האוויר היה כבד בשבת האחרונה של יולי 1948. בארץ נמשכו קרבות תש"ח, ותמה שטורמן, חיילת בצבא ההגנה שמלאו לו רק חודשיים, "יצאה סופ"ש" לביתה בעין חרוד. האווירה בקיבוץ הייתה מתוחה למרות שכבר חודשיים לא ירו לעברו. רבים מהחברים, וכמעט כל הבנים לא היו בבית. בני המשק רוכזו עם יתר חבריהם מהעמק בגדוד 13 של גולני. כמה מחברות הקיבוץ הוותיקות שהו עמם במשלט, בישלו וטיפחו את המחנה הארעי בקו האש.

משה שטורמן, אחיה של תמה, שכבר מלאו לו 26, פיקד על אחת ממחלקות הגדוד. בשבת הצטרפה תמה לטנדר שיצא מהקיבוץ כדי לבקר את אחיה המ"מ ובני כיתתה. "נסעתי לבקרו בנצרת…", סיפרה לימים, "כשהגענו לנצרת דיווחו לנו שהגדוד כבר עבר לציפורי ואנחנו בעקבותיהם. בציפורי פגשנו את משה שמיד לקח אותנו לבוסתן עזוב שהיה גן רימונים. הוא טען שהרימונים הטובים ביותר הם רימוני ציפורי, ותכף מצא איזה סל גדול והעמיס בו רימונים לראומה (אשתו) ולחיימון (בנו הקטן), וזה היה היום האחרון לחייו".

חיים שטורמן וחבריו עם ליווי נוטרים ממעוז, 1938. התמונה צולמה שעות ספורות לפני הירצחו (צילום: אלבום פרטי)

למחרת, שעות אחדות אחרי ששבה למחנה בית ליד בו שרתה, התבשרה שאחיה נפל בקרב על סמריה. סגן משה שטורמן נפל לא הרחק מהמקום שבו נרצח עשור לפני כן אביהם, חיים שטורמן.

"כל הדרך לעין חרוד לא שאלתי ולא דיברתי", סיפרה לימים, "בהגיעי למשק מיהרתי לחדרה של אמא. נערכה הלוויה גדולה. כל העמק היה מזועזע… מה שחשנו בנפילתו התמזג בכאב ובאבל על נפילת אבא עשור לפני כן".

משה וחיימון שטורמן. "מה שחשנו בנפילתו של משה התמזג בכאב ובאבל על נפילת אבא עשור לפני כן" (צילום: אלבום פרטי)

קראו לה תמה

תמה הייתה בתם השלישית של חיים ועטרה שטורמן – זוג חלוצים שנמנו עם מייסדי ארגון 'השומר' ו'ההגנה', סג'רה, תל עדשים, מרחביה, כנרת ועין חרוד. האם, עטרה, עלתה לארץ לבדה בגיל 16 מאוקראינה. קראו לה אז קריינדל קרול. בהשפעת מניה שוחט היא הצטרפה להתיישבות בתל עדשים, שם חברה לבנות משפחת שטורמן, אחיותיו של חיים, עמו תקים לימים משפחה.

חיים ועטרה שטורמן. ממייסדי 'השומר' ו'ההגנה', סג'רה, תל עדשים, מרחביה, כנרת ועין חרוד (צילום: בית שטורמן)

חיים שטורמן עלה עם משפחתו הרחבה מאוקראינה, והצטרף בעקבות אחיותיו לחלוצי הגליל. זמן קצר לאחר שפגש את קריינדל לראשונה נאסר על ידי הטורקים, אחרי שחברו, איש השומר צבי ניסנוב, נתפס. הייתה לו האפשרות לברוח אך הוא לא רצה להותיר את ניסנוב לבדו. קריינדל הצטרפה בהמשך לחוות העלמות, שם קיבלה מחברתה רחל המשוררת את שמה העברי עטרה.

הצריף בעין חרוד. תמה הייתה בת השטורמנים הראשונה להיוולד בו (צילום: בית שטורמן)

כיתר אנשי העלייה השנייה גם עטרה וחיים נדדו בארץ, הקימו יישובים בזה אחר זה, עד שהתיישבו בעין חרוד. את שני ילדיהם הראשונים ילדה עטרה בבית החולים בצפת. הבכור נקרא משה, על שם אביו של חיים; לבת השנייה קראו דבורה, על שם דבורה דרכלר, חברתה הטובה של עטרה, שנפלה לצד טרומפלדור בקרב על תל חי.

