות, בקונגרסים וועידות, במזכירות הקיבוץ המאוחד, וסתם בשיחות אישיות ומפגשים חברתיים. טבנקין, שמעמדו הפוליטי היה אז בשיאו כמי שנחשב למייסד הפלמ"ח, הלך לישון עם הפואמה ביד והיה קורא בה עם הקיצו בבוקר. "קורא ובוכה", כך לפי כנרי.

יצחק קצנלסון (משמאל) ויצחק טבנקין בעת ביקורו של קצנלסון בישראל. "טבנקין היה קורא את הפואמה כל בוקר ובוכה" (צילום: בית לוחמי הגטאות ע"ש יצחק קצנלסון למורשת השואה והמרד)

עותק אחר של השיר שהוטמן במחנה ויטל הגיע לידיו של ההיסטוריון נתן עק, שהיה הראשון להוציא את השיר לאור, בפריז שבדיוק שוחררה מהכיבוש הנאצי, מלווה בהערותיו בשפת היידיש. היה זה כשנה בלבד לאחר שקצנלסון נרצח באושוויץ.

"הוא לא ירה אפילו ירייה אחת, אבל מה שעשה היה מרד"

באפריל 1949 נחנך בית לוחמי הגטאות ע"ש יצחק קצנלסון למורשת השואה והמרד, ובו שמור הארכיון האישי שלו. נוביץ', שחילצה את השיר ממחנה ויטל, התמנתה כאוצרת הראשונה של המוזיאון והקדישה את חייה לאיסוף מוצגים ועדויות מניצולי שואה ולאיסוף חומר הקשור לשואה, או כפי שהעידה: "הבטחתי ליצחק קצנלסון שמעתה אנדוד בעולם ואאסוף את דמעות עמי".

עבור מורדי הגטאות שהקימו את הקיבוץ שבגליל המערבי, היה זה אך טבעי לקרוא לבית על שמו של שותפם למרד ששימש להם כמורה. מנהלו הראשון של הבית, יצחק (אנטק) צוקרמן, אמר עליו: "ליצחק קצנלסון, באופן אישי, לא היה אקדח והוא לא ירה אפילו ירייה אחת, ולא הרג אף גרמני. אבל מה שהוא עשה זהו מרד".

באותה שנה יצא לאור לראשונה בהוצאת הקיבוץ המאוחד שירו של קצנלסון בתרגומו לעברית של מנחם זלמן וולפובסקי. בהמשך ראה אור גם בצרפתית (1983), פולנית (1986), איטלקית (1995), גרמנית (1992), ספרדית (1993), ואנגלית (2021).

המלחינה זלטה רזדולינה-רוזנפלד הלחינה את יצירתה הסימפונית "רקוויאם" על פי הטקסט של קצנלסון, והיצירה בוצעה לראשונה בשנת 2000 עם התזמורת הפילהרמונית בצ'כיה ושודרה בהמשך בעשרות תחנות רדיו ברחבי העולם. בישראל נשכח השיר עם השנים, ולא תפס את המעמד הראוי לו.

"קצנלסון ביטא את הקיום הנצחי של היצירה הספרותית שבכוחה לגבור על המציאות ההיסטורית"

קצנלסון נולד ב-1885, בקארֶליץ שבאימפריה הרוסית (כיום בבלרוס), ומ-1896 חי עם משפחתו בלודז׳ (כיום בפולין). בגיל צעיר החל את פעילותו הספרותית בכתיבת שירה, פרוזה ומחזות. הוא כתב בעברית וביידיש ולפי מחקרו של פרופ' שיינטוך, התבלט בתוך קבוצת משוררים בני דורו, שכתיבתם הושפעה מביאליק. דיוקנו הפיוטי המוקדם, הצטייר כאופטימי, בעל הומור וחדוות חיים.

לצד פעילותו הספרותית, הקים קצנלסון עם בני משפחתו מערכת של מוסדות חינוך עבריים פרטיים – גן ילדים, בית ספר יסודי וגימנסיה – שפעלו בניצוחו עד פרוץ מלחמת העולם השנייה. שיינטוך מציין שהחינוך והספרות היו הרגליים שעליהן עמד קצנלסון, והן השלימו אחת את השנייה. ניתן לראות זאת בכתיבתו לילדים, שכללה 34 ספרים, חוברות וסדרת ספרי לימוד עבריים, ובפעילות התיאטרון בה העלה עם תלמידיו מחזות אקטואליים ותנ״כיים פרי עטו.

