דבר העובדים בארץ ישראל
menu
יום חמישי י"ח באדר ב' תשפ"ד 28.03.24
19.1°תל אביב
  • 17.6°ירושלים
  • 19.1°תל אביב
  • 16.9°חיפה
  • 17.9°אשדוד
  • 19.7°באר שבע
  • 23.6°אילת
  • 15.9°טבריה
  • 19.7°צפת
  • 17.6°לוד
  • IMS הנתונים באדיבות השירות המטאורולוגי הישראלי
histadrut
Created by rgb media Powered by Salamandra
© כל הזכויות שמורות לדבר העובדים בארץ ישראל
דעות

דעות / אין סיבה להתרגז על הענקת פרס נובל לספרות לבוב דילן

ההכרזה על חתן הפרס יוצא הדופן עוררה סערה בקרב חוגים ספרותיים שטענו כי אינו משורר. הפילוסוף הצרפתי ברנאר-אנרי לוי טוען כי דילן מגלם את רוח השירה הגדולה באופן כל כך מלא שאין ראוי ממנו.

בוב דילן (צילום: Francisco Antunes  flickr)
בוב דילן (צילום: Francisco Antunes flickr)

הו, כמה זעם ההכרזה על זכייתו של בוב דילן בפרס נובל לספרות בקרב המעופשים! איזו זעקת שבר עלתה מהאקדמיה – לא השוודית, דרך אגב, אלא זו של הכנסייה העולמית של הספרותולוגיה.

אפשר היה ממש להרגיש את הפניקה שאחזה בביורוקרטיה הספרותית, הלכודה בוודאויות מבוססות התחשבנות קטנונית, בנבואות חצי אפויות ובשינויי עמדות ערמומיים. האם הייתה הבחירה בדילן פוליטית או לא-פוליטית? למה אמריקני? למה לא אישה? או קול, כל קול שהוא, של מיעוט נראה לעין? אולי היה צריך לזכות ההוא שמחכה כבר 20 שנה? או אולי זה שאיבד כבר תקווה?

האמת, לא נעימה ככל שתהיה לקפוצי השפתיים, היא שהענקת פרס נובל לספרות לסופר שחיבר ספר אחד בלבד לא מפתיעה יותר מהענקתו לדאריו פו (מחזאי איטלקי שזכה בפרס ב-1997, ד.ר.) או לווינסטון צ'רצ'יל (שזכה בפרס בשנת 1953, ד.ר.).

והנה אמת גדולה יותר אפילו: הענקתו לאחד מהמשוררים הפופולריים האחרונים שלנו, קרוב רחוק של הזמרים הנודדים מהעבר, ששרו על בדידות ועזובה; לִמְשׁוֹחַ טרובדור, משורר אחוות הנשמות הבודדות והאבודות; להכתיר את מחברן של בלדות שהיו, אם לשאול את אמרתו של אנדרה סוארה על ארתור רמבו, "רגע בחיים" עבור אנשים רבים כל כך במאות העשרים והעשרים ואחת, הגיונית הרבה יותר מלשלוף מהכובע איזה רוּדוֹלְף כְּרִיסְטוֹף אוֹיִקֶן (פילוסוף גרמני שזכה בפרס בשנת 1908, ד.ר.) חסר חשיבות או לבחור בסילי פרידום האומלל במקום בטולסטוי (שזכה בפרס ב-1901 משום שמועמדותו של טולסטוי הוגשה בצורה לא-תקנית  ולכן לא היה זכאי לקבלו. זכייתו עוררה מחאה נרחבת., ד.ר.).

ברור שצדקנות לא צריכה להיענות בצדקנות. אך כשנתקלים באלו שצועקים "זו לא ספרות! זו פשוט לא ספרות!" מתעורר הפיתוי לצדד בפרנסיס פונז' שציטט את  לוטראמון כשהגדיר את המשורר כטרובדור שבאמצעות הענקת "קול לדברים" הופך להיות "האזרח השימושי ביותר בשבט".ומי נופל תחת הגדרה זו טוב יותר ממי שחיבר את "Chimes of Freedom" או "Long and Wasted Years", שמפיחים חיים במה שהמבקר גרייל מרקוס כינה "הרפובליקה הבלתי נראית" של התרבות האמריקנית?

