אלפי משתתפות ומשתתפים הגיעו אמש (רביעי) לבית ראש הממשלה בירושלים, לעצרת אשר חתמה את צעדת התקווה של תנועת "נשים עושות שלום". בצעדה, שהתרחשה במקומות שונים בארץ בשבועיים האחרונים, לקחו חלק מאות גברים ונשים, יהודים, ערבים, תושבי ישראל ופלסטין ודרוזים. לצועדות הצטרפה כלת פרס נובל לשלום, ליימה בואי, שהובילה תנועה של מאבק נשים שפעל להדחת הדיקטטור צ'ארלס טיילור בליבריה והביאה סוף למלחמת אזרחים עקובה מדם.
"דורשות הסכם מדיני", "שמאל מרכז וימין – רוצים הסכם מדיני" היו רק חלק מהססמאות שנכתבו על שלטים שנשאו המפגינים.
"אנחנו שותפות לאמונה בכוחה של האהבה להמיס את כוחות הפחד שבלב, אנחנו שותפות לאמונה שצריך ליצור כאן שיח חדש שבוסס על חמלה, כבוד הדדי ואחריות," אמרה אביטל בראון, ממובילות המאבק. "הבוקר בים המלח, בכינו על הפרחים שנקטפו בסכסוך המדמם, השלכנו מעצמנו את הייאוש והשקנו את זרעי התקווה, כי יחד זה אפשרי".
גם הרבנית הדסה פורמן, אשתו של הרב מנחם פורמן ז"ל, הגיעה לעצרת ביחד עם כלתה, מיכל פורמן, שנפצעה בשנה האחרונה בפיגוע דקירה. "אני כאן עומדת מולכן מלאת הודייה לבורא עולם" אמרה פורמן, "שנתן לנו את האומץ והתבונה לעמוד על דעתנו לתבוע חיים ושלום". היא התייחסה לתפקידן של הנשים במאבק הזה ואמרה "אנחנו בנות חווה, אם כל חי, אנחנו המצמיחות חיים ברחמנו, מכילות בתוכנו את צורך החיים, החיבור הזה בשורש הנעוץ עמוק בגופנו הוא גם כוחות הנפגש והתבונה שיש לנו כנשים".
באירוע נשאה דברים גם ענת פרקש, אמו של סרן תום פרקש שנפל במלחמת לבנון השנייה: "אני משלמת מחיר אישי כבד כל יום, כאמא. תום לא הלך למלחמה כדי להגן על משפחתו, הוא הלך למחמה כי הוא הבין כמו חבריו, כמו צעירים רבים אחרים, כמו כולנו – שהפגזים של חיזבאללה וחמאס אינם מבדילים בין ערבי, יהודי, בדואי, בין דתי לחילוני, ימני או שמאלני. כולנו משלמים מחיר כבד, אישי וקולקטיבי, ואסור שהמחיר הזה יהיה לשווא".
נדיה חמדאן, אישה דרוזית, עובדת סניף נעמת בגליל, נשאה דברים גם היא על הבמה ואמרה כי "הגענו לכאן כי אנחנו כועסות העדרו של השלום. בכינו מספיק, התאבלנו מספיק על בנינו. אבל בלי שלום אין שוויון, אין ביטחון ואין עתיד לילדנו. המשפחה שלי שכלה הרבה חללים במלחמות של ישראל – אחיינים, בני דודים. אני לא רוצה יותר לשכול, וההחלטה בידי הממשלה – סורו מרע וקוו לטוב, עשו שלום ורדפוהו".
"גברים לא הצליחו כל כך עד עכשיו" הסבירה לנו רחל, אחת המשתתפות בהפגנה, שהגיעה עם חברתה מגשר הזיו שבצפון לעצרת. "לנשים יש את כוח האמהות, הגמישות והסבלנות. אנחנו מקוות שזה יעשה לחץ פנימי על הממשלה שתבין שזה לא רק רצון של מדינות אחרות, אלא גם של המדינה שלנו".
הצעדה אל ים המלח
את יום האתמול (רביעי), היום האחרון לצעדה בת שבועיים, פתחו הנשים מתנועת "נשים עושות שלום" בהתכנסות בקסר אל-יהוד, אתר טבילה דתי בצפון ים-המלח סמוך לבית הערבה ולעיר יריחו. על אף הסימבוליות באתר, המשותף לירדן ולישראל ומהווה מוקד עלייה לרגל למבקרים מכל העולם, למעשה הוא נבחר כיוון שכמקום המוגדר כאתר דתי, לא נדרש אישור מיוחד של המנהל האזרחי לקיים את ההתקהלות והתאפשר למשתתפות הפלסטיניות להגיע בקלות יחסית.
