היו לו חסידים רבים, ארבע ביוגרפיות נכתבו עליו, דבריו פורסמו בשבעה כרכים עבים, ובכמה ערים בארץ נקראים רחובות על שמו, אך יצחק טבנקין די נשכח בציבוריות הישראלית, אפילו במגרשו הביתי, התנועה הקיבוצית.

מסע עיתונאי בתחנות חייו מבקש לבדוק מה היה בו, שמשך אלפים לעלות ארצה, להגשים בקיבוץ,  להצטרף לפלמ"ח? מה הייתה תרומתו להקמת מוסדות המדינה? ומדוע נשכח עם השנים?

יצחק טבנקין בימי מלחמת העולם הראשונה. מה היה בו, שמשך אלפים לעלות ארצה, להגשים בקיבוץ,  להצטרף לפלמ"ח?  (ארכיון יד טבנקין)

מועצת התנועה הקיבוצית נפגשה בשבוע שעבר לציון 100 שנה לקיבוץ עין-חרוד ויובל לפטירתו של טבנקין, גדול מנהיגיה. כמה עשרות קיבוצניקים בחולצות מכופתרות, מכנסיים קצרים וסנדלי שורש, התאספו בבית ציזלינג שבקיבוץ עין-חרוד מאוחד, בעמק יזרעאל. לא היה קשה לשמור על ריחוק חברתי באולם שלא התמלא. גילם של הנאספים העיד כי לפחות חלקם התוודעו לטבנקין בעודו בחיים, אבל היו גם צעירים בקהל.

"הוא עצמו לא זקף לזכותו שום הישג"

"כיום, כשאנחנו הקיבוצניקים מיעוט קטן כל כך בישראל, החי באורח חיים כל כך שונה מהמקובל, קשה להסביר מי היה סבא", אומר טל טבנקין, מזכיר קיבוץ עין-חרוד מאוחד. "אני הכרתי אותו בתור הסבא שלוקח אותי לאכול פלאפל בתל אביב. לצערי לא זכיתי לשוחח איתו כאדם בוגר".

טל טבנקין. "אני הכרתי אותו בתור הסבא שלוקח אותי לאכול פלאפל בתל אביב" (אלבום פרטי)

"רוב הישראלים לא שמעו עליו, ואם שמעו זה רק בהקשר של ארץ ישראל השלמה", אומר דובי הלמן (85), לשעבר מזכ"ל התנועה הקיבוצית. "המורשת של טבנקין נשכחה והוכחשה עוד לפני שהימין עלה לשלטון. לא רק במפלגות השמאל התכחשו למורשתו, אלא אפילו בבית שלו.

"כשאני מדבר על המורשת של טבנקין, אני לא מתכוון לארץ ישראל השלמה, אלא לתביעה להימתח ככל שניתן למען התחדשותו של העם היהודי בארצו. טבנקין שידר בנימים הדקים ביותר של נפשו אחריות על עם ישראל, על כל עם ישראל. הוא מי שחתום על המהפכה הציונית אולי יותר מכל אדם אחר".

דובי הלמן. "טבנקין שידר בנימים הדקים ביותר של נפשו אחריות על כל עם ישראל" (צילום: אלבום פרטי)

לדברי ד"ר ברוך כנרי, חוקר התנועה הקיבוצית שכתב את הביוגרפיה "טבנקין בארץ ישראל" (יד-טבנקין, 2003), זוכרים לטבנקין בעיקר את התנועה למען ארץ ישראל השלמה, מה שהופך את דמותו לשנויה במחלוקת, "אבל טבנקין היה הרבה יותר מזה. הוא עצמו לא זקף לזכותו שום הישג. הוא אף פעם לא אמר: 'אני הקמתי את הפלמ"ח', ואפילו התעצבן כשאחרים אמרו את זה עליו. אבל אני יכול לומר בפה מלא שטבנקין אחראי להקמתם של כמה מהמפעלים החשובים ביותר במהפכה הציונית. הוא לא עשה את זה לבד, תמיד הייתה סביבו חבורה. תמיד היו לו חסידים". על מצבת קברו נכתב: "להדליק אחרים יכול רק אדם הדולק בעצמו".

"טבנקין היה קודם כל מחנך גדול", כתב יצחק בן אהרן, שהיה מזכ"ל ההסתדרות, לאחר מותו של טבנקין ב-1971, "הוא הקים דורות רבים של מגשימים ולוחמים. לא אקטין את חלקם של אחרים אם אגיד כי מאז ראשיתו של טרומפלדור ב'החלוץ' לא היה שני לטבנקין, כבונה של תנועת 'החלוץ' ותנועות הנוער היהודיות של בני העניים".

עד כמה עמוקה היתה השפעתו אפשר ללמוד מדבריה של צביה לובטקין, ממנהיגות מרד גטו ורשה: "לא אגזים אם אומר שטבנקין בתורתו, באישיותו, קבע את דרכי בחיים בשואה. באותם ימים נוראיים, כשלא ידענו דרך, שאלנו את עצמנו: מה טבנקין היה אומר? מה טבנקין היה עושה? כיוונו את עצמנו לפי תורתו".

יצחק טבנקין וצביה לובטקין. "באותם ימים נוראיים, כשלא ידענו דרך, שאלנו את עצמנו: מה טבנקין היה אומר?" (ארכיון יד טבנקין)

השר לשעבר ישראל גלילי התראיין לאחר מותו של טבנקין: "מה הייתה תורתו של טבנקין על רגל אחת? ארץ ישראל כחברת עבודה, קומונה, ללא ניצול הזולת, החיות בטבע, בחופש, באחווה, בעושר תרבותי, ובאופק – ריכוז רובו של העם היהודי בארצו ושינוי החברה האנושית כולה".

