הסרט התיעודי "שאריות" עוקב אחרי הכלכלה הסמויה מן העין של אספנות הגרוטאות, ומתחקה אחר סיפורם של החפצים שאנו משליכים. בדרך, הוא מצליח לומר כמה דברים מעניינים על האנשים שאוספים אותם, ועל רובנו, שמשליכים אותם בלי מחשבה נוספת.

יחיא (זכריה) גיבלי הוא אספן בן 85, שמסוגל לראות את הערך השימושי והמסחרי בכל ערימות החפצים המושלכים לרחוב בישראל אחרי שאיבדו את ערכם בעיני בעליהם. כשהוא מרים פסנתר צעצוע תקין, הוא לא מבין מי השליך דבר כזה לרחוב. הצעצוע, לצד מציאות אחרות, מועמס למכונית הסוסיתא של גיבלי, בעצמה רכב אספנות, והוא יוצא למכור את השלל שנאסף לסוחר הבא. ההתחקות אחר פסנתר הצעצוע, שינדוד בין סוחרים בישראל ובשטחי הרשות הפלסטינית, עד שיירכש על ידי משפחה ביישוב הבדואי חוּרַה, להנאת הילדים, חושפת תעשייה משמעותית המתנהלת מתחת לרדאר.

יחיא גיבלי. מתוך הסרט "שאריות", בבימוים של ורד ירוחם ואורן רייך.

בעבר, בתקופתה כמשק מתפתח, שררה בישראל תודעת מחסור והיה מקובל שילדים קיבלו חבילות בגדים מקרובים מארצות השפע. לאחר מכן, עברו הבגדים לאחים ולאחיות הקטנים יותר. השיפור הכלכלי הוליד גם שינוי ערכי. כיום החדש, הנוצץ, המשודרג והקנוי, נחשבים עדיפים על העמיד, על המתוקן ועל חפצים מתוצרת עצמית. הסרט משקף בצורה מעניינת, יומיומית ובלתי דרמטית את "שרשרת המזון" המעמדית בין מי שיכול להרשות לעצמו לקנות את הדברים החדשים ולשדרג לעתים תכופות, כל הדרך עד למי שניזון מהשאריות של השאריות.

אספני הגרוטאות יוצאים עם אור ראשון ומלקטים מרחובות הערים את הרהיטים, המכשירים והבגדים. כמעט כולם מתנקזים לבסוף לכמה נקודות: שוק הפשפשים ביפו ושוקי הגרוטאות ברמלה ובמזרח ירושלים. מה שלא נמכר שם נמכר לפי משקל לסוחרים מהרשות הפלסטינית.

בעבור הסוחרים מהשטחים, הזבל הישראלי הוא מכרה זהב, לעתים תרתי משמע. מכשירי חשמל נמכרים מחדש, או נשלחים לתיקון. אלו שלא, נמכרים לסוחרי מתכות, המוציאים מהם זהב, אלומיניום ומתכות נוספות. כלכלה זו מתנהלת כמעט תמיד במזומן, ללא רישום מסודר, בהתמקחות מתמדת, ועל פי מזלם של המוצאים הראשונים שהופכים אשפה לסחורה. לא יכתבו עליה כתבות פרופיל מחמיאות בעיתונים הכלכליים, לא ידווחו עליה לרשויות המס, ובדרך כלל גם לא יכתבו עליה שירים או יעשו סרטים.

כאן נכנס לתמונה הצמד אורן רייך (במאי וצלם) ו-ורד ירוחם (במאית ועורכת), שמציבים במרכז התמונה את האספנים שמתפרנסים מגרוטאות, ערבים ברובם אך מכריזים "אלטע זאכן" (צירוף שמקורו ביידיש ופירושו "דברים ישנים"). מבין היהודים, לא היה קל למצוא אספנים שיהיו מוכנים להצטלם, עובדה שחושפת במעט את הקונפליקט בו הם נמצאים – אנשים שמתפרנסים בזכות תרבות הצריכה בגלגול הכי נזיל שלה, של "להשתמש ולזרוק", אך יודעים שבחברה הישראלית דווקא הדברים החדשים והנוצצים הם סמלי הסטטוס.

"זה קשור בסיבות של בושה, יש כאלה שלא רוצים שהילדים שלהם יראו אותם אוספים גרוטאות וגם לפעמים החשש לתפוס את תשומת הלב של הרשויות. היה קשה מאוד להשיג שיתוף פעולה. בקרב האספנים הערבים היה יותר קל", הסביר רייך.