דרכלר ועטרה כתבו יחד ב-1918 את "מכתב השומרות", שהוא כנראה כתב המחאה הפמיניסטי העתיק ביותר בארץ ישראל, שבו נדרשו אנשי השומר לשנות את יחסם לנשים, ואם לא – יאלצו להתמודד לבדם עם הבישול והניקיון. דרכלר הייתה גם קרובת משפחה. אחותה חיה נישאה לאליעזר קרול, אחיה של עטרה.

תמה הייתה בת השטורמנים הראשונה שנולדה "בצריף" בעין חרוד, שהיה אז בית חולים העמק (רק שנים מאוחר יותר עבר לעפולה). לבת שנולדה "בבית", לא קראו ההורים על שם מישהו, אלא תמה, אולי כי ביקשו לפתוח דף חדש, נקי, תם.

"נופלים ההולכים ראשונה"

תמה נולדה בקיץ 1927. עם פרוץ מאורעות תרפ"ט, כשהייתה בת שנתיים, הועברה עם יתר הפעוטות, מהצריף, למבנה בטון של הרפת שהלכה ונבנתה בגבעת קומי, המקום בו יושבת עין חרוד כיום. מבנה הבטון עדיין לא היה גמור, אך חיים אביה, שהיה מפקד היישוב מטעם 'ההגנה', החליט להעביר אליו את כל התינוקות והפעוטות מצריף העץ כדי שיהיו מוגנים מירי.

חיים פיקד על הגנת עין חרוד ויישובי הסביבה. אף על פי שהנשק היה דל, ורוב החברים לא היו מאומנים, עין חרוד הפגינה התבצרות הגנתית למופת. "אך צלצל הפעמון", כתב לימים השר ישראל גלילי, ששהה בעין חרוד באותם הימים, "והנה קם גוש אדם גדול והלך לעמדות הגנה – במטעים, במדרון ההר ובוואדי – איש איש כדרך שהלך באותו בוקר לעבודה". תמה הפעוטה כמובן, לא ידעה זאת, אך הדבר מלמד על האווירה בה גדלה.

בימי "המרד הערבי הגדול" עסק חיים בהגנה על יישובי העמק, ובהקמת יישובי עמק בית שאן. לא בכדי בחר אורד וינגייט למקם בעין חרוד את המפקדה של הכוח האנגלי-עברי שהקים. וינגייט, אומרים, העריץ את חיים שטורמן, אחד היחידים שהקצין הבריטי המרדן נשמע לו. הם דיברו ביניהם בערבית, אותה למד שטורמן בגיל צעיר עם עלותו ארצה מרוסיה. שטורמן הוא זה ששכנע את וינגייט שלא להפגיז את הכפר הערבי הסמוך בפעולת תגובה בעלת ניחוח נקמני.

שטורמן סייע ליהושוע חנקין לרכוש את אדמות העמק. הוא עמד בראש סיורים לרכישת אדמות, ופיקד על הקמתם של 16 יישובים בין 1921 ל-1938. כשחברו משה רוזנפלד נרצח על ידי פורעים, היה זה שטורמן שטבע את הביטוי "נופלים ההולכים ראשונה".

ערביי עמק יזרעאל הכירו את שטורמן היטב. חלקם ראו בו חבר ואף שופט, והיו באים אליו שיפתור סכסוכים ביניהם. אחרים ראו בו את ראש המתיישבים הציוניים שיש להרוג, ומצאו את ההזדמנות.

בעין חרוד חגגו מדי שנה, בי"ח באלול, את יום העלייה לקרקע, באירוע שעד להקמת המדינה היה יום חג לאומי. "כולם" היו באים לשם. שטורמן היה מנצל את ההזדמנות לישיבות ולסיורים שעסקו בהתיישבות בעמק בית שאן, ולתכנון מבצעי חומה ומגדל נוספים. כך היה גם בי"ח באלול תרצ"ט (1938). בסיור שערכו שעות לפני החגיגות בעין חרוד, עלו על מטען, וחולייה שארבה במקום ירתה בהם. שטורמן נרצח לצד אהרון אטקין ודוד מוסינזון. כשנודע דבר הירצחו, התחלפו החגיגות בקיבוץ באבל גדול.

עין חרוד ב-1929. אחרי הירצחו של חיים שטורמן, חגיגות העלייה לקרקע נהפכו ליום אבל (צילום: אברהם סוסקין)

מיתוס חי

חיים ועטרה דגלו בעשייה ולא בדיבורים. באספות הקיבוץ הם נהגו לשתוק. הם גם לא השתתפו במריבות הרבות שידע עין חרוד. פעם אחר פעם ביקשו מהם החברים להתמנות לתפקידים בכירים, ועל פי רוב הם סירבו. את עמדתם הביעו במעשים בלבד. חיים היה, בין השאר, לשליח המרכז החקלאי – הסתובב ברחבי המזרח התיכון כדי לרכוש אדמות, נשק, קשרים דיפלומטיים ונתיבי עלייה בלתי לגאלית.