"הוא רצה להיות עובד אדמה"

טבנקין נולד ב-1887 בעיר בוברויסק, ברוסיה הלבנה. לפני עלייתו ארצה, היה מורה ומנהיג ציוני. "עלייתו התעכבה", אומר כנרי, "בשל עיסוקיו הפוליטיים במפלגת פועלי-ציון, ואולי גם בשל לימודי הרפואה של אווה רעייתו".

יצחק טבנקין, תחילת המאה ה-20. "מורגש כעת צורך גדול אצלנו באנשים כמותך" (ארכיון יד טבנקין)

יצחק בן צבי, חברו, כתב לו מפלשתינה העות'מנית, הענייה והמורעבת: "מורגש כעת צורך גדול אצלנו באנשים כמותך". לקראת עלייתו נערכה לו מסיבה. מנהיג המפלגה, דב בר בורוכוב, בירך אותו וציווה עליו להקים סניף חזק של המפלגה בארץ ישראל, אך טבנקין מרד. "גם אם נטעו בטבנקין תקוות פוליטיות טרם עלייתו", אומר כנרי, "הוא לא עלה ארצה כדי להיות עסקן פוליטי. הוא רצה להיות עובד אדמה, להפריח את השממה במו ידיו".

לארץ עלה טבנקין עם רעייתו אווה, באפריל 1912. חברו יוסף זלצמן (שהיה מאוהב בנטלקה, אחותו הצעירה של טבנקין), עלה לארץ כבר ב-1906 והיה מראשוני חוות כנרת. במכתבים ארוכים ונוגים לגולה, נהג לעדכן את טבנקין בהתנסויות השיתופיות הראשונות בכנרת ובדגניה (ולשאול לשלומה של נטלקה אהובתו). "צריך שיהיו פה כשני מיליון יהודים, אז כבר יהיה הכל טוב", כתב לטבנקין במכתב אחרון לפני שפגש אותו שוב בגולה, וליווה אותו בעליה ארצה. (לצערו של זלצמן, נטלקה נותרה באירופה כדי לטפל באמם).

יצחק טבנקין עם אווה ונטלקה, 1911. "צריך שיהיו פה כשני מיליון יהודים, אז כבר יהיה הכל טוב" (ארכיון יד טבנקין)

מרחביה: התנסות ראשונה בהתיישבות שיתופית

עם עלייתם התיישבו בני הזוג טבנקין עם חברם זלצמן במרחביה, חווה קואופרטיבית שהוקמה ב-1911 והייתה ליישוב העברי הראשון בעמק יזרעאל. "חברי הקומונה הם אנשים רציניים ביותר", דיווח בזמנו הרב יהודה מאגנס, שביקר בחווה, "יש להם קופה משותפת לתוכה נכנסים כל הרווחים של כל החברים".

שמעון קושניר, שעבד עם טבנקין במרחביה, כתב בשפה המליצית של התקופה ההיא: "עד הייתי לפגישת רעים נלבבת בין ברל כצנלסון לטבנקין. כל היום נמשכה שיחתם על חברים, על חלומות נעוריהם, על עבר ועתיד. חולה קדחת האזנתי לשיחותיהם, מפליג בתוך תחומי אל חופי חזונם הרחוקים".

ברל כצנלסון (מימין) ויצחק טבנקין, טרם עלייתם ארצה. "כל היום נמשכה שיחתם על חברים, על חלומות נעוריהם, על עבר ועתיד" (ארכיון יד טבנקין)

לדברי כנרי, עבור טבנקין המעבר מפובליציסט לעובד אדמה, מיהודי גלותי המסתובב בין ערי אירופה, לחלוץ ציוני בעמק עזוב ונידח, היה מעבר חד הוא חלם עליו שנים. "העבודה הפיזית הייתה קשה עד בלתי נסבלת", אומר כנרי, "אך הוא התמיד בה כי ראה בה את עיקר ההגשמה הציונית".

כפר אוריה: התיישבות לפני עסקנות

ההתנסות השיתופית הבאה של טבנקין הייתה בכפר אוריה. בדומה למרחביה, גם זו הייתה חווה נידחת, שהמוסדות הציונים ביקשו ליישב, והחלוצים קיבלו על עצמם את המשימה.

המעבר לכפר אוריה נערך לאחר הוועידה השלישית של הסתדרות "פועלי יהודה", שנערכה בבן שמן. בעקבות נאומו של ברל בוועידה, הוחלט, לראשונה, שהדרך המרכזית להגשמת הציונות היא הקמת מושבי פועלים. "בארץ וגם בעולם", מסביר כנרי, "לא היו אז מושבים וקיבוצים כמו שאנחנו מכירים היום. מה שברל הציע התבסס על הניסיונות במרחביה, סג'רה וכנרת, אבל המושג הזה של מושבי עובדים היה מעורפל".

יצחק טבנקין בכפר אוריה, 1913. "קבוצה למופת" (ארכיון י טבנקין)

הוועידה בבן שמן נתנה למאות משתתפיה, חברי הסתדרויות הפועלים השונות, תחושה של התלכדות השורות, "שעל בסיסה", אומר כנרי, "קמה בהמשך ההסתדרות הכללית". טבנקין נקרא להקדיש את עצמו לענייני הסתדרות "פועלי יהודה", אולם סרב, כי רצה ליישב את כפר אוריה. "הסרבנות למלא תפקידים פוליטיים מפאת רצונו להקדיש את עצמו להתיישבות", אומר כנרי, "חזרה אצל טבנקין שוב ושוב בעשורים הבאים".