מתעורר הפיתוי לצדד גם במלארמה, שדחק בנו, באותן מילים פחות או יותר, "לתת משמעות טהורה יותר למילים של השבט". שוב, מי נענה לקריאה זו יותר מאמן הקולאז' הזה, זיקית זו של ציטוט ואינטר-טקסטואליות, התמלילן הלקוני הזה, האלכימאי הורבאלי שהעביר את חייו בהמצאה מחדש של מילים של אחרים כמו גם של מילותיו שלו,  שחשף את הגחלים הלוחשות של העידן הנוכחי מתחת לעפר התבוסות של ההווה, שהפך את העופרת ששמע ברדיו לזהב?

חשבו, למשל, על ההפרדה המוכרת בין רַשָּׁם, שעושה שימוש אינסטרומנטלי בשפה, לבין הכותב, שטווה ממנה משי. האם דילן לא רמז למשהו דומה כשאחרי שנים של מאבק למען זכויות אדם, התנגדות למלחמת ויאטנם, ותמיכה במהפכה הפמיניסטית, נתן לאחד משיריו היפים ביותר את השם "אני לא שם" ("I’m Not There"), במובן של אני לא כאן יותר, לא המשרת שלכם יותר, שלום ולהתראות לכל זה?

אבל השאלה האמתית נמצאת במקום אחר. התרגיל המכריע ביותר יהיה להשוות תפוחים עם תפוחים ואת מי שחיבר את "Blonde on Blonde" עם בני זמנו הבולטים.

דילן הוא קרואק שיודע לשיר. הוא בורוז שהוסיף מוזיקה למצעד הגדול של דור הביט, עם המסיבות הפרועות והארוחות העירומות שלו. הוא מה שאלן גינסברג אמר כשתיאר את ההלם שלו כששמע לראשונה את "A Hard Rain’s A-Gonna Fall" ב-1963, שיר שההטעמות והמשקל שלו, ששינויי הדגש הפתאומיים שלו, שהמסע שלו אל לב המילים והדמיון מהדהדים את הספרות הטובה ביותר בכל הזמנים – אבל עם מוזיקה!

האם אנחנו עומדים לנטור על כך טינה לדילן, להאשים אותו בחטא של הרכבת מקצבי הבלוז והקאנטרי על אלו של התנ"ך, ויליאם בלייק ו-וולט וויטמן? למה אנחנו צריכים למנוע מחבר להקת "סיבוב ההופעות הבלתי-נגמר" (יותר מאלפיים הופעות חיות!) את הכבוד שניתן ללא היסוס לכותב "בדרכים"?

היה זה המשורר והסופר לואי אראגון, אני חושב, שאמר שהלחנת שיר היא כמו מעבר משחור-לבן לצבע. אראגון, המשורר הנערץ על ליאו פרה (משורר, מלחין וזמר צרפתי בן המאה ה-20, ד.ר.) ואחרים, האמין ששירה שלא שרים אותה היא שירה חצי מתה.

אם כך, נראה שדילן היה היחיד בדורו שהצליח לגלם במלואה את המוזיקליות הכל כך ההכרחית כל כך לשירה גדולה, הקול השני שרודף כל משורר, זה שהוא בדרך כלל מעביר אל אלו שמדקלמים או קוראים את שירתו, הכוח שהוא האמת האולטימטיבית והסודית של השיר שיש מי שאיבדו את שפיותם – פשוטו כמשמעו ובאופן טרגי – בניסיון לשחרר אותו מכלוב המילה הכתובה.

זמר נודד ומשורר אפי. מהפכה פואטית-מוזיקלית של איש אחד ומכלול יצירה אחד. אני רוצה להאמין שתצוגת תכלית זו – ההברקה הגאונית המתמשכת והצעירה לנצח – היא מה שזיהתה ועדת הפרס בבחירה להעניקו לדילן.


ברנאר-אנרי לוי הוא הוא אינטלקטואל, פילוסוף, סופר, קולנוען ואיש עסקים צרפתי-יהודי. ממייסדי תנועת "הפילוסופים החדשים".

פורסם במקור ב-Project Syndicate, תורגם על ידי שי וינבלום.

דבר היום כל בוקר אצלך במייל
על ידי התחברות אני מאשר/ת את תנאי השימוש באתר

כל העדכונים בזמן אמת

הירשמו לקבלת פושים מאתר החדשות ״דבר״
נרשמת!