עטרה עבדה בחינוך הגיל הרך ובגן הירק – מבטאת בגופה את מלוא ההדר של החזון הציוני: אישה חזקה, עובדת חרוצה, אך יודעת גם להעניק רוך ועדינות. ואם כבר דיברה, אלה היו בעיקר בדיחות והלצות. היא אהבה לשיר ברוסית, אבל, כך מספרים, רק תוך כדי עבודה.

עטרה שטורמן. ביטאה בגופה את מלוא ההדר של החזון הציוני (צילום: ארכיון עין חרוד מאוחד)

שטורמן היה סמל חי לדמות החלוץ הציוני – אדם הממעט לדבר, ומרבה לעשות. על חלק מפעילותו לא סופר עד היום בשל סודיותה. הוא היה למיתוס בעודו בחיים, מיתוס שרק התעצם לאחר שנרצח.

"לא ידענו ששרשרת הקורבנות תימשך"

תמה הייתה בת 11 בלבד כשאביה נפל. הקבר שנכרה לו היה הראשון בעין חרוד (לפני כן נקברו המתים בבית הקברות בגדעונה). סלע בזלת ענק הונח על האדמה בה נטמן, זועק את העוצמה הרבה שהייתה בו. אף אחד לא שיער אז בנפשו שסלעי בזלת דומים עוד יוצבו לידו, בזה אחר זה.

"בכל ארבעת האסונות הקשים שפקדונו", אמרה תמה כעבור שנים, "עולה בי תמיד התמונה מאותו י"ח באלול שבו נפל אבא בעלותו על מוקש, בדרך לקביעת נקודות התיישבות… ארונו של אבא נישא על ידי וינגייט ואנשי פלוגות האש. ותיקי העמק וראשי היישוב, פרחים בידיהם וראשם כפוף. האבל כבד. לא ידענו ששרשרת הקורבנות תימשך".

תמה שטורמן. התבגרה בצל המיתוס (צילום: אלבום פרטי)

תמה התבגרה בצל המיתוס, ובמקרה זה המיתוס לא מסתכם באביה. על אמה עטרה סיפרו שלא בכתה כשקברה את חיים בעלה, רק זעקה "אנחנו חזקים!" בקול שהרעיד את מדרונות הגלבוע. היא תפעלה נשק עוד בימי השומר, ולאחר שחיים נפל חזרה לפעילות ההגנתית. "כך טוב לי יותר", כתבה לימים, "היות שותפה גמורה בכל מערכות חיינו כולן!"

"לא ראו את העצב"

אחרי שהשתחררה מהצבא התחתנה תמה עם שלמה ברין, שאותו הכירה בפלמ"ח. באביב 1951 נולד אמיר, בנם הבכור. עין חרוד הייתה שרויה אז בשיאם של מאבקים פנימיים: היה זה הפילוג השלישי של הקיבוץ, שנוסד רק שלושים שנה לפני כן.

תמה שטורמן-ברין ושלמה ברין, 1929 (צילום: אלבום פרטי)

תמה שטורמן-ברין ושלמה ברין עם בנם אמיר. הכירו בפלמ"ח (צילום: אלבום פרטי)

הפילוג השלישי אמנם לא היה אלים כמו הפילוג הראשון בין עין חרוד לגדוד העבודה (1923), והפורשים לא עברו למושב כמו בפילוג השני (מייסדי כפר ויתקין שעזבו ב-1926). הפעם היה ברור ששתי הקבוצות המתפלגות יחיו במשקים קיבוציים, הסמוכים זה לזה, אך תהליך חלוקת הקניין היה ארוך. בשונה מכמה משפחות אחרות משפחת שטורמן נותרה מאוחדת בעין חרוד מאוחד.

בהמשך נולדו לתמה ושלמה הבת חיה (1953), והתאומות טלי ורוני (1957). תמה עבדה בחינוך ולאחר מלחמת ששת הימים התמנתה לתפקיד מזכירת הקיבוץ. "עם כל הצרות שעברו עליה", מספרת מימי ברנד (90), חברתה, שעבדה עמה בחינוך בשנות השישים, "תמיד הייתה לה שמחת חיים. לא ראו את העצב. היה לה חוש הומור נעים ותמיד הייתה אופטימית".