הקבוצה הייחודית בכפר אוריה כללה, מלבד השלישיה (הזוג טבנקין ויוסף זלצמן) גם את א. ד. גורדון ובנציון ישראלי. "הייתה זו קבוצה למופת", כתב בזיכרונותיו א. מ. סלוצקין, "חבורה אינטימית, מסירות הדדית מופלאה, החברים חיבבו והוקירו זה את זה, ויכולתי לראות שאושר פנימי, רוחני, קורן מפני האנשים".

וורשה'  1905. עומדים, מימין לשמאל: אליעזר סלוצקין ויצחק טבנקין. יושבים, מימין לשמאל: מכס, חוה טבנקין (אשתו של יצחק טבנקין), יוסף זלצמן ואלקנה הורוביץ. "חבורה אינטימית, מסירות הדדית מופלאה" (ארכיון יד טבנקין)

כנרי: "בכפר אוריה טבנקין השתנה, ממנהיג פועלים צעיר ותלוש הוא הפך לישראלי, הבוטח בכוח עבודתו ובנשק להגנה. חיי השיתוף ועבודת האדמה הוטמעו בנפשו".

הגנה עצמית: ספר או נשק

על הצורך בהגנה מזוינת למד טבנקין בדרך כואבת עוד לפני עלייתו לארץ. לאחר שהתייתם מאביו בגיל צעיר, ונדרש לדאוג לאמו ולאחותו, הוא נחרד מפרעות קישינב ויתר הפוגרומים של ראשית המאה העשרים. בגיל 16 הצטרף לארגון הגנה יהודי (שם גם החלה חברותו עם זלצמן). לאחר עלייתו צורף לארגון "השומר".

את לילותיו נהג אמנם טבנקין להעביר בקריאת ספרים (הרצאותיו על הספרות הרוסית זכו לשבחים נלהבים), אך עם זאת קיננה בו ההכרה שאין די בספר בשביל לרשת את המולדת. דרוש נשק להגנה.

על המתח הזה בין ספר לנשק, אפשר ללמוד מסיפור שסיפר בזמנו דוד צירקין, שנפגש עם עם טבנקין פגישה חטופה כשעבר יחד עם חברו צבי שץ בכפר אוריה, בדרכם לירושלים: "בבוקר יצאנו דרך ההרים לירושלים. בקרבת המשק פגשנו את טבנקין, שעבד אז בקבוצה: להיכן? שאל אותנו. לירושלים השבנו. ונשק יש? שאל. שץ שהחזיק בידו ספר הניף אותו ואמר: זה הנשק! וטבנקין חייך באירוניה מרה. כשהתרחקנו אמר שץ: הבט וראה איך אנשים אינם מסוגלים להבין שגם ספר הוא נשק". (כמה שנים לאחר מכן, במאורעות תרפ"א, נרצח שץ בבית יצקר ליד אבו כביר, לצד י.ח ברנר ואחרים).

רצח יוסף זלצמן: לבו של טבנקין  נשבר

חלוצי העליה השניה חיו חיי נדודים, הן מטעמים אדיאולוגיים והן כדי לסייע בעבודה. לאחר שהסתיימה ההתנסות בכפר אוריה חזרו כל חברי הקבוצה לכנרת, להוציא את טבנקין ואווה שעברו לרחובות. זו היתה הפעם הראשונה שזלצמן נפרד מטבנקין ואווה מאז עלייתם. אחוז געגועים הוא כתב להם מכתב שופע אהבה וביקש "אולי תבואו מיד" (לכנרת), אך כעבור ימים אחדים, ב-24 בנובמבר 1913, הוא נרצח.

"ראיתי בעיני את כל מחזה ההתנפלות על יוסף", כתב לימים אליהו גולומב, "ערבים אחדים ניגשו לעגלה. הוא אמר להם לפנות הצידה ואחד מהם תכף ירה בו. הוא עדיין לא הרגיש בפצע וירה בבראונינג. אחר היריה הראשונה נעצר האקדח ויוסף זלצמן נפל". רצח זלצמן היה נקמת דם. יומיים לפני כן נרצח בדגניה משה ברסקי, שהספיק לפני מותו להרוג את אחד מתוקפיו הערבים.

יוסף זלצמן. "אחר היריה הראשונה נעצר האקדח ויוסף זלצמן נפל" (צילום: אתר קבוצת כנרת/ויקימדיה)

ציור של אזור קבר יוסף זלצמן. צויר על ידי רחל גינזבורסקי, חברת קבוצת כנרת בשנת 1935. ההרוג הראשון של קבוצת כנרת (מתוך ארכיון כנרת/ ויקימדיה)

זלצמן היה ההרוג הראשון של קבוצת כנרת. הוא נקבר בנקודה בה נפל, בקבר בודד בין קבוצת כנרת לביתניה תחתית. המונים מכל קצוות הארץ הגיעו להלווייתו. לבו של טבנקין נשבר. הוא כתב לנטלקה שיוסף אהובה ציפה לעלייתה, וכשנטלקה, שמעולם לא נישאה, עלתה לארץ, היא פנתה לכנרת, לקברו של זלצמן.

טבנקין ביקש  לקרוא לבנו הבכור יוסף, על שמו של זלצמן, אך ברל שכנע אותו שיקרא לו משה, על שם אביו (דודו של ברל). לבנו השני קרא יוסף (והוא פיקד לימים על חטיבת הראל בכמה מהמבצעים הידועים ביותר במלחמת העצמאות); לבתו קרא חנה, ולבנו הצעיר נתנה אווה את השם אהוביה.