פאדווא שעאר (55), ממשתתפות הצעדה אם לארבעה, הגיעה מראמללה ומספרת כי כל הנשים הפלסטיניות שהגיעו לאירוע, לקחו יום חופש מהעבודה במיוחד כדי להשתתף באירוע, "עזבנו את הילדים שלנו והבתים שלנו היום כי זה חשוב". שעאר, ראשת המרכז הירושלמי לנשים (JCW), אומרת כי "כל הנשים שהגיעו לכאן, הגיעו לנקודה בה מתחיל השלום. זה המקום בו נולד ילד. הנשים מתחילות לחולל שינוי." היא הוסיפה כי "כדי שנוכל להגיע למצב של שלום עלינו לפתח אמון ולסגור את הפערים שבין העמים. כולנו בני אדם ועלינו לראות עתיד של חופש, שלום וביטחון עבור כולם". היא מספרת כי על אף המציאות הקשה אליה נולדו ילדיה היא בוחרת לחנך לתקווה. לבנותיה היא אומרת "עליכן לקום כל בוקר ולהתפלל לתקווה. אין דרך עבורנו לחיות אלא רק בדרך השלום. יש לחפש אחר השלום".
על גבי הבמה, מנחה פלסטינית מוסלמית ומנחה יהודיה ישראלית נשאו הצהרה משותפת בשלוש שפות, עברית, ערבית ואנגלית, "אנו מאמינות שיש דרך אחרת. הסכם מדיני הוא בר השגה". בהמשך הן אמרו כי הנשים עומדות לא רק למענן אלא גם עבור אלה שאינם יכולים לעמוד איתן; מי שהתייאש, מי שמפחד לנסות ומאמין שהשלום אינו אפשרי. עומדות עבור אלה שלא נולדו עדיין, דורות העתיד ועבור אלה "שלא יוכלו לעמוד כיוון ששלמו את המחיר הכבד ביותר מחיר החיים".
לאחר צעדה קצרה אל עבר אתר הטבילה, התכנסו הנשים מול במה נוספת שם נאמה הגב' ליימה בואי מליבריה והודתה לשותפות הישראליות שהזמינו אותה לישראל וביקשה משותפותיה הפלסטיניות לקיים מסע דומה בפלסטין. היא חיזקה את הנשים שהצליחו לעורר דיון ציבורי מחודש על השלום והזהירה כי זו רק תחילת הדרך. התהליך לשלום מניסיונה של לימה הוא ארוך ובעל מחירים תובעניים. בואי הביעה תקווה כי הנשים ייצרו מציאות בה "לא יהיה אפשרי לשלוח את הבנים למלחמה".
הינד חורי, כלכלנית ושרה לשעבר לענייני ירושלים ברשות הפלסטינית נאמה אף היא ואמרה כי הפלסטינים מוכנים לשלום. חורי נקטה טון שונה מכלל הדוברות באירוע ובחרה בדבריה להתייחס גם לכיבוש הישראלי הממושך בשטחים, "50 שנים של שליטה ישראלית בשטחים, מעריסה ועד הקבר, לא יכול להמשך. חיי עוני, אבטלה ודיכוי אינם יכולים להמשך".
תפילת האמהות
את מצעד הנשים ליווה שיר נושא, "תפילת האמהות", אותו כתבה הזמרת והיוצרת יעל דקלבאום בשיתוף היוצרות מרים טוקאן ולובנה סלאמה. "השיר מחכה בבטן מהיום שנולדתי לצאת ברגע המתאים" אמרה דקלבאום. דקלבאום סיפרה שכבר שנים ראתה בחלומה מצעד נשים אל ים המלח, וכשנפגשה עם "נשים עושות שלום" נוצר החיבור באופן מיידי, "הבנתי שאני לא בודדה בחלום שלי".
"הצלחנו להתאחד בשביל הדבר הזה," מספרת דקלבאום על תהליך היצירה, "כנגד מציאות שלא מדברת בשפה הזו. מציאות שמסתכלת עלינו ואומרת 'הן חיות בסרט'. אבל כולם חיים בסרט, השאלה היא אם אתה אוכל פופקורן וצופה או שאתה כותב את התסריט של עצמך".
נשים עושות שלום
תנועת נשים עושות שלום הוקמה במהלך מבצע צוק איתן בקיץ 2014. התנועה מאגדת נשים מכל הקשת הפוליטית מימין ומשמאל ומכל המגזרים: יהודיות, ערביות, דרוזיות ועוד. התנועה מבקשת לקדם משא ומתן מדיני בדרך של לחץ על הממשלות, וכן לקדם מעורבותן של נשים בתהליך המשא ומתן המדיני.
מאז שקמה, ארגנה התנועה מספר אירועים, בהם 'רכבת השלום', שיצאה למסע מנהריה בצפון ועד לשדרות בדרום, וכן מבצע 'צום איתן', שהתקיים שנה לאחר מבצע צוק איתן, ובו 300 נשים שבתו רעב במשמרות למשך 50 ימים, משך התקופה המקבילה של המבצע הצבאי.
בהפגנה מול בית ראש הממשלה פגשנו את ראניה, אשר הגיעה ביחד עם 35 חברותיה מדלית-אל-כרמל לתמוך במאבק. "נשים משפיעות אחרת" אמרה לנו, "בדיוק כמו שארבע אמהות השפיעו על היציאה מלבנון. אנחנו מקוות שהממשלה תמצא אוזן קשבת לקריאתנו".
