במוצאי שבת חורפית בשנת תרפ"א (כ"ג בכסלו, ה-4 בדצמבר 1920) התכנסו המוני פועלים ופועלות סביב אולם בית הספר למלאכה בטכניון שבחיפה. בתוך האולם נכחו 87 נציגים של 4,433 פועלים ופועלות מרחבי הארץ. חשש ותקווה אחזו בבאים, האומנם יצליחו להגשים את משאלת הלב לאיחוד המחנה החלוצי? שאלה שהטרידה את מנוחתם זה כעשרים שנה, אך מוצא אין.

שקט מתוח שרר בין הנוכחים. ריח זיעה אפף את האולם הקטן שהיה צפוף עד אפס מקום. הכול היו דרוכים בציפייה לבאות, לאחר שעה של ויכוחים סוערים. גם הדי הקולות שבחוץ שככו. קהל הפועלים, שהתכנס סביב האולם בלילה החיפאי הקר, הבין את גודל השעה. כישלון האיחוד בפתח תקווה העיב על רוחם, וכמו בישר על המתרגש לבוא.

והנה הגיעה שעת ההכרעה, הנעבור? הס הושלך באולם עת דוד רמז, היושב ראש, הקריא את הצעת ההחלטה. קולו פילח את הדממה, ומילותיו ירדו כגשמי ברכה על הלבבות הצמאים. אט אט נספרו הידיים המורמות, והלב סירב להאמין. חלום רב-שנים ולמוד כישלונות התגשם.

אישור ההצטרפות מהווה הסכמה לתנאי השימוש באתר

״נוצרה ההסתדרות הכללית של פועלי ארץ-ישראל״, הכריז היושב ראש. שמחה אדירה סחפה את נציגי הפועלים ואת קהל הנוכחים בחוץ. שאיפת אוויר ראשונה לאחר מאמץ ממושך, ריאותיו של המחנה הפועלי בארץ הלכו והתמלאו אוויר.

אבל כבר עם תחילת הדיון הבא שוב החלו הוויכוחים בין המחנות, ועננה כבדה איימה על תקוות האיחוד. המחנה הפועלי התפלג לסיעותיו. ״אחדות העבודה״ מושכת לאיחוד מלא וכולל, ואילו ״הפועל הצעיר״ מזהירה מפניו. יש גם מי שמפריעים למהלך הדיונים וקוראים לאחדות פועלי העולם, תוך שהם נושאים דברים ביידיש. כנגדם קמים נציגים רבים הדורשים לסלקם מהמחנה.

מן היציע קם לפתע יוסף חיים ברנר ותובע את זכות הדיבור. ״אבל הוא אינו נציג, איך ידבר?״ שואל היושב ראש. מעמקי זקנו השחור תבע ברנר את "זכות הזעקה". כי עת איחוד המחנה היא, ולא עת לפלפולי דברים. דבריו שיצאו מן הלב הדהדו בין קירות האולם ופרצו אל הקהל שהסתופף בחוץ.

ברנר היה לקול מצפונם של הפועלים ומראהו כשל נביא תוכחה. דבריו ביטאו את השכול והכישלון שאחזו במחנה הפועלי בארץ ישראל ערב הוועידה.

מול ברנר ניצב זקן הפועלים, א. ד. גורדון. בגדיו רוסיים, זקנו מלבין וארוך. גורדון חרד לגורל העבודה היהודית בשל זרם הקומוניזם שהלך וסחף את העולם. הוא חשש שבעקבותיו הפועל העברי יאבד מייחודו ושהתרבות הפועלית תינתק משורשיה היהודיים. מילותיו השקולות והנרגשות הדהדו בלב חניכיו שיצאו להגנתן של העברית והעבודה, תוך שהם עומדים בנחרצות על הכרח קיומן של המפלגות כסכר המגן מסחף הסוציאליזם הבינלאומי. כנגדם ניצבים ראשוני הקומוניסטים ומטיפים לאחדות עם הפועל הערבי.

מתוך הקהל קמו עדה פישמן, יעל גורדון וחנה מיזל, ותבעו את כבודן של הפועלות. הרי גם הן לוקחות חלק במפעל התחייה, ומן הראוי שיהיה להן מקום בהסתדרות. יצחק טבנקין הציע להקצות שני מקומות במועצה לנשים. הקהל נענה וקיבל הצעתו"

הימים קשים והרי גורל. מלחמת העולם הראשונה הסתיימה, הדי הקרבות שככו והצהרת בלפור מעוררת תקווה בלב החולמים והמגשימים. היישוב בארץ, ובתוכו המחנה הפועלי-חלוצי, אך זה מתאושש מתלאות המלחמה והמשבר הכלכלי, והנה נדמה כי המוני העם צובאים על שערי הארץ. הנצליח לתת להם תשובה והצלה?