כנרת: פועלי הביצה קודמים

"אחרי שחברו הקרוב ביותר נרצח", אומר כנרי, "טבנקין נזעק מיד לכנרת", שהיתה באותם ימים מרקחה גועשת של רעיונות והתנסויות. רבים ממנהיגי העלייה השניה התרכזו בדגניה וכנרת, "והיה זה אך טבעי", הוא מוסיף, "שטבנקין יצטרף אליהם. בכנרת ישבו חבריו הטובים ביותר עוד מהגולה. אולם טבנקין פיתח יחס אמביוולנטי לכנרת, וגם לאחר שהצטרף לקבוצה הוא לא מצא בה נחת".

"כנרת נהייתה לבית חברתי, עבורו ועבור אווה", מספר מוקי צור, חוקר התנועה הקיבוצית ומזכירה לשעבר. "מכנרת הוא יצא לכינוסי הפועלים, לוועידות שיולידו לימים את ההסתדרות, ההגנה ויתר המוסדות של המדינה שבדרך. בכנרת נולדו לו משה'לה ויוספ'לה, אבל ההתנסות בקבוצה האינטימית לא תמיד הייתה לו נוחה. משהו שם לא התיישב".

מוקי צור. "כנרת היתה לבית חברתי, אבל משהו שם לא התיישב" (צילום: אורן נחשון / פלאש90)

אחד הוויכוחים המרים, שניתקו את טבנקין מקבוצת כנרת, נגע ב"פועלי הביצה" – קבוצה גדולה של עובדי דחק שהגיעו לכנרת בשל המצב הקשה בימי מלחמת העולם הראשונה. "היו כבר בכנרת עליונים ותחתונים", כתב לימים שאול אביגור, "טבנקין היה מאוד רגיש בענין הפועלים הבודדים".

הוא יצא מכנרת והצטרף לפועלים, חי איתם על שפת האגם בתנאים החמורים, חלק את לחמם הדל. גורדון היה היחיד שהצטרף אליו. "הייתה זו הפעם הראשונה שבה טבנקין הכריע כנגד הקבוצה הקטנה, הסגורה", מסביר כנרי. "האמונה שלו בשיתוף תמיד הלכה יד ביד עם הפתיחות לאנשים. השיתוף הטבנקינאי אינו סגור, ואינו מתמצה ביחסים אינטימיים. זהו שיתוף כעיקרון מארגן שממנו נובעת האינטימיות, אך זו אינה מגבילה אותו".

יצחק טבנקין (במרכז) עם ילדיו (מימין לשמאל): אהוביה, משה, חנה ויוסף. מלפנים: הנכד גלי. יוסף נקרא על שמו של יוסף זלצמן (ארכיון יד טבנקין)

כנרת היתה, לדברי כנרי, מעבדה החברתית: "גורדון שימש כנביא והוגה; ברל נלחם בפלגנות המפלגתית, והיה בכיר המתנסחים בכתב; טבנקין, איש של עקרונות, הדבק בהגשמה האישית ומוכן לשלם עבורה כל מחיר, היה אשף השכנוע. בדברו אל הלב היה הלב משתנה".

השיחות בין השלושה, בימי מלחמת העולם הראשונה, הם שהביאו לפריצת דרך – ניסיון לשים סוף למחלוקות הפנימיות בין מפלגות הפועלים השונות בארץ ולבסס את המוסדות שיטפלו בכל צרכי החיים של פועלי ארץ ישראל.

"טבנקין ראה בהתיישבות את חוד החנית"

בסוף מלחמת העולם הראשונה (1918) נערך ברחובות מפגש פועלים, שבו נשא ברל את נאומו המפורסם "לקראת הימים הבאים". האירוע הפיח רוח חיים ברעיון הערטילאי של בניין הארץ בדרך סוציאליסטית. שיתוף הפעולה בין מנהיגי קבוצות הפועלים השונות הוליד את "אחדות העבודה", שהייתה "מעמד הר סיני של הציונות", כדברי כנרי. "אחדות העבודה", הוא מסביר, "לא הייתה רק מפלגה, אלא מסגרת ליצירת המוסדות של תנועת העבודה".

ואכן, כעבור שנתיים ייסדה אותה חבורה את ההסתדרות הכללית, שירשה את התפקידים שהוגדרו במקור ל"אחדות העבודה". ארץ ישראל הייתה שרויה באותו זמן "בין מלכים": המלחמה הסתיימה, הטורקים סולקו, והבריטים עוד לא הספיקו לבסס את מעמדם. "את מרבית המוסדות הקמנו", אמר לימים טבנקין, "בשעה שהשלטון המדיני בארץ היה חלש, ואולי בזכות זה שהיה חלש".

ברוך כנרי. "טבנקין סרב לנהל מרחוק והיה תמיד בין המיישבים, ישן באוהל, חרש את התלמים" (צילום: אוריאל לוי)

תוך שנים ספורות קרמו עור וגידים מרבית המוסדות החברתיים שנעשו ל"מדינה שבדרך": חברת העובדים, קופת חולים כללית, המשביר המרכזי, סולל בונה, המרכז החקלאי, בנק הפועלים, מועדון ספורט הפועל, תנועת הנוער העובד, תיאטרון האהל, הוצאת "עם עובד", עיתון "דבר" ועוד.