משפחת שטורמן-ברין. "תמיד הייתה לתמה שמחת חיים" (צילום: אלבום פרטי)

חיימון מבקש מהאספה להחליט אם ילך לקרבי

עין חרוד ידע נופלים רבים במערכות ישראל. לפני מלחמת העצמאות נפלו חמישה מחברי הקיבוץ. במלחמת העצמאות נפלו 7 בנים נוספים. שישה בנים נפלו בין מלחמת העצמאות למלחמת ששת הימים. אך ב-1967 "הופתעו" החברים, כפי שהעידה תמה, שעל אף המחיר הכבד ששילמה האומה, הגורל פסח הפעם על ביתם הקיבוצי. חברי ובני עין חרוד ששרתו בחזית שבו הביתה בריאים ושלמים בגופם.

כמה חודשים לאחר המלחמה, עמד חיים, בנו הבכור של משה שנפל במלחמת השחרור, ובכור הנכדים של חיים ועטרה, לפני גיוס. הוא לא היה חייב להתגייס לקרבי, אבל רצה מאוד, והחליט להעמיד בפני הקיבוץ את השאלה. חיימון, כך הוא כונה, הגיע לאספה והציג לחברים את הדילמה. בין החברים היו תומכים ומתנגדים. ובהצבעה קבע הרוב כי אם אימו ראומה שטורמן-איביינסקי, וסבתו עטרה שטורמן, יאשרו, חיימון יוכל להתגייס לקרבי.

סבתא עטרה, כמו תמיד, קיבלה את דין האספה. בשיחות עם כמה מחברי עין חרוד הם סיפרו על השיחה הגורלית הזו. זיר לוז (95), שלחם לצד משה בקרב על סמריה, והיה מחנך של חיימון, אמר כי "השיחה הזו הייתה מיותרת, שהרי בכל מקרה הוא היה מתגייס לקרבי. לא ניתן היה לעצור אותו". חבר קיבוץ אחר סיפר כי יום לפני האספה הגורלית עטרה אמרה לו שהיא תרשה לנכד ללכת לקרבי, גם אם הקיבוץ יחליט אחרת, והיא לא תרים יד בהצבעה, "כי מי יודע מה היד שלי עוד עלולה לחולל".

חיימון שטורמן. "בכל מקרה היה מתגייס לקרבי, לא ניתן היה לעצור אותו" (צילום: אלבום פרטי)

לפני השירות הצבאי היה חיימון קומונר בנוער העובד בבני ברק. הוא התגייס לשייטת 13 ונהרג ב-1969 בפשיטה על האי גרין, לצד דני ואזה, חברו לקיבוץ שהיה גם הוא בקומונה הזו של הנוער העובד. חבר נוסף בקומונה, יוסף שריג, נפל במלחמת יום הכיפורים. במחברתו נמצא השיר "שיבה" שכתב לעטרה שטורמן.

"לֹא צְמֵאֵי מִלְחָמָה / אֶל הַקְּרָב הָלַכְנוּ / אָהַבְנוּ תָּמִיד אֶת הַבַּיִת, / הַשֶּׁמֶשׁ, שָׂדֶה הַנִּפְתָּח בַּנְּשָׁמָה / וְשַׁבְנוּ עַתָּה אֲלֵיכֶם / פְּשׁוּטִים כְּתָמִיד / וְרוּחַ אֵין בָּנוּ. / הֲתוּכְלוּ, רֵעִים, / לְחַזֵּק אֶת אִמָּא / בִּמְקוֹמֵנוּ?"

לקטוע את השושלת הטרגית

אחרי מותו של חיימון פנתה רחל רבין, שעמדה באותם ימים בראש ועדת חברה של הקיבוץ המאוחד, לתמה, וביקשה ממנה ללוות את האימהות השכולות של התנועה. לפני שהספיקה להשיב לרבין, אסון נוסף הכה בה: הטנק של בנה, אמיר ברין, עלה על מוקש בסיני. אמיר נהרג. זה היה שנה לאחר מותו של אחיינה חיימון, באמצע חלון הזמנים הקצר שבין יום האזכרה לאחיה משה, ליום הירצחו של אביה חיים. "האבל התמזג" כדברי תמה.

אמיר ברין. נקבר הרחק מקברי השטורמנים (צילום: אלבום פרטי)

"אמא התעקשה לקבור את אמיר הרחק מהקברים של השטורמנים", מספרת בתה, טלי בשור (65), "היא רצתה לקטוע את השרשרת הטרגית של שושלת שטורמן. אבל למרות האסונות שרדפו זה את זה, הבית שלנו לא שקע בצער".