הלב מבקש את איחוד הפועלים הכולל בהסתדרות אחת, אך עדיין קיימים הבדלי גישות בין אנשי "הפועל הצעיר" ו"אחדות העבודה".

ברל כצנלסון, איש "הבלתי מפלגתיים" וממקימי "אחדות העבודה", דרש איחוד מלא וביטול המפלגות לאלתר למען גוף אחד – הסתדרות העובדים הכללית בארץ ישראל. ״ציבּוּר הפּוֹעלים אמנם אינוֹ מאוּחד איחוּד הסתדרוּתי, אך הוּא מאוּחד בּמעשׂיו, בּחייו, בּתקווֹתיו, איחוּד חיוּני. הציבּוּר הזה הנהוּ חטיבה אחת בּתוֹך היהדוּת, והוּא ניתן למשיסה ולקטטוֹת פּנימיוֹת הקוֹרעוֹת אוֹתוֹ לגזרים… אם נצליח להניח פּה יסוֹד לקהילת העוֹבדים בּארץ, נעשׂה דבר גדוֹל. עיני ארבּעת אלפים עוֹבדים נשׂוּאוֹת אלינוּ וּמצַווֹת עלינוּ: התגבּרוּ!״.

מנגד עמדו על דעתם אנשי "הפועל הצעיר" שביקשו איחוד לענייני עבודה תוך שמירת ההבדלים בענייני התרבות ושימור המפלגות. שניים אוחזין בטלית, אלה מושכים לכאן ואלה לכאן. החלוצים שזה מקרוב באו ניסו לתווך ולהגיע לעמק השווה.

דוד בן גוריון, לימים מזכיר ההסתדרות, ששהה באותה עת בשליחות בלונדון שלח איגרת לבאי הוועידה. הוא תבע מהם להתאחד ולהיות מסד ויסוד לבניין החברה היהודית המתחדשת בארץ ישראל. חברת עובדים שבה כל אדם יחיה מעמלו, ללא ניצול.

הוויכוחים נמשכו וביניהם עלה גם קולם של פועלי תימן, נידחי המחנה. הם סיפרו על כאבם ועל העוולות כלפיהם. לשמע הדברים דממו הנציגים והרכינו ראש. הוועידה החליטה לתת שני מקומות במועצה לנציגי הפועלים התימנים.

מתוך הקהל קמו עדה פישמן, יעל גורדון וחנה מיזל, ותבעו את כבודן של הפועלות. הרי גם הן לוקחות חלק במפעל התחייה, ומן הראוי שיהיה להן מקום בהסתדרות. יצחק טבנקין הציע להקצות שני מקומות במועצה לנשים. הקהל נענה וקיבל הצעתו.

תמה מסכת ההצבעות והחלום היה למעשה. צוואתו של הלוחם היהודי הנערץ, יוסף טרומפלדור, להקמת מחנה פועלי אחד התגשמה.

דוד זכאי, איש "אחדות העבודה", איש תרבות וספר, נבחר למזכיר הזמני הראשון. לימים יאמר זכאי "יצרנו בריאה חדשה שלא הייתה כדוגמתה – הסתדרות פועלים, שאינה מבוססת רק על עניינים מקצועיים, על מלחמת מעמדות, אלא הסתדרות הבאה לבנות מעמד פועלים, לבנות עם".

לאחר חמישה ימי מאבק והתעלות ננעלה הוועידה, וכמו ממעמקים פרצה שירה שהייתה לתפילת הרבים ומחול שהיה לחיבוק מאחד בין אחים ובין אויבים משכבר. עתה ניתן להדליק את נרות החנוכה באש האחדות והמעשה. הנה הם שבים איש ואישה לעבודתו ולעמלה, לבניין הארץ והעם.

חצי שנה לאחר הוועידה נרצח ברנר עם חבריו הסופרים בפאתי תל אביב. יום לאחר חג הפועלים, ה-2 במאי 1921.

***

עם הקמת ההסתדרות ניתנו בידי החלוצים והפועלים הכלים לבניית התשתיות הפיזיות, הכלכליות והחברתיות של היישוב בארץ ישראל.

על בימת הוועידה עלו בזה אחר זה האישים והגופים שהיו למכריעים בבניית היישוב והקמת המדינה בשנים שלאחר מכן. בן גוריון התמנה לראש הסוכנות היהודית ולאחר מכן לראש הממשלה הראשון של ישראל.

הוועידה הראשונה סימנה את הדרך למחנה הפועלי-חלוצי, להיותו הציבור הדומיננטי בבניית היישוב והמדינה. מנהיגיו ראו למרחוק, והיה להם העוז להחליט על איחוד מחנה הפועלים למרות המחלוקות. מי יודע מה היה קורה אילולא הוקמה ההסתדרות לפני 100 שנים.​