כל אחד מחבורת מייסדי "אחדות העבודה" לקח על עצמו פרויקט: בן-גוריון עמד בראש ההסתדרות, ברל הקים את בנק הפועלים ואת 'דבר', דוד רמז ניהל את סולל בונה, וטבנקין הקדיש את עצמו להתיישבות. "טבנקין ראה בהתיישבות את החלוץ לפני המחנה, חוד החנית של תנועת העבודה", מסביר כנרי, "הוא סרב לנהל מרחוק והיה תמיד בין המיישבים, ישן באוהל, חרש את התלמים".

תל-חי: צלקת בחייו

'אחדות העבודה' שלחה את טבנקין להיות נציגה בגליל, ולפי חזונו, החלה לקום מפקדה ארצית להגנה על היישוב. האתגר המרכזי בו דנו היה ההגנה על יישובי הגליל העליון – שטח הפקר בין המנדט הבריטי בפלשתינה למנדט הצרפתי בסוריה ולבנון. הדיונים על הצורך לתגבר את הכוח הובילו את טבנקין לעלות לתל-חי זמן קצר לפני הקרב המפורסם, במרץ 1920. אבל טבנקין לא הגיע ליעד.

שני חברי תל-חי שפגש בדרך דרשו ממנו ללכת להזעיק תגבורת. לילדיו סיפר איך כמעט היה בקרב המכריע בתל-חי, ורק הגורל הרחיקו משם. העובדה שלא היה בין מגיני תל-חי נותרה בו כצלקת. לדברי כנרי, טבנקין היה זה שדחף מאחורי הקלעים להקמת ארגון "ההגנה", שאותו הובילו בן גוריון ואליהו גולומב.

גדוד העבודה ורעיון הקבוצה הגדולה

בינתיים, הבריטים התבססו בארץ והחלו להשקיע בהקמת תשתיות. לצורך כך הוקמו ביישוב העברי "גדודים" של פועלים שעבדו בסלילת כבישים, במחצבות וביתר הפרויקטים. הגדול מבין הגדודים היה 'גדוד העבודה וההגנה על שם יוסף טרומפלדור'. "התפיסה הייתה שאנחנו החלוץ לפני המחנה", סיפר לימים חבר עין חרוד, זאב דורסיני, "אנחנו נשב על הקרקע, נייבש את הביצות, נכבוש כבישים ונקים בתים, ואז נמשיך הלאה לנקודה הבאה. התיישבות נתפסה כזעיר בורגנות ולכן אנשי הגדוד התמידו בנדודיהם".

אך לאחר שהוקמה ההסתדרות, גדוד העבודה רתם עצמו אליה, והפך, כדברי כנרי, "להיות מעין 'צבא' שלה, הכוח המאורגן הגדול ביותר שפעל בארץ".

בדיונים שנערכו על יישוב שטח גדול במזרח עמק יזרעאל, שנרכש על ידי יהושע חנקין, גדוד העבודה נראה ככוח הזמין לקביעת עובדות בשטח. אלא שההתיישבות לא תאמה את אופיו של הגדוד. הפתרון נולד בזכות רעיון "הקבוצה הגדולה", שהגה שלמה לביא – קבוצה שתהיה התאגדות של מאות חברים המנהלים קופה שיתופית וסידור עבודה, בניגוד לקבוצות הקטנות והאינטימיות נוסח דגניה וכנרת.

חלוצים בקיבוץ עין חרוד, שנות ה-20. "מבחינתו ההגשמה האישית הייתה הכרחית" (ויקימדיה)

"תוכניתו של לביא", מסביר כנרי, "הייתה ליישב את גדוד-העבודה בעין-חרוד ולהקים שם 'קבוצה גדולה'. לשם כך נדרש לשכנע את מנהיגי ההסתדרות שיטילו על הגדוד את המשימה. טבנקין היה התומך הנלהב ביותר בתוכנית מבין מנהיגי ההסתדרות. הוא הבטיח ללביא שידאג לאישורה ויבוא להתיישב עם הגדוד בעין-חרוד. מבחינתו ההגשמה האישית הייתה הכרחית. מנהיגי ההסתדרות ויתרו כבר בשלב מוקדם על עבודת הכפיים האידילית לטובת עיסוקיהם הפוליטיים, כך למשל ברל, בן-צבי ובן-גוריון, אך לא כך טבנקין. למרות שהיה אב לשניים, הוא הצטרף לגדוד והלך לעין-חרוד. התנאים הקשים לא הרתיעו אותו. והקבוצה הגדולה", מוסיף כנרי, "הפכה  להיות האב טיפוס של הקיבוץ הארצישראלי, כפי שזה התקבע לאורך השנים ומוכר לנו כיום".

הגדוד בעין-חרוד: "אל תחשבי שקל פה"

גדוד-העבודה התיישב סמוך למעין חרוד ב-9 בספטמבר 1921. טבנקין ביקר אותם לראשונה לאחר עשרה ימים, ובדצמבר התיישב בעין חרוד, שם כבר היו מאות חלוצים, אנשי העליה השלישית, רובם בשנות ה-20 לחייהם, ואליהם הצטרפו כ-20 חברי כנרת, אנשי העליה השנייה שכבר היו בשנות ה-30 לחייהם, ומאסו בקבוצה הקטנה.

"כנרת, מקום שכזה לא היה עוד בעולם!", כתבה בתיה ברנר, "הנוף, הקשר הנפשי בין אנשי החבורה, משהו מיוחד היה בכל אלה. ובכל זאת עזבנו והלכנו לגדוד העבודה, כי לא בטחנו בהמשכיות הקבוצה הקטנה, והגדוד עורר אמון בקיומה של קומונה". גם נטלקה, אחותו של טבנקין עברה מכנרת לעין חרוד, אולם אמו, רעייתו אווה ושני בניו הצטרפו רק בהמשך.