יצחק קצנלסון. הזמיר הקל והחינני התגלה כמקונן טראגי (צילום: בית לוחמי הגטאות ע"ש יצחק קצנלסון למורשת השואה והמרד)

ב-1935 נקשר לחלוצי קיבוץ גְּרוֹכוֹב שליד ורשה. חוות ההכשרה בגרוכוב הייתה חווה חקלאית של תנועת דרור והחלוץ הצעיר בה הוכשרו בני נוער לעבודה חקלאית, לקראת עלייתם לארץ ישראל. לאחר שנכבשה לודז׳ על ידי גרמניה ב-8 בספטמבר 1939, עמד קצנלסון בסכנת חיים מיידית, מפני שהיה בעל מעמד ציבורי. הוא ברח לוורשה. בתחילה התארגן לעלות עם בני משפחתו לישראל, חפציהם נשלחו וכסף הושקע בנסיעה, אך בשלב זה הגבולות נסגרו למעבר. קצנלסון ומשפחתו נשארו בוורשה ועל פי עדויותיהם של חברי תנועת דרור ששרדו את השואה, הוא שקע בייאוש.

ב-1938 זכה להוציא מהדורה כוללת של שיריו העבריים בשלושה כרכים, אך בשל העיתוי האומלל לא זכו הספרים לתפוצה ולתהודה כלשהי, והעותקים הספורים שהגיעו לארץ ישראל הם היחידים ששרדו. משום כך קהלו הישראלי לא ספג את השינויים בכתיבתו במרוצת שנות ה-30 הטרגיות, ורבה הייתה ההפתעה כאשר דווקא קצנלסון, אותו זמיר קל וחינני לכאורה, התגלה בתקופת השואה ואחריה כמקונן הטראגי על העם היהודי שנהרג.

ב-1940 נעתר קצנלסון לבקשתם של חברי התנועה והצטרף כמורה לגימנסיה העברית-יידית שהקימו בגטו. התקרבותו מחדש לחלוצים ולפעילות החינוכית הפיחו בו רוח חיים והיו משענת גם ליצירתו הספרותית. החיבור העמוק בין חינוך, ספרות ויהדות-ציונית, מאפיין בולט בפעילות של קצנלסון לפני המלחמה, המשיך להיות עמוד תווך בעשייתו בין השנים 1942-1939. מעבר להיותו אחד המורים המשפיעים בגימנסיה, לבו יצא אל בתי היתומים בגטו והוא ליווה חינוכית את מדריכיהם, וגם מדריכים של ועדי בתים וילדי רחוב.

יצירתו הספרותית בוורשה הייתה רבה ומגוונת: 45 יצירות הכוללות דרמות, מחזות לילדים ונוער, פואמות, מונולוגים, שירי זעם, המנונים, כרוניקות, מאמרי ביקורת ספרותיים, תרגום מעברית ליידיש, נאומים, דברי זיכרון ועוד.

"הסבר למגוון הזה", אומרת ולנטיין, "נמצא אולי ברצונו לגעת בקהלים שונים בגטו. היצירה הספרותית הפכה עבור קצנלסון לאורח חיים של תרומה ממשית לציבור היהודי ולפעילות המחתרתית בגטו. מול המציאות ההיסטורית המייאשת, שבמרכזה הכיליון, הוא ביטא את הקיום הנצחי של היצירה הספרותית כנכס לאומי אשר בכוחו לגבור, לטווח ארוך, על המציאות ההיסטורית".

באוגוסט 1942, תקופת הגירוש הגדול בגטו ורשה, אשתו חנה, ושני בניו הצעירים – בן ציון ובנימין, נשלחו לטרבלינקה. בשלב זה הצטרף קצנלסון לארגון היהודי הלוחם עם בנו הבכור, צבי, והשתתף במרד הראשון בינואר 1943. משחוסל הגטו באפריל-מאי 1943 חולצו קצנלסון ובנו אל הצד הארי, ובסיוע ידידים קיבל תעודת אזרח הונדורס שאמורה הייתה להצילו.

חבריו לתנועה ניסו לשכנע אותו שסיפור הנתינות הזרה הוא תרמית אבל הוא סירב לשמוע. הוא נשלח למחנה ויטֶל, ושהה בו עד אפריל 1944. את עיקר זמנו הקדיש לכתיבה, ושם כתב, כאמור, את "השיר על העם היהודי שנהרג".

יצחק קצנלסון. קריאה לשיר כאות של התנגדות גמורה ועילאית למעשי הנאצים (צילום: באדיבות בית לוחמי הגטאות ע"ש יצחק קצנלסון למורשת השואה והמרד)

קצנלסון נשלח עם בנו צבי למחנה המעבר דראנסי, באפריל 1944 , וממנו הובלו לאושוויץ. ב-3 במאי 1944 הם נרצחו.

בניגוד למה שניתן לצפות, השיר על העם היהודי שנהרג נפתח במילים: "שִׁירָה-נָא!", קריאה, אולי אליו עצמו, לשיר כאות של התנגדות גמורה, עילאית, למעשים האיומים של הנאצים. "קַח נִבְלְךָ בַּיָּד, חָלוּל וּמְעֻרְטָל וָקַל, // בְּאֶצְבָּעוֹת כְּבֵדוֹת הַכֵּה עַל דֹּק כָּל נִים וָנִים, // זֹו כָּל אֶצְבַּע כְּלֵב דָווּי… שָׂא שִׁיר אַחֲרוֹן עוֹד עַל // יְהוּדֵי אַדְמַת-אֵירֹפָּה אַחֲרוֹנִים".