להפוך את בית הקברות למקום שמרכך את המפגש עם המוות

אחרי מותו של אמיר לקחה תמה פסק זמן מפעילות ציבורית כדי לטפל באמה. "עטרה לא עמדה בשני האסונות האלה", מספרת בשור, "היא נשברה ומצבה החמיר במהירות". היא נפטרה בקיץ 1973, כמה חודשים לפני שפרצה מלחמת יום הכיפורים, שבה נפלו 11 מבני עין חרוד מאוחד. הייתה זו מכה קשה. תמה פנתה לרחל רבין וביקשה להיענות להצעתה לטפל באימהות שכולות. "ראשית צעדי בתפקיד", סיפרה פעם, "היו הביקורים במשקים, תחילה במשקים הקרובים. היכרות, לימוד, פגישות עם חברים פגועים שאט אט הפכו למטופלים שלי".

"הצמידו לה רכב ונהג", מספרת בשור, "והיא נסעה בין קיבוצים בארץ, פגשה אימהות שכולות וניסתה לחזק אותן. היא ראתה את עצמה ככתובת, כמי שתמיד עוזרת בכל דבר ועניין. אף פעם לא ביקשה שיעשו לה הנחות. היא המשיכה בתפקיד הזה כמה שנים, ובמקביל אליו נכנסה גם לנהל את בית הקברות ואת ועדת ההנצחה של הקיבוץ".

"אחרי מותו של אמיר", סיפרה תמה בראיון ליומן עין חרוד, ב-1993, "ביקרתי הרבה בבית הקברות. לא עמדתי ובכיתי ליד הקבר, אבל היה לי צורך להיות שם. התחלתי לעשב ולנקות, בכל פעם קצת. כשראיתי על איזה מצבה בחלקה הצבאית שתאריך האזכרה מתקרב, ניקיתי סביב אותה מצבה. לעיתים קיבלתי עזרה מחברות נוספות. בסופו של דבר עברתי לעבוד בבית הקברות במשרה מלאה".

תמה שטורמן-ברין ושלמה ברין. "עברתי לעבוד בבית הקברות במשרה מלאה" (צילום: אלבום פרטי)

בראיון אחר ב-1999 אמרה: "אני עוסקת בטיפוח בית הקברות שנים רבות, ומנסה להפוך אותו למקום שמרכך את המפגש עם המוות, לא מקום מאיים, אלא מקום שאפשר לסור אליו בכל שעה ביום ולהתייחד באינטימיות עם זכר הקרובים לך".

קברי השטורמנים בבית העלמין בעין חרוד. מסורת של שני טקסים ביום הזיכרון (צילום: אוריאל לוי)

טקסי יום הזיכרון השנתיים החלו בעין חרוד עוד לפני שהדבר הוסדר במדינה. "ברוח עין חרוד", מספרת בשור, "היה ברור שהטקס צריך להתקיים לאחר יום העבודה, כלומר בארבע אחר הצהריים, שעות ספורות לפני חגיגות יום העצמאות. בשנות התשעים החל הצבא לשלוח חיילים לבתי העלמין ברחבי הארץ. הם היו מגיעים בבוקר, שכן אף אחד לא אמר להם שהטקס אצלנו הוא אחר הצהריים. אמא שלי הייתה דואגת להם ומאכילה אותם. כשעלתה הדילמה אם להזיז את הטקס וליישר קו עם כל המדינה, אמא שלי התנגדה וכך גם רוב חברי הקיבוץ. בסופו של דבר נוצרה אצלנו מסורת שיש עד היום שני טקסים – אחד ב-11:00, והשני, הגדול יותר ב-16:00".

טלי בשור, בתה של תמה שטורמן. "אמא שלי ניסתה לגדל אותנו במינימום אפשרי של עצב" (צילום: אלבום פרטי)

"אמא הצליחה להמשיך לחיות"

תמה שטורמן נפטרה ב-2009. "מצד אחד אמא הקדישה את חייה לנופלים, מצד שני לשכולים", אומרת בשור, שמנהלת בעצמה בית ליוצאי צה"ל ונפגעי פעולות איבה המתמודדים עם פוסט טראומה, "ומצד שלישי אמא המשיכה לגדל אותנו, שלושת בנותיה, ברוח טובה. היא עשתה הכול כדי שהילדוּת שלנו תהיה שמחה ומלאת חיים. היא שמחה אתנו בחגים, ארגנה לנו חגיגות בימי הולדת, העניקה לנו את הזכות לחיים נורמליים כמו של כל ילד. אמא שלי הצליחה להמשיך לחיות וניסתה לגדל אותנו במינימום אפשרי של עצב".