טבנקין, 1942. "צריך הייתי ללכת" (ארכיון יד טבנקין)

"כבר שבוע ימים אני בגדוד", כתב טבנקין לאווה שנותרה בכנרת, "אל תחשבי שקל פה […] רק אתמול הסתדרתי באוהל עם מיטה. […] אני מרגיש נחמה שיצאנו מיפו ותל אביב והתחלנו בדרך לא קלה, קשה, מרה אך הכרחית. […] רע כי לחוד אנחנו, אבל צריך הייתי ללכת…".

"עין-חרוד הייתה בימים ההם כמו כרך קיבוצי גדול", סיפר לימים דורסיני, "בקרב החברה הגדולה היו חוגים וקבוצות. […] בארוחות ערב נהגו לשבת בצוותא. גם אחרי הארוחה האריכו שבת, לשיר ולשוחח […] החיים הסוערים, אם בחדר האוכל ואם על הגורן, לא הפריעו לעבוד קשה למחרת היום. מושג העבודה היה קודש הקודשים".

כנרי: "איך ראה עצמו טבנקין בעין חרוד – פועל? מתיישב? מנהיג? התשובה אינה פשוטה. מצד אחד הוא רצה להנהיג את הגדוד בדרך להקמת קומונה גדולה, ומצד שני ידע שחברי הגדוד לא יקבלו בקלות את הנהגתו. הדוגמה האישית הייתה לו לכוח. טבנקין חי בשני עולמות: בעין-חרוד מזה, ובהסתדרות ו'אחדות העבודה' מזה. הוא היה מופיע למועצות וישיבות הוועד-הלאומי, נושא נאומים בוועידות פועלים, ובו בזמן גם עובד בעין-חרוד ומשתתף בפעילות של הגדוד".

 הפילוג: "מכות דמים ופתיחת ראשים"

חזון "הקבוצה הגדולה" נתקל בקשיים ומחלוקות. ויכוחים מרים על אופי ההתיישבות ועל מידת הנאמנות להסתדרות, קרעו את הקבוצות. "הדברים הגיעו לידי פיצוץ", מספר כנרי על אחד הפילוג הראשון של התנועה החלוצית שארע במאי 1923 בעין חרוד. ההסתדרות הכריעה לטובתם של טבנקין ולביא, ודרשה מאנשי גדוד-העבודה העבודה לעזוב.

ההסתדרות קבעה כי הרכוש יחולק חצי-חצי בין עין-חרוד לבין הגדוד שישב בתל-יוסף, אולם הגדודאים הצעירים מתל-יוסף מרדו. "הם תפסו לידיהם את המשק", כתב טבנקין ביומנו, "ולא נתנו לחברי עין-חרוד אפילו את האוהלים והמיטות […] מבין 22 זוגות של בהמות עבודה נשארו בעין-חרוד, ובמקרה, שלושה זוגות […] המחלבה והעדר נמצאים כולם בתל-יוסף". הוא גם הוסיף כמה מילים על "מכות דמים" ו"פתיחת ראשים".

יצחק טבנקין מרצה באפעל. על הלוח כתוב: "קומונה – חברה שכל אחד תורם לפי יכולתו ומקבל לפי צרכיו" (ארכיון יד טבנקין)

גם הפלוגות של גדוד העבודה שהיו פזורות בארץ נקרעו. שנתיים וחצי לאחר הקמת ההסתדרות, שנה וחצי מאז העלייה לעין-חרוד, חזונם של טבנקין ולביא על "קבוצה גדולה", שתתפרש על כל עמק יזרעאל ותמנה אלפי חברים, נראה רחוק מתמיד.

אלא שטבנקין לא ויתר. הוא הצליח לרקום שותפות עם "חבורת העמק" – חבורה מהגדוד שרעיון "הקבוצה הגדולה" קסם לה. "היחסים שביניהם נותנים תוכן בכל מיני מילים שבין אדם לאדם. לזה קוראים ארוס". כתב לעצמו לאחר אחת השיחות שערך עם מנהיגי החבורה.

כך נולד הקיבוץ

טבנקין ניסח, עוד לפני הפילוג, טיוטות לתקנון של "קיבוץ עין-חרוד", תקנון שהתפתח והתגבש למודל של "קיבוץ-ארצי" – מעין סינתזה של 'הקבוצה הגדולה' ו'גדוד-העבודה', "קיבוץ שיש לו כמה משקים ופלוגות הפזורים בארץ, ומנוהלים ממזכירות אחת, עם קופה משותפת אחת", מסביר כנרי. "אחד העקרונות המובהקים ביותר בתקנון היה נאמנות מלאה להסתדרות – הקיבוץ שייך להסתדרות ונשמע לה".

התקנון הראשון של "קיבוץ עין-חרוד" מכיל, לדברי כנרי, את כל היסודות של הקיבוץ הארצישראלי: "קיבוץ פתוח, גדול וגדל, קליטה מתמדת של חברים חדשים, שילוב של חקלאות ותעשיה, אוטונומיה כלכלית לכל יישוב לסיפוק צרכי החברים, תנועה של ישובים שיתופיים המרכיבים יחד את הקיבוץ, אוטונומיה חזקה למזכירות הארצית". המודל הזה הפך ברבות השנים למודל של כל התנועות הקיבוציות.