רייך וירוחם משלבים בסרט צילומים רגילים לחלוטין מתנועת הקונים בקניונים. הפסקול – פרסומות המעודדות אותנו לקנות עוד ועוד דברים חדשים – מקבל משמעות בלתי רגילה לחלוטין, כשאנו נחשפים לעולמם של האספנים. עוד הברקה בסרט היא ההתלוות לזוג מתקיני טלוויזיות שמספרים איך "אנשים תמיד אוהבים כשאנחנו באים. יש פעמים שרק האישה בבית והבעל מתקשר ומבקש שלא נתקין ונחכה לו. הם אוהבים בעיניים לראות את הטלוויזיה החדשה בזמן ההתקנה".

העונה החזקה ביותר בחיי האספנים היא לקראת חג הפסח, בו עם ישראל נוהג לפנות כמויות גדולות של חפצים מהבית ולרכוש חדשים במקומם. תרבות הצריכה וההשלכה לפח היא חלק כה משמעותי מחיינו, עד שחלק מהסוחרים מעדיפים להמתין עם הסחורה הזו כמה שבועות, בגלל שההצפה בתקופת הפסח מורידה את המחירים. גם מחוץ לעונה, מכשירי טלוויזיה או מחשב נייד ואפילו מקרר יכולים להימכר בפחות מ-100 ש"ח.

מתוך הסרט "שאריות", בבימוים של ורד ירוחם ואורן רייך.

בעבור הסוחרים מהשטחים, אישור כניסה לישראל פירושו שדרוג גדול בפרנסה, בזכות היכולת לאסוף את השאריות ישירות מערי ישראל, ולעקוף את הסוחרים הישראלים, יהודים כערבים. מכיוון שלרובם אין אישור כזה, זירות המסחר בגרוטאות הן גם נקודת מפגש בין שתי הכלכלות.

"הקשרים הכלכליים בין הפלסטינים לישראלים הם חזקים פי מאה מכל הסיפורים הרגילים שאנחנו חשופים אליהם", סיפר רייך. הסחר בגרוטאות הוא רק חלק מקשרים הדוקים בין הכלכלות במשק האנרגיה, התשתיות והמחצבים. הסכם הגז בין היזמים הישראלים לחברת החשמל הירדנית, לווה בדרישה לדריסת רגל משמעותית של הירדנים ביצוא לשטחי הרשות הפלסטינית.

השיקולים בגללם אדם יעדיף לזרוק לזבל, מה שאדם אחר יבחר להשתמש, למכור או לשלוח לתיקון הם לא רק שיקולי נוחות או שיקולי יוקרה וסטטוס. הם מגובים בהבדלי הכוחות יוצאי הדופן בין הכלכלה הישראלית לזו הפלסטינית, כאשר המרחק הפיזי ביניהם הוא קטנטן ותנועת הסחורות קלה יותר מתנועת האנשים. הסרט מלווה אותנו גם אל מעבדות התיקונים שבשטחים, ואל מחסני הסחורות בחלחול ובית עווה, שם מה שנאסף בישראל כאשפה, מתוקן מנוקה ומוצג לראווה כמוצר חדש לחלוטין, כולל ניילונים.

מתוך הסרט "שאריות", בבימוים של ורד ירוחם ואורן רייך.

לצורך הסרט הקליט המוזיקאי אבי בללי ('נקמת הטרקטור') גרסה עברית לשיר – The Age Of Self של הזמר רוברט ווייאט, שנכתב בשנת 1985 בבריטניה, בשנות שלטונה של מרגרט תאצ'ר השמרנית שפעלה לריסוק ארגוני העובדים ומעמד הפועלים הבריטי בכללותו.

יחד עם הכנרית גליה חי, השיר מלווה את כתוביות הסיום של הסרט ומחדד את כל השאלות שהסרט מעלה על מעמדות, על כלכלה, וכיצד סיפורם של החפצים מספר למעשה את שינוי הערכים שממשיך להתרחש לאורכה ולרוחבה של החברה הישראלית כולה.

עידן האני

מילים ולחן: רוברט ווייאט
תרגום עברי: אבי בללי, גליה חי, ורד ירוחם, דורית וויסמן

אומרים שמעמד הפועלים כבר לא בין החיים
ועל קברו צמחה קידמה, נהיינו צרכנים
ורק מקום ראשון חשוב, כי אין מקום שני
ומי שפג תוקפו נזנח, הן זה זמן האני

ולי נראה שאם נשכח את שהיה אתמול
כולנו אז נקרוס ממש כמו ארמונות של חול.

אומרים האושר כבר מגיע אם רק נקנה מספיק
ומה שלא מודל חדש הפך להיות עתיק
וזה עידן חדש וטוב ואין כבר עבדים
רק במזרח עוד לא סיפרו זאת לילדים.

ולי נראה שאם נשכח את שהיה אתמול
כולנו אז נקרוס ממש כמו ארמונות של חול

הסרט "שאריות" הוקרן בהקרנת בכורה אתמול (רביעי) בפסטיבל הסרטים בחיפה, וישודר בערוץ 2 ביום שבת הקרוב בשעה 23:10 במסגרת התכנית "רצועה מהחיים".