יצחק טבנקין. "אחד העקרונות המובהקים ביותר בתקנון היה נאמנות מלאה להסתדרות" (צילום: אתר הכנסת)

דיונים לא פחות סוערים עסקו בשאלה איך תוגדר ההתיישבות – קיבוץ, איגוד, או ברית התיישבותית. טבנקין תמך ב"קיבוץ": "קיבוץ קיים בעין-חרוד, פה המרכז, פה הניסיון, החינוך, ולכן צריך שיהיה קיבוץ, וכאשר נתאחד עם תל יוסף זאת תהיה כבר ברית". ברל סבר שאם המשק הוא קיבוץ, נחוץ שם אחר לאיגוד הקיבוצים. לבסוף נערכה הצבעה והוחלט לקרוא לארגון הארצי "קיבוץ עין-חרוד",  ולמשק בעין חרוד "ישוב קומוניסטי", כהצעתו של טבנקין. המילה קיבוץ דבקה עם הזמן גם בארגוני המסגרת ("הקיבוץ הארצי", "הקיבוץ המאוחד", "הקיבוץ הדתי") וגם בשמות המשקים (קיבוץ יגור, קיבוץ גשר וכו').

"הוא לא עשה עניין מהצניעות שלו"

התפיסה שהקיבוץ הוא מטרה ודרך מרכזית של תנועת הפועלים, של הציונות, באה לידי ביטוי מיוחד בוועידה הרביעית של "אחדות העבודה", שנערכה בעין-חרוד במאי 1924. "74 צירי הוועידה 'תרמו' יום עבודה במשק בטרם החלה הוועידה", מספר כנרי, "זה היה אחד השיאים של טבנקין כמנהיג. הנה כל חבריו, מנהיגי תנועת העבודה, מתארחים אצלו בעין-חרוד וטועמים את טעם חייה".

משפחת טבנקין עצמה עברה רק באותם ימים מאוהל לצריף עץ, הבית הראשון שלה מאז שעלו ארצה. טבנקין לא התייחס לכך אפילו לא ביומנו האישי. "הוא לא עשה עניין מהצניעות שלו", אומר כנרי, "הוא לא חי בדלות כדי להוכיח משהו, זה פשוט מי שהוא היה".

בדיוני הוועידה תפסה שאלת הקבוצה הגדולה והמושב מקום מרכזי. "בסופו של הדיון בשאלת ההתיישבות", דווח בעיתון "הארץ", "סיכם טבנקין: 'אל לה לאחדות העבודה […] להשלים עם הקיבוץ הסגור. הקומוניזם שלנו לא יכול להיות שותפות של חברים בלבד, אלא קומונה הפתוחה לחברה כולה, לא רשות וקניין של מתיישבים, אלא רשות וקניין של המעמד כולו".

באותם ימים היו לעין-חרוד כמה פלוגות, שכל אחת מהן מנתה עשרות עד מאות חברים: חבורת "מעבר" בפתח תקווה, חבורת "אחוה" ליד חיפה, "אחדות" בירושלים ועוד. הפלוגות נוהלו ממזכירות הקיבוץ שישבה בעין-חרוד, אולם במשק עין-חרוד היו גם חברים שלא ראו את עצמם כחלק מהתנועה הארצית, אלא חברי עין-חרוד בלבד. "המתחים געשו", מספר כנרי, "עד מהרה התחלקה עין-חרוד שוב לשני זרמים: 'המשקיסטים', בהנהגת לביא, שהתנגדו לקיומה של תנועה ארצית, וחלקם אף חתרו נגד השיתוף הכלכלי; ולעומתם 'האידאים', בהנהגת טבנקין ו'חבורת העמק'".

 "הרדאר של המאה ה-20"

בעיצומן של המחלוקות הסוערות בעין חרוד, נשלח טבנקין עם משפחתו לשנה בפולין, כדי ליצור קשר עם תנועת "החלוץ" ותנועות הנוער הציוניות במזרח אירופה, ולחזק את העלייה לארץ. "טבנקין ערך שני מסעות גדולים למזרח אירופה", מספר כנרי, "בימים נתן תורה בחלוצים, בלילות ישן על השולחנות בחדרי האוכל של חוות ההכשרה. הוא סיפר להם על השמדת יהדות אירופה שבפתח, והציג את העלייה לארץ כפתרון ריאלי יחיד". לא בכדי אמר עליו בני מרשק, קצין החינוך וההסברה (הפוליטרוק) של הפלמ"ח: "הוא היה הרדאר של המאה ה-20".

יצחק טבנקין (משמאל), אנטק צוקרמן ויוסקה רבינוביץ, בטקס יום השואה בקיבוץ לוחמי הגטאות. "בימים נתן תורה בחלוצים, בלילות ישן על השולחנות בחדרי האוכל של חוות ההכשרה" (ארכיון יד טבנקין)

התסיסה בעין חרוד נמשכה. גם "הפסקת האש" שהציע ברל, לתקופת היעדרותו של טבנקין, לא הרגיעה את הרוחות, ואנשיו של טבנקין הפצירו בו לחזור לארץ. מיד עם שובו, התגייס לעצירת הסחף והציע להקים תנועה ארצית של קיבוצים, מחוברת אל קיבוצי ההכשרה שבגולה, שם מצויות רזרבות עצומות של חלוצים הכמהים לעלות לארץ ולהגשים בחיים שיתופיים.

 הקיבוץ המאוחד "נולד בחשאי"

"קיבוץ עין חרוד" כלל אז חמישה משקים וכעשר פלוגות עירוניות, והיה לגוף ההתיישבותי הבכיר. באוגוסט 1927 התכנסו בחדר האוכל של פלוגת "קיבוץ עין חרוד" בפתח תקווה, נציגי הגופים שהכריעו על הקמת התארגנות חדשה – הקיבוץ המאוחד. בין המשתתפים: הקיבוצים עין חרוד, הכובש, ווהלין והשומר הצעיר הרוסי; ברל כצנלסון כנציג ההסתדרות; תנועת הנוער העובד והצופים העובדים. "מועצת האיחוד לא הייתה חגיגית", אומר כנרי, "היא נערכה הרחק מעיני הציבור. ארגון שיהיה לו חלק משמעותי כל כך בבניין הארץ נולד בחשאי".

לפי תוכניתו של טבנקין, משקי הקיבוץ המאוחד קלטו כעבור שנים את הפלמ"ח, במתכונת של חצי שבוע עבודה, חצי שבוע אימונים, מה שאפשר לבסס את הכוח הצבאי הסדיר הראשון של היישוב. "בימי הפלמ"ח גדלה עוצמת הקרנתו בבת אחת", ספד לטבנקין הסופר משה שמיר, "מפקדי הפלמ"ח היו תלמידיו, תנועתו הקדישה לפלמ"ח את תמצית ישותה, יותר מכל תנועה אחרת, יותר מכל התנועות והארגונים האחרים גם יחד".

יגאל אלון (מימין), ממפקדי הפלמ"ח, ויצחק טבנקין בטקס של הפלמ"ח. "מפקדי הפלמ"ח היו תלמידיו" (ארכיון יד טבנקין)

ולא רק לפלמ"ח. תרומתם של חברי הקיבוץ המאוחד, בחקלאות, בתעשייה, בתרבות, בחינוך ובכל שדה אחר של החיים, הייתה ליסוד מרכזי בתהליך התקומה של העם היהודי בארץ ישראל. הקיבוץ המאוחד מנה עשרות קיבוצים (80 משקים ב-1950) לאורכה ולרוחבה של המדינה, נקודות עם מאות חברים שקבעו את גבולותיה; הוא העמיד את עצמו לטובת מפעל ההעפלה, וקלט (וקולט עד היום) מאות אלפי עולים, בהם רבבות מ"עליית הנוער". מה שהתחיל בעין חרוד היה לגרעין הקשה של התנועה הציונית.

"הוא היה אדם מקשיב ומשוחח"

"כמזכיר הקיבוץ", אומר הנכד טל טבנקין, כעבור כ-100 שנה, "אני מעביר החלטות כבדות משקל, שונות ב-180 מעלות מרוחו של סבא, ואני תוהה מה הוא היה אומר על זה. האם היה אומר דברי תוכחה? אני לא חושב, הוא לא היה אדם כזה. האם היה מבין את השינויים העוברים עלינו? אולי. אני מאמין שקודם כל היה מקשיב לי בעניין. סבא הצטיין בהקשבה".

יצחק טבנקין (מימין) עם שניים מילדיו, חנה ומשה, 1941. "כוח ההנהגה שלו ירד משום שהוא לא היה פוליטיקאי" (ארכיון יד טבנקין)

למרות תרומתו של טבנקין לכל אלה, דמותו כמעט ונשכחה. "לאחר הקמת המדינה כוח ההנהגה שלו ירד משום שהוא לא היה פוליטיקאי", אומר הלמן. "היה מי שדאג לצמצם את טבנקין כאילו עסק בהתיישבות גרידא. ציירו אותו כפלגן זועם שמקבל סיפוק ממדון וויכוח, וזה ממש לא מי שהוא היה. הוא היה אדם מקשיב ומשוחח עם לב רחב, אדם שיודע להכיל מחלוקות וויכוחים. ידע גם להתפשר. ההשכחה שלו נעשתה בכדי לשחוט את המיתוס".

אבל לא כולם שכחו. "טבנקין לימד אותנו תפיסת עולם שאינה מתחנפת ומתפשרת ביחס למגדלור הערכי ציוני", אומר ליאור שמחה (44), מקיבוץ נצר סירני, מנכ"ל התאחדות מגדלי הבקר בישראל, "את זה אנחנו חייבים להפנים, לדעת להוביל תפיסת עולם ולגרום לרוח לנשב. הקיבוץ הוא שליח, חלוץ לפני המחנה. הגיע הזמן שנהיה השליחים של החברה הישראלית".

ליאור שמחה. "טבנקין לימד אותנו תפיסת עולם שאינה מתחנפת ומתפשרת" (צילום: אלבום פרטי)

עוז אברהם (31), דובר תנועת המחנות העולים: "מספרים שטבנקין הגיע פעם לסמינר של התנועה ודיבר במשך יום שלם מהבוקר עד הלילה. לטבנקין זכויות רבות בעיצוב דרכה של התנועה לאורך השנים, כאשר היסודות אליהם דחף היו תמיד הסוציאליזם והציונות".

עוז אברהם. "היסודות אליהם דחף היו תמיד הסוציאליזם והציונות" (אלבום פרטי)

תומר שמוקלר. "טבנקין טען כי נפש האדם מצויה תמיד במאבק בין טוב לרע" (אלבום פרטי)

"טבנקין טען כי נפש האדם מצויה תמיד במאבק בין טוב לרע, וחיי הקבוצה והקיבוץ יש בכוחם לסייע לצדדים היפים של האדם לצאת אל האור", אומר תומר שמוקלר (37), דובר תנועת דרור ישראל, "טבנקין בחר בדרך השיתוף, וקשר את תנועות הנוער למסלול ההגשמה. אני מקווה שדרור ישראל תוכל להיות ממשיכת